פורום אוצר החכמה

בוקר טוב לכולם
הייתי רוצה לדעת פשר 'אביר יעקב' (5 מופעים)
וגם 'אביר ישראל' (פעם אחת),
האות 'בית' של אביר אינה דגושה.
המילה *אביר*, על כל צורותיה (20 מופעים), תמיד
האות 'בית' דגושה.
י"א שהוא, 'אביר יעקב' ו'אביר ישראל'
כינוי אלהי ישראל, ולהבדילו מ'אביר' רגיל
גרעו את דגשות ה'בית', ובקריאה
ממשכים לקורא אביר כ'בית' גדושה.
אם יש מקורות אשמח מאוד.
תודה רבה
אלי בנאי

בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו.

למה כוונת מר?

בכל פעם שהמילה 'אביר' מתייחסת לקב"ה, הב' רפה.

וזו ענותנותו?

מן הסתם כונת הרב לייטנר, שרפיון האות בא להחליש את כחה של המלה (כמו מה שכתב הראב"ע על ההבדל בין "אני ה' רפאך" ל"ורפא ירפא").

ראשית, תודה לכל המשיבים
כולם צודקים ואכן הרפיון מראה על ענווה.
ה'דעת מקרא' נתן הסבר יפה:
אביר דגוש או אבירים דגוש
מופיע על יד בעלי חיים:
- וְיָרְד֤וּ רְאֵמִים֙ עִמָּ֔ם וּפָרִ֖ים עִם־אַבִּירִ֑ים וְרִוְּתָ֤ה אַרְצָם֙ מִדָּ֔ם וַעֲפָרָ֖ם מֵחֵ֥לֶב יְדֻשָּֽׁן (יש' לד, 7)
- סְ֭בָבוּנִי פָּרִ֣ים רַבִּ֑ים אַבִּירֵ֖י בָשָׁ֣ן כִּתְּרֽוּנִי (תה' כב, 13)
- מִדָּ֤ן נִשְׁמַע֙ נַחְרַ֣ת סוּסָ֗יו מִקּוֹל֙ מִצְהֲל֣וֹת אַבִּירָ֔יו רָעֲשָׁ֖ה כָּל־הָאָ֑רֶץ וַיָּב֗וֹאוּ וַיֹּֽאכְלוּ֙ אֶ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֔הּ עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ (יר' ח, 16)
אָ֥ז הָלְמ֖וּ עִקְּבֵי־ס֑וּס מִֽדַּהֲר֖וֹת דַּהֲר֥וֹת אַבִּירָֽיו (שו' ה, 22)
וכדי להבדיל בין קודש לחול, הקפידה המסורה להדגיש הביתי"ן של בעלי חיים ולכתוב את הכנוי
לאלהי ישראל, בבי"ת רפויה. מילה במילה דעת מקרא.
וכך גם מנדלקרן: ראשית הוראתו גבורה וביחוד לכוח השור, שהיה יראתן של מצרים, וכאשר הושאל לתואר לה' השמיטו דגש הב', להבדיל בין קודש לחול.
וכך גם קדרי: 'אֲבִיר' (בנסמך בלבד): גיבור; כינוי לאלהי ישראל בלבד, כגון: 'מידי אֲבִיר יעקב (מר' מט, כד); האדון ה' צבאות אֲבִיר ישראל (יש' א, כד), לדעת רוב החוקרים עיקרו אבִּיר והניקוד אֲבִיר בא להבדיל בין קודש לחול.
חשבתי אולי יש לעניין מקור או הלכה.
תודה רבה
אלי בנאי

רעיון דומה לרעיון שהזכרת מצאנו לגבי שם אדנות.

הרד"ק בשמואל לגבי "אביר הרועים" כותב כי הוא דגוש במוכרת ורפה בנסמך. לפי זה כנראה "אביר הרועים" עצמו לא נחשב אצלו נסמך

לייטנר כתב:בכל פעם שהמילה 'אביר' מתייחסת לקב"ה, הב' רפה.

היום ראיתי שקדמך רבנו בחיי בפרושו לפרשת תזריע וכתב שם: "וצריך שתתעורר כי לא תמצא דגש כשהוא מתיחס אל הקב"ה"... בערך
אמנם הוא מבאר שכשמתייחס לקב"ה זו מידת הרחמים וכשמתייחס לדברים אחרים אז כוונתו: "תקיף".

כדכד כתב:הרד"ק בשמואל לגבי "אביר הרועים" כותב כי הוא דגוש במוכרת ורפה בנסמך. לפי זה כנראה "אביר הרועים" עצמו לא נחשב אצלו נסמך

ממש לא זה מה שאומר שם רד"ק.

רד"ק אומר כך:
למילה "אביר" ישנם שני משקלים שונים, האחד הוא "אַבִּיר" על משקל "כַּבִּיר", והוא מנוקד בצורה זהה בין במוכרת ובין בנסמך משום הדגש שבבי"ת (כי אם ניקוד האל"ף ישתנה לחטף פתח יהיה מוכרח הדגש להישמט כיון שאין בא דגש אחר שווא נע או חטף, ולכן נשאר ניקוד הפתח גם בנסמך).
והמשקל השני הוא "אָבִיר" על משקל "שָׂרִיד", והוא משתנה בין נסמך למוכרת שבמוכרת הוא מנוקד "אָבִיר" ובנסמך מנוקד "אֲבִיר" (ואין בתנ"ך משקל זה במוכרת אלא רק בנסמך).

ממילא לפי רד"ק "אביר הרועים" הוא אכן נסמך, אלא שהוא מהמשקל הראשון ולכן אינו משתנה בנסמך.

יישר כחו של כת"ר על התיקון
בזכות הודעתו הבנתי את דברי הרד"ק שטעיתי בהבנתם קודם