באשכול במקום אחר כתבתי מה שעלה מעניות דעתי, ובאתי לכאן לבקש דעת מבקיאים. מי יעזרני?
(המקור כאן: viewtopic.php?f=51&t=3065&start=160)
מתורתו של אונקלוס: בלעם היה מפתור ארם נהרים, ודיבר ארמית. הוא אומר "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". בכל מקום בתורה צור אינו הר, אבל בארמית טורא הוא הר. אונקלוס תרגם כאן צורים טוריא, שבלעם היה דובר ארמית ולכן קרא להרים טורין ובעברית צורים.
אבל איך דיבר לבן עצמו, בארמית והתורה תרגמה או שזו היתה השפה הספרותית המשותפת הקדומה באותם מקומות?
"מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל". בעברית אמור לבוא פועל, "מי מנה עפר יעקב ויספור את רובע ישראל", והמילה העברית "מספר" שהיא שם עצם אינה יכול לבוא עם "את" ועוד שם עצם. רק שם הפועל הארמי "מספר" מתאים, וגם הוא אינו לפי הכללים. אבל בשבת חוהמ"ס הבנתי שכך המנהג במגילת אסתר ועוד ספרים במקרא שקרובים ללשון חכמים ויש בהם הרבה מילים ארמיות, שאחרי פועל עבר שמסמן עבר אמיתי [כשהפועל בא בלי ו"ו ההיפוך] הפועל הבא שמסמן עבר אינו בא בצורת עתיד עם ו"ו ההיפוך [וינוחו] כמו בלשון התורה, ולא בצורת עבר עם ו"ו החיבור [ונחו, שהיא צורה לסמן את העתיד כשהו"ו מהפכת בלשון תורה וכמדומה שגם באותם ספרים] אלא שם הפעולה ("מקור") עם ו"ו החיבור. כגון "נקהלו בשלושה עשר.. ונוח בחמשה עשר, נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך. וכנראה שהיה כך השימוש בארמית. אבל בדניאל כבר אין שימושים כאלו. שמא הארמית השתנתה, אבל מי השפיע על העברית? (אפשר להציע שהארמית השפיעה על העברית המדוברת כבר בתקופת שלמה המלך כשהיו הארמים שכנים לישראל, ואחר כך התפתחה בעצמה. אבל זה כבר דמיון בלי ראיה)