הודעהעל ידי אחד מעיר » א' ספטמבר 11, 2022 4:13 pm
תורת הקורא
עי' תורת הקורא על כי תצא (אינני מצליח להעתדביק)
כמדומה שאין געיא וחטף בלניניגרד
עורכי מפעל הכתר הוסיפו בטעות כאן לא יכול להיות געיא אם יש געיא ב'כי-'
אני זוכר שנדון אצלנו בעבר
מגליון סז
כא כג קִלְלַת מנחת שי: הלמ"ד בשו"א לבדו ומה שכתב בעל מכלל יופי בזה למד מהמכלול דף צ"ד ודעתי הוא כמו שכתבתי בריש פרשת לך לך ומשלי כ"ו ודוכתי אחריני:
מנחת שי בראשית יב ג: וכן במלה שיש בה שתי אותיות דומות והראשונה ראויה להנקד בשוא אז תנקד בחטף כמו רבבות אלפי ישראל וכן בהררם שעיר לפי מקצת ספרים כמו שכתב ר' אליה בספר הרכבה אות הבי"ת במלה זו. וכתבו שיש מהן יוצאים מן הכלל ובמכלול דף צ"ד כתב ז"ל ופעמים יבארו שתיהן אעפ"י שתקדים להם תנועה קטנה אבל ישימו מאריך עם הת"ק ובאות הראשונה מן הדומות שוא ופתח כמ"ש במזמור י"ז על ממתים ובפ' בהעלותך על מלת רבבות ואנכי לא ידעתי איזה יכשר הזה או זה או אם שניהם טובים. ואני בתומי אלך בדרך הספרים שהם כולם בשוא לבד והמדקדק לקרותן כהוגן תבוא עליו ברכה:
מנחת שי משלי כו ב: קללת חנם. הלמ"ד בשוא לבדו כמ"ש בפ' כי תצא ושופטי' ט' [נז] והם ג' במסורת:
הכוונה לומר שהל' בשוא נח. ו"כלל הדומות" אינו נכון.
בתנ"ך של תכנת בר-אילן "הכתר" בשלושת המקומות הל' בחטף-פתח מה שמראה על שוא נע, במהדורת ברויאר (מוסד וחורב) קללת של כי תצא אינה מוזכרת כמוטעמת בחטף פתח. בשני המקומות האחרים בשופטים ובמשלי יש געיא בק'. בפסוק שלנו אין געיא כי גם אם צריך להיות יש כבר געיא בכ' של כִּֽי. ר"מ ברויאר ז"ל הבין שזהו שוא נח רגיל וגם לא מצא חטף-פתח בלנינגרד. לעומתו פרופ' כוהן עורך תנ"ך הכתר השווה לשני המקומות האחרים.
הוספת תשס"ז: מכתב שאלה שנשלח.
יום א' לסדר ושבית שביו (ה' באלול סז)
ילמדונו רבותינו!
הערה מאת אורי טאניס:
כא כג קִלֲלַ֥ת: בתכנת הכתר הלמ"ד הראשונה מנוקדת בחטף פתח, המשמעות היא כי לפי מקור זה יש לקרוא בשווא נע. בהערת שוליים: בתורה קדומה בחלק הדקדוק נאמר כך: תלת במוסרה. חד בתורה, חד בנביאים וחד בכתובים. דאורייתא השווא תחת הלמ"ד נח... (השניים הנוספים בספר שופטים ט נז ובמשלי כו ב). ע"כ מכתבו של אורי.
המסורה נמצאת גם בכתר ארם צובא במשלי במסורה הגדולה.
בברויאר (מוסד וחורב) לא מצוין כאן שבכ"י (לנינגרד) הוא בחטף פתח. ואמנם בדותן אין כאן חטף, אבל כמדומה שיטתו היא לא להעתיק חטפים מלנינגרד.
בשני המקומות האחרים יש נוסף לחטף גם געיא בקו"ף.
כאן כיון שיש געיא במילה הקודמת המוקפת כִּֽי-קִלֲלַ֥ת אין מקום לגעיא בקו"ף.
ר"מ ברויאר ז"ל ניקד כאן בשוא רגיל כמו שניקד באחרים (שופטים ומשלי), אבל שם כאמור הקו"ף מוגעת.
מצד אחד מסתבר כמו שכתב ר"מ ברויאר ז"ל בסוף תנ"ך מוסד הרב קוק (עמ' תו פיסקה אחרונה) שבתיבות יהללוהו (תה' קז לב) הללוהו (קמח ב2) אע"פ שאין געיא בה"א ולא חטף בלמ"ד שהשוא הוא נע.
גם כאן אם נשוה לשני רעיו השוא הוא נע (עם חטף או בלעדיו).
מצד שני סוף סוף אין געיא ולא חטף בברויאר.
בתוכנת הכתר הוספה כאן געיא, אינני יודע על סמך מה. אני משער שאע"פ שאין בלנינגרד (וככל הנראה גם לא בלמ) מצאו עורכי כתר בר-אילן מקור, או הם משערים שכנראה יש גם כאן בכא"צ ע"פ השניים האחרים חטף ללא געיא.
ועתה הלכה למעשה האם נראה לכם שהשוא בלמ"ד הראשונה של כִּֽי-קִלֲלַ֥ת נע הוא או נח?
בברכה ובכבוד רב
תשובת ד"ר יוסף עופר:
א. נוסח הכתר כאן ידוע לנו משאלותיו של יעקב ספיר (מאורות נתן, פורסם בידי רפי זר בלשוננו נ, תשמ"ו, עמ' 174). השואל שאל: "קלְלת" ונענה "כן", כלומר בכתר היה פה שווא ולא חטף פתח. על פי עדות זו כשלעצמה ראוי לשנות את נוסח מהדורת הכתר, השואפת לשחזר את נוסח הכתר, והרי פה עדות מפורשת.
ב. פרופ' ישראל ייבין הביא עדות זו בספרו על הכתר, עמ' 43, וציין כי גם בכתבי היד ל,ש,ש1 יש שווא פשוט, ואין געיה. ייבין ציטט פה את 'חלק הדקדוק' המביא את דברי המסורה המונה ג' קללת, ומוסיף (משל עצמו) "באוריתא השוא שתחת הלמד נח, ובנביאים וכתובים השוא נע והקו"ף מועמדת בגעיה".
ג. הרב ברויאר הסתמך כנראה על ייבין, וכתב בספרו על טעמי המקרא, עמ' 201:
השוא של הדומות הוא נח, אם הוא בין שתי תנועות בלתי מוטעמות.
ו[אעפ"כ] יש תיבות שבהן השוא של הדומות הוא נע במקום אחד, והוא נח במקום אחר:
I קללת (שופ' ט, נז) II כי-קללת (דב' כא, כג) [...]
בכולן השווא של הדומות הוא אחרי תנועה קטנה, ולאחריו תנועה מוטעמת; ואף על פי כן מסורת היא בידי הנקדנים, שהשוא הוא נע בדוגמות I והוא נח בדוגמות II.
ד. ב"הנחיות לקורא בתורה ובהפטרה" שצירף הרב ברויאר לחמישה חומשי תורה בהוצאת חורב, הוא קובע בעמ' 25, כי כל שווא שאינו מתאים לחמשת הכללים המופיעים שם הוא שוא נח. הפסוק שלנו אינו כלול בחמשת הכללים האלה, ואף אינו מופיע ברשימת החריגים המובאת שם, ועל כן חל עליו הכלל האמור.
ה. הרי לנו הוראה ברורה של הרב ברויאר, על סמך חומר המסורה בכתבי-היד שבמקרה זה עולה בקנה אחד עם הנמסר בחלק הדקדוק.
יוסף עופר
>>>>הרי נוסח המנחת שי נתאשר לנו ע"י כתר ארם צובא.<<<<