תביר איננו טעם מפסיק?

[במסתרים]

לא קראתי את כל מה שכתב הרב יקים, אך אשמח אם יבאר בקיצור האם הוא מבקש רק ליתן שמות חדשים לדרגות הטעמים, או לשדד המערכות המקובלות בהבנת הטעמים ולסדר במקומן בנין חדש ואם כן מה.

יוער שלכאורה בהכרה יותר טובה עם הטעמים ומנהגיהם, ושאין דרכם כדרך הפיסוק המודרני, יתורצו כמה מהשאלות למעלה בענין רביע וטפחא למשל.

[מעט דבש]

אמנם אחד הדברים הקשים והתמוהים לי ביותר, הוא, כשהתביר והטפחא באים אחרי הרביעי, שלפעמים הרביעי מפסיק יותר מן התביר ולפעמים להיפך, ואינני מצליח למצוא שום כלל בדבר.

בכל הדוגמאות שהבאת, הרביעי מפסיק יותר מן התביר (ולעולם הרביעי מפסיק יותר, כיון שהוא באותה דרגה של הפסקה (סליחה 'עיצור'...) של התביר, וכיון שבא לפני התביר, ראשון ראשון מפסיק יותר.
וטעם הפיסוק שנראה להפך, הוא משום הכלל שמכנה בעל 'תורת הטעמים' - 'תוספת דיבור'. ומשמעותו בקיצור, שהטעמים מחלקים את עיקר המשפט, והשאר נטפל לחלק העיקרי.

וראה על כך כאן.

[מעט דבש]

ואם נכתוב "הבית הגדול והאדום נפל ואיננו" כאן נוכל בודאי לתת פסיק אחרי ה'נפל', כך: "הבית הגדול והאדום נפל, ואיננו" כשארבעת המילים הראשונות מחוברות והאחרון ייפרד מהם (מכיון שיש כאן שני חלקים בסיפור, 1) הבית (איזה?...) נפל, 2) כעת הוא איננו). בנגינה נוסיף בו ג"כ עיצורים כנ"ל, ולכן בטעמי המקרא זה יצא לכאורה "גרשיים דרגא תביר טפחא ס"פ".

האם, לדעתך, אפשר להטעים "הבית הגדול" בדרגא תביר, "והאדום נפל" במרכא טפחא?

ודאי שלא! איך נכניס עיצור בין הגדול להאדום, ובין האדום לנפל לא נעצור, זהו קילקול המשמעות.

למה לא? אבל זה עתה אמרת שאי אפשר בכלל להפסיק בשום מקום במשפט הזה, וכל העצירות הן לשטף הקריאה בלבד, ומאי איכפת לן היכן אני מפסיק לשטף הקריאה?

אלא מאי? גם אתה מודה שה"עצירות לשטף הקריאה" צריכות להיות במקומות שבהן יש עצירה מסויימת במשמעות. ואם כך אתה אומר בדיוק את מה שכללי הטעמים אומרים, אלא שמשום מה לא מוצאת חן בעיניך המלה "מפסיק" ובמקום זאת אתה אומר "עוצר".

כי אי אפשר להכניס לאותו קטגוריה טעמים שתפקידם שונה לחלוטין. המפסיקים תפקידם לחלק את המשפט, אולם העיצורים אינם מחלקים כלל כי הם מחוברים ונמשכים לגמרי למילה הבאה אלא ה עיצורים קלים המיועדים לנעימות הניגון בלבד.

בקיצור, כללי הטעמים משתמשים במושג "מפסיק" ומחלקים אותו לדרגות שונות, ואתה מעדיף לקרוא לשתי הדרגות העליונות "מפסיק" ולשתי הדרגות התחתונות "עיצור".

אני מציע לחלק עוד יותר, ולקרוא לדרגה העליונה "מפסיק", לדרגה השניה "מגליז", לדרגה השלישית "משציר" ולדרגה הרביעית "מקליח".

ובכל אופן עצתי לך, שגם במקום שאתה מבקש להעניק שמות מחודשים למושגים קיימים, מוטב שלא תשתמש במלים כמו "עיצור" שיש להן כבר משמעות שונה לחלוטין בעברית.

דברי הרב 'בן ראובן' פשוטים וברורים, וכבר כתבתי שלא ברור כוונת הרב 'יקים', אלא אם כוונתו רק לשינוי השם, שאינו יכול להסכים לקרוא למפסיק ברמה נמוכה 'מפסיק', ומעדיף לקרוא לו שם אחר.

[מעט דבש]

זה ברור, שצורת הפיסוק של הטעמים היא בדרך ניגון ונעימה, ולכן צורת הפיסוק תשתנה מפסוק קצר לפסוק ארוך, כמו בדוגמא שהבאת. הנידון שלי היא צורת הפיסוק בתוך הפסוק עצמו, כלומר בשילוב הטעמים יחד באותו משפט.

הנה דוגמא מתוך פסוק אחד עצמו (גם זה מ'תורת הטעמים' עמ' מה):
(שמות לז, כא)

וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה

המילה 'וכפתור' מוטעמת בשלש סוגי טעמים (בשלש דרגות הפסק), לפי המיקום בפסוק.

[במסתרים]

רש"י שמות כט, ל

הַכֹּהֵ֛ן תַּחְתָּ֖יו מִבָּנָ֑יו - מכאן ראיה כל לשון כהן לשון פועל עובדה ממש, לפיכך ניגון תביר נמשך לפניו:

ידוע הקושי בזה וי"א שאינו לרש"י, ועיין שם ברוו"ה.

[מעט דבש]

עיינתי שם ברוו"ה (ב'הבנת המקרא'), וראיתי שמביא דוגמא שהתביר נמשך למילים שלפניו, ולא למילים לאחריו (ושלא כנכתב לפנינו ברש"י), מהפסוק (שמות כא, טז):
וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ
'ונמצא בידו' הכונה קודם מכירה, וכמו שכתב שם רש"י, ואם כן הפיסוק הוא:
וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ / וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ
ומכאן תשובה מוצאת לדברי הרב 'יקים' שכתב למעלה:

אין אפשרות בשום אופן לחלק ולהפסיק משפט בין התביר לטפחא, בשום צורה שהיא.

[יקים]

עיינתי שם ברוו"ה (ב'הבנת המקרא'), וראיתי שמביא דוגמא שהתביר נמשך למילים שלפניו, ולא למילים לאחריו (ושלא כנכתב לפנינו ברש"י), מהפסוק (שמות כא, טז):
וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ
'ונמצא בידו' הכונה קודם מכירה, וכמו שכתב שם רש"י, ואם כן הפיסוק הוא:
וְגֹנֵ֨ב אִ֧ישׁ וּמְכָר֛וֹ / וְנִמְצָ֥א בְיָד֖וֹ
ומכאן תשובה מוצאת לדברי הרב 'יקים' שכתב למעלה:

אין אפשרות בשום אופן לחלק ולהפסיק משפט בין התביר לטפחא, בשום צורה שהיא.

לא זכיתי להבין דבריך, אדרבה דבריך סותרים את עצמם. שהרי אם הפיסוק כדבריך, כלומר נחלק את המשפט לשנים. כך: 1) וגונב איש ומכרו 2) ונמצא בידו. - א"כ נשמע שנמצא בידו אחר המכירה, אלא ע"כ שאין לפסק את המשפט כלל, אלא כולו נמשך כאחד, בצורה כזאת:
"וגונב איש (ומכרו) ונמצא בידו". (כאילו תיבת 'ומכרו' הוא במאמר המוסגר).
או יותר נכון, כאילו נכתב "וגונב איש ונמצא בידו - ומכרו"
הנה עוד כמה דוגמאות:
בראשית יד, יב וַיִּקְח֨וּ אֶת־ל֧וֹט (וְאֶת־רְכֻשׁ֛וֹ) בֶּן־אֲחִ֥י אַבְרָ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ. - ויקחו את לוט בן אחי אברם, ואת רכושו, וילכו
שם שם, טו וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם (לַ֛יְלָה) ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם ויחלק עליהם הוא ועבדיו, (ב)לילה, ויכם. (ז"ל רש"י שם: ויחלק עליהם. לפי פשוטו, סרס המקרא, ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים כשבורחים זה לכאן וזה לכאן: לילה. כלומר אחר שחשכה לא נמנעו מלרדפם. ומדרש אגדה וכו')
שם כא, ב וַתַּהַר֩ וַתֵּ֨לֶד שָׂרָ֧ה (לְאַבְרָהָ֛ם) בֵּ֖ן לִזְקֻנָ֑יו - ותהר ותלד שרה בן, לאברהם, לזקוניו.

סוף דבר התביר איננו בא להפסיק ולחלק את המשפט, אלא הוא בא לעצור ולהטעים משפט ארוך. והוא נמשך לאחריו, או עכ"פ הטפחא שאחריו נמשכת לפניה (אל הדרגא וכד')

[איש ימיני]

אכן, ברור מדבריו שכוונתו להפסק גדול הגורם לשינוי ניקוד משום ההפסק, ועל זה כתב שתביר אינו נחשב מפסיק לענין זה.

אמנם אם יש מה להקשות על דבריו, זה על עצם החידוש העצום שאותיות השימוש דינן להינקד בפתח בהפסק ענין, וממילא אינן מעידים על ידיעה, דבר שבפשטות אינו נכון, וראו במצורף.

אותיות כ ל ב שבפתח קמץ או סגול ולא בשוא המוכרח שהוא במקום ה''א הידיעה או שיתכן מטעם אחר (1).pdf

נראה לי שהאשכול הזה קשור לנושא המאמר.
viewtopic.php?f=17&t=44793

[יקים]

זה ברור, שצורת הפיסוק של הטעמים היא בדרך ניגון ונעימה, ולכן צורת הפיסוק תשתנה מפסוק קצר לפסוק ארוך, כמו בדוגמא שהבאת. הנידון שלי היא צורת הפיסוק בתוך הפסוק עצמו, כלומר בשילוב הטעמים יחד באותו משפט.

הנה דוגמא מתוך פסוק אחד עצמו (גם זה מ'תורת הטעמים' עמ' מה):
(שמות לז, כא)

וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה

המילה 'וכפתור' מוטעמת בשלש סוגי טעמים (בשלש דרגות הפסק), לפי המיקום בפסוק.

מעולם לא חלקתי על כך. אני חלקתי על מה שקראתי בעבר בדברי אחד, וכך גם נשמע לי מאחת התגובות לעיל, שאותו הטעם עצמו (לדוגמא: רביעי) משתנה עוצמתו במיקומו בפסוק, ועל זה ביקשתי ראיה.
ואגב, הפסוק דלעיל אכן מציב קושי בפני כללי הטעמים הרגילים של ארבעת המפסיקים.

[יקים]

לא קראתי את כל מה שכתב הרב יקים, אך אשמח אם יבאר בקיצור האם הוא מבקש רק ליתן שמות חדשים לדרגות הטעמים, או לשדד המערכות המקובלות בהבנת הטעמים ולסדר במקומן בנין חדש ואם כן מה.

יוער שלכאורה בהכרה יותר טובה עם הטעמים ומנהגיהם, ושאין דרכם כדרך הפיסוק המודרני, יתורצו כמה מהשאלות למעלה בענין רביע וטפחא למשל.

כעת אבאר יותר את דברי באשכול זה:
הנה, מטרת הפיסוק היא לפרש ולהבהיר נכון את כוונת הטקסט, והיא נועדה בעצם להפסיק ולחלק בין משפט למשפט, ובכך היא מסייעת להבנת הנקרא כאמור.
אמנם ישנם שני דרכים איך לפסק טקסט, דרך אחת היא (הדרך הרגילה) לפסק משפט, כך:
שמעון הצדיק משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים.
זהו הפיסוק הכי נוח לקריאה, וכך רגילים רוב האנשים לפסק את הטקסט שהם כותבים.

ויש פיסוק מורכב יותר, שבו מפסקים כל חלקיק משפט, בערך כך:
שמעון הצדיק, משירי כנסת הגדולה. הוא, היה אומר: על שלושה דברים, העולם עומד, - על התורה, על העבודה, ועל גמילות חסדים!
זהו סוג הפיסוק בו נוהגים נקדים רבים. פיסוק זה הינו מסורבל ואינו נוח לקריאה שוטפת. ואין שום צורך להשתמש בו בקריאה.
מתי כן יש צורך להשתמש בו? בהקראת טקסט לקהל. כדי להטעים ולהנעים את הדברים לליבות השומעים, משתמשים בין השאר בטכניקה זו של פיסוק קצר ומוטעם, כך ניתן להדגיש ולהטעים את המילים, שיתקבלו היטב ויובנו לקהל.

הבדל רב יש בין פיסוק א' לפיסוק ב', פיסוק א' מחלק את המשפטים למשפטים קצרים ונפרדים מעט, כשבעצם ניתן לקרוא כל משפט לכשעצמו. פיסוק ב' מחלק את המשפטים הקצרים לחלקיקי משפט, כשבדרך כלל אין אפשרות לקרוא כל חלקיק לכשעצמו, והוא לא נועד כי אם לצורך ההטעמה וההדגשה בלבד.

כעת נחזור לפיסוק של טעמי המקרא, כאן משתמשים בעצם בפיסוק ב', כשמפסקים ומחלקים את המשפטים לחלקיקים קטנים. אולם יש לתת את הדעת, כי בכלל מאתים מנה, ובתוך פיסוק ב' קיים גם פיסוק א', שנבדל ממנו במטרתו ובייעודו, לפסק ולחלקק את המשפטים בעצמם.
והנה, ישנם טעמים שנועדו תמיד לפיסוק א', כלומר ולפסק לחלק את המשפטים האחת מהשניה, כגון הסגול והאתנחתא.
וישנם טעמים שמשמשים לפעמים כך ולפעמים כך, מהם הזקף שלרוב נועד לפיסוק א' (מלבד זקף שני הבא אחר זקף ראשון), וכן הרביעי שג"כ נועד ברובו לפיסוק א', אמנם ברמה נמוכה יותר.
אולם ישנם טעמים, שלעולם משמשים אך ורק לפיסוק ב', כלומר לחלק את המשפט לחלקיקים, במטרה להטעים ולהנעים את הקריאה. בקטגוריה זו נמצאים התביר והיתיב.
קיצרתי במקום שצריך להאריך, ואקווה שכעת הובנתי טוב יותר.

[מעט דבש]

בינתיים לא ראיתי בדבריך שינוי מהדרך המקובלת, חוץ משינוי השם. במקום לקרוא לזה מפסיק נמוך יותר, אתה קורא לזה פיסוק א' ופיסוק ב'.
גם כל מה שכתבת בענין התביר לעיל, לא ראיתי בזה שום סתירה לדרך המקובלת.
ברור שכשיש מאמר מוסגר בפסוק יבוא עיקר ההפסק לאחריו, ובכל הפסוקים שהבאת אכן הטיפחא מפסיקה יותר מהתביר.
רק שאחר המאמר המוסגר יבוא מפסיק קטן יותר, ולכן בא תביר.
ובמקום לקרוא לזה הפסק קטן יותר, אתה קורא לזה פיסוק ב'. פיין.

[מעט דבש]

זה ברור, שצורת הפיסוק של הטעמים היא בדרך ניגון ונעימה, ולכן צורת הפיסוק תשתנה מפסוק קצר לפסוק ארוך, כמו בדוגמא שהבאת. הנידון שלי היא צורת הפיסוק בתוך הפסוק עצמו, כלומר בשילוב הטעמים יחד באותו משפט.

הנה דוגמא מתוך פסוק אחד עצמו (גם זה מ'תורת הטעמים' עמ' מה):
(שמות לז, כא)

וְכַפְתֹּ֡ר תַּ֩חַת֩ שְׁנֵ֨י הַקָּנִ֜ים מִמֶּ֗נָּה וְכַפְתֹּר֙ תַּ֣חַת שְׁנֵ֤י הַקָּנִים֙ מִמֶּ֔נָּה וְכַפְתֹּ֕ר תַּֽחַת־שְׁנֵ֥י הַקָּנִ֖ים מִמֶּ֑נָּה

המילה 'וכפתור' מוטעמת בשלש סוגי טעמים (בשלש דרגות הפסק), לפי המיקום בפסוק.

מעולם לא חלקתי על כך. אני חלקתי על מה שקראתי בעבר בדברי אחד, וכך גם נשמע לי מאחת התגובות לעיל, שאותו הטעם עצמו (לדוגמא: רביעי) משתנה עוצמתו במיקומו בפסוק, ועל זה ביקשתי ראיה.
ואגב, הפסוק דלעיל אכן מציב קושי בפני כללי הטעמים הרגילים של ארבעת המפסיקים.

מה הקושי?

[יאיר אתמר]

לא הספקתי לעיין בכל הנאמר כבר באשכול, ורק אציין כמה נקודות שלא הועלו:

עצם החלוקה ל'מפסיקים' ו'משרתים' מבוארת מהמסורה המובאת במדקדקים שמפסיק מבטל חוק בגדכפ"ת דסמיכי לאהו"י (וראה מסו"ג דניאל ה-יא, מסו"ג פרענסדארף עמוד 384; וראה גם א. אלדר, HUCA כרך 55 עמ' ג, ונ. אלוני, בית מקרא תשל עמ' 52), ונזכרת כבר בדקדה"ט לבן אשר (ואצ"ל המדקדקים שבאו אחריו) ובתשובה ממר צמח ב"ח גאון.

1. התביר מוגדר כמפסיק על ידי בן אשר בדקדוקי הטעמים שער הטעמים (ובהוספה קדומה שזמנה משוערת לבין השנים 800-900, כאן), הוריות הקורא, ר"ת בשירו על הנגינות הנודע, דרכי הניקוד והנגינות לר"מ הנקדן (קרוב לסופו), וכל המדקדקים שבאו אחריהם. (וכך מקובל גם במחקר של היום, אם שיש קצת מחלוקת בנוגע לדרגתו.)
2. תביר מבטל חוק בגדכפ"ת דסמיכי לאהו"י.
3. אין מקרה של אתי מרחיק אחרי מילה המוטעמת בתביר.
4. געיה קטנה (מה שיהב"י הנקדן מכנה 'כבדה') באה במילה המוטעמת בתביר, כמו בראשית לד-כ.
5. יש מקרים (אם אמנם מעטים) שהניקוד משתנה בהתאם להפסק המשתקף מהתביר, כמו שציין י. בן-דוד בספרו צורות הקשר וצורות ההפסק בעברית שבמקרא. (אגב, לגבי ויקרא ה-יח התפתחה דיון מעניין בינו וי. ברויאר ועופר, אם יש שם מחלוקת בין הניקוד והטעמים, עיין כריתות כד:.)
6. ע"פ חוקי מערכת הטעמים המקובלים, אם תביר היה משרת, לא היה יתכן שיבוא לפניו שליש, ויש עשרות (ואולי מאות) כאלה (למשל, בראשית ב-ח, לו-יח, דברים ט-י [ושם בא גם משרת במקום שליש]).
7. כמו כן, כלל הוא שלפני זקף וטיפחא לא יבואו שני משרתים (חוץ, כמובן, משני מונחים ודרגא-מר"כ; מה שיש מייחסים מרכא על 'ברעך' בדברים כד-י לכת"י לנינגרד הוא טעות), ובע"כ שתביר הוא מפסיק.
8. ועוד כלל, כשפשטא (שהיא בודאי משנה) הבאה אחרי רביעי כתחליף לרביעי שני, אמורה להיות סמוכה לתביר, היא הופכת להיות תביר (בראשית יג-יח, במדבר יד-מ, דברים ד-לח, עזרא ו-יב).
9. כללי המרת מפסיק אחרון נוהגים בתביר כביתר המפסיקים (במדבר כד-ח, יונה ג-ג ועוד, ראה כאן ובמאמרו של דותן המצויין שם. לפי מאמר זה ניתן ללמוד גם מהצורה הגרפית של התביר שהוא מפסיק).
10. בהטעמה בבלית, המסמנת רק מפסיקים, מוטעמים כל המילים שבטברנית מוטעמים בתביר, אם בת(יברא) אם בז(יקפא) ואם בח(זר).
11. לפי הנאמר כאן [ולמעלה באשכול ההיא, וראה גם באשכול זו, בתגובות כאן (אגב, מישהו יודע מיהו 'רב צעיר זה? האם קשור לנאמר פה?) ובמאמרים אלו (כאן וכאן)], המסורה התימנית מיחסת כח-הפסקה רב לתביר (אולי שריד מהטעמה בבלית), הן בפיסוק המקרא והן בפיסוק התרגום.
12. בהטעמה שבמשניות (ראה, למשל, כאן, וראה מ. שפיגל, דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, תשנג, חטיבה ד כרך ראשון עמ' 40-41), נעשה שימוש בתביר בתור מפסיק.
13. בהטעמה טברנית מורכבת (כת"י רויכלין) התביר בא בספרי אמ"ת במקום הדחי.
14. במגילת ישעיהו (ממגילות ים המלח) יש ריוח (שמסמן הפסק) בישעי' סב-ו אחרי מילה המוטעמת בתביר.

הקשר בין מערכת הטעמים והתחביר הפרשני של המקרא אינו ברור, ונכתבו כמה מאמרים, ואפילו ספרים שלמים, בעניין.

(כמו כן, ההנחה המקובלת גם על הרב תורת הקורא שיש קשר בין ההבעה המוסיקלית של הטעמים ובין כח-ההפסק שלהם איננה ברורה כלל, ואכ"מ.)

[לבי במערב]

. . (אגב, מישהו יודע מיהו 'רב צעיר זה? האם קשור לנאמר פה?) ובמאמרים אלו (כאן וכאן)] . .

נראה שאכן הוא-הוא.

[עזריאל ברגר]

ומה תאמרו על פסוקים כגון "וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ..."?
מי מפסיק יותר חזק כאן - התביר או הטפחא?

[יאיר אתמר]

viewtopic.php?p=623156#p574602

ניתן להוסיף על הודעתי הזאת כהנה וכהנה, כמו למשל זה שההטעמה הא"י המקיימת רק מפסיקים מכילה תביר.

[מעט דבש]

ומה תאמרו על פסוקים כגון "וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ..."?
מי מפסיק יותר חזק כאן - התביר או הטפחא?

גם כאן הוא 'תוספת דיבור'; ראה לעיל.
שו"ר שכבר קדמני הרב יאיר איתמר.

[עזריאל ברגר]

ומה תאמרו על פסוקים כגון "וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ..."?
מי מפסיק יותר חזק כאן - התביר או הטפחא?

גם כאן הוא 'תוספת דיבור'; ראה לעיל.
שו"ר שכבר קדמני הרב יאיר איתמר.

לא הבנתי, לצערי.
האם לא היה מתאים זקף גדול במקום תביר?

[בן ראובן]

ומה תאמרו על פסוקים כגון "וְהָיָ֛ה אִם־בִּ֥ן הַכּ֖וֹת הָרָשָׁ֑ע וְהִפִּיל֤וֹ..."?
מי מפסיק יותר חזק כאן - התביר או הטפחא?

גם כאן הוא 'תוספת דיבור'; ראה לעיל.
שו"ר שכבר קדמני הרב יאיר איתמר.

לא נראה לי שאפשר לפטור זאת כ"כ בקלות.

בכל שאר המופעים של "והיה אם" שראיתי, ההפסק ב"והיה" גדול משאר ההפסקים עד סיום משפט התנאי (העיקרי).

[מעט דבש]

הטעמים מתייחסים כאילו המשפט מסתיים ב'אם בן הכות', והמילה 'הרשע' באה לתוספת ביאור. ולכן הפיסוק העיקרי בא לפני 'הרשע'.
וכמו:
וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה: (מלכים א', א, יב)
שהטפחא לא אחרי 'ואת נפש', אלא אחרי 'בנך'.

וראה באשכול הבא:
viewtopic.php?p=403770#p403770

[בן ראובן]

הטעמים מתייחסים כאילו המשפט מסתיים ב'אם בן הכות', והמילה 'הרשע' באה לתוספת ביאור. ולכן הפיסוק העיקרי בא לפני 'הרשע'.
וכמו:
וְעַתָּ֕ה לְכִ֛י אִיעָצֵ֥ךְ נָ֖א עֵצָ֑ה וּמַלְּטִי֙ אֶת־נַפְשֵׁ֔ךְ וְאֶת־נֶ֥פֶשׁ בְּנֵ֖ךְ שְׁלֹמֹֽה: (מלכים א', א, יב)
שהטפחא לא אחרי 'ואת נפש', אלא אחרי 'בנך'.

וראה באשכול הבא:
viewtopic.php?p=403770#p403770

"הרשע" הוא נושא המשפט. ללא "הרשע" אין משמעות למשפט "והיה אם בן הכות".

אין זה דומה לדוגמא, ששם המלה "שלמה" היא תמורה ל"בנך", והמשפט מתקיים גם בלעדיה.

[יאיר אתמר]

ראב"ע ריש מיכה:

חֲזון - כי דָבק הוא, אע"פ שהוא 'תביר'.

[עושה חדשות]

ראה עוד כאן.