את מוצא בני לאה ובני זלפה על שהיו להן בנות ונכנסו הבנות במנין עם הבנים (דינה ושרח) - הוא מונה חשבונם בלשון נקבה. בלאה כתיב "כל נפש שלשים ושלש". ובזלפה כתיב "שש עשרה נפש". אבל ברחל ובלהה על שלא היה להן בנות שנכנסו במנין עם הזכרים - לפיכך מונה חשבונם בלשון זכר. ברחל כתיב "כל נפש ארבעה עשר". ובבלהה כתיב "כל נפש שבעה".
והמדייק יותר, רואה שגם בבני יוסף נאמר "נפש שנים", ואילו במנין הכללי נאמר "ששים ושש" - מתאים לדבריו, שבכל מקום שיש אשה מדברים בלשון נקבה, ובכל מקום שכולם זכרים מדברים בלשון זכר.
אך, לפני שאתם רצים לספר על זה לגברת מירב מיכאלי (ה' ישמרנו ממנה ומשכמותה...), תעצרו רגע, ותשימו לב כי הצורה התקנית של המשפטים האלו היא בלשון נקבה, כי הם מדברים על נפש.
אלא שבלשון התנ"ך הדבר נפוץ להחליף את הגוף הדקדוקי תוך כדי דיבור, ולעבור מהנפשות אל האנשים, כפי שניתן לדוגמא לראות בפרשות תזריע-מצורע את ההחלפות המרובות בין זכר לנקבה, כגון "נגע היא", שרש"י מסביר שהכוונה היא לצרעת או ספחת וכדומה.
ויש מגדולי-ישראל שנקטו בשיטת "כל שיש בו רוח חיים - זכרהו ונקבהו".
ובגמרא בתחילת מסכת קידושין מדברים על "דרך" שלפעמים מתייחסים אליה בלשון זכר ולפעמים בלשון נקבה, ומבארים שזה תלוי בהקשר המדובר (לדוגמא בהקשר מלחמתי - שזוהי פעולה "גברית" - ידובר בלשון זכר).
ובזה ניתן להבין את דברי רבי אברהם סבע הנ"ל, שמבחינה דקדוקית יש מקום לכאן ולכאן, ולכן כאשר מדובר בקבוצה שהיא גברית לחלוטין - המנין נאמר בלשון זכר, אבל כאשר יש לפחות אשה אחת בקבוצה - חוזרים לצורה הטבעית ומדברים על הנפש בלשון נקבה.
מעניין אם יש פרשנים נוספים שעמדו על ההבדל הזה בלשון זכר ונקבה החוזר על עצמו שלש פעמים באותה פרשה (שלש פעמים לשון זכר - לקבוצה של גברים בלבד, ושלש פעמים לשון נקבה - לקבוצה שכמעט כולה גברים, אך יש בה לפחות אשה אחת).