אם למקרא השלם מכת"י

[איש_ספר]

בשנת תשל"ב פרסם סבי זצ"ל קונטרס קטן ובו דקדוקים לקורא בתורה, במקומות שיש לדקדק בהן, ורבים נכשלים מחוסר חכמה וידיעה.
במשך השנים הוסיף סבי עוד רישומים רבים, במטרה לחזור ולהוציא את החיבור כשהוא שלם יותר אך לא השלים מגמתו.

ידידנו הרב ר' אהוד לב שליט"א זכה לשמש לפניו כבעל קורא במנין ותיקין שנים הרבה (ועד עתה על משמרתו עומד במנין הממשיך להתקיים לאיו"ש), ורבת שבעה נפשו היפה של הס"ק נחת ועונג מקריאתו הצחה והמדוקדקת. במשך השנים קיבל ממנו רבי אהוד דיוקים ודקדוקים רבים, ומהם שאינם מופיעים בחיבור, ואת הכל רשם על פנקסו.

ועתה נדבה רוחו לעסוק בקדשים ולערוך את חיבורו הכולל של הס"ק, כשהוא מצרף לו מה שקיבל ממנו על פה, עד להשלמת החיבור כולו.

בעז"ה ובל"נ נעלה כאן בכל שבוע פרי יגיעתו של הר"א שליט"א, והנה אנו פותחים בפרשת בראשית כשתקוותינו תאמצינו להשלים מגמתינו עד לעיני כל ישראל.

הערות תתקבלנה בברכה!

=============
פרשת בראשית
פרשת נח
פרשת לך לך
פרשת וירא
פרשת חיי שרה
פרשת תולדות
פרשת ויצא
פרשת וישלח
פרשת וישב
פרשת מקץ
פרשת ויגש
פרשת ויחי
פרשת שמות
פרשת וארא
פרשת בא
פרשת בשלח
פרשת יתרו
פרשת משפטים
פרשת תרומה
פרשת תצוה
פרשת כי תשא
פרשת ויקהל
פרשת פקודי
פרשת ויקרא
פרשת צו
פרשת שמיני
פרשת תזריע
פרשת מצורע
פרשת אחרי מות
פרשת קדושים
פרשת אמר
פרשת בהר
פרשת בחקתי
פרשת במדבר
פרשת נשא
פרשת בהעלותך
פרשת שלח
פרשת קורח
פרשת חקת
פרשת בלק
פרשת פנחס
פרשת מטות
פרשת מסעי
פרשת דברים
פרשת ואתחנן
פרשת עקב
פרשת ראה
פרשת שפטים
פרשת כי תצא
פרשת כי תבוא
פרשת נצבים
פרשת וילך
פרשת האזינו
פרשת וזאת הברכה

[מיני ומינך]

אם למקרא פרשת בראשית_עמוד_1.png (31.09 KiB) נצפה 21043 פעמים

אם למקרא פרשת בראשית_עמוד_2.png (17.22 KiB) נצפה 21043 פעמים

[מרבה_שלום]

ייש"כ גדול.
מה משמעות ההבדלים בין 'קמץ גדול', 'קמץ קטן' ו'קמץ חטף', להיגוי בני אשכנז?

[חד ברנש]

הערה עיצובית.
עדיף להגדיל במעט את תאי הטבלה, וגם עדיף שהקווים של הטבלה יהיו בצבע אפור (30 אחוז לכל היותר). כך הטבלה תהיה נעימה יותר לקריאה.

[בברכה המשולשת]

הערה עיצובית.
עדיף להגדיל במעט את תאי הטבלה, וגם עדיף שהקווים של הטבלה יהיו בצבע אפור (30 אחוז לכל היותר). כך הטבלה תהיה נעימה יותר לקריאה.

נכון, וגם כדאי מאוד לעשות גם שימוש אחיד בהדגשות.

[מעט דבש]

א. נוסח המקרא שבידינו באופן כללי הוא על פי בעלי המסורה שכתבו אלפי הערות ורשימות כדי לציין את נוסח המקרא המדוייק (ראה כאן וכאן).

ב. לגבי פרטי הנוסח, הנוסח שנפוץ בדפוסים מבוסס על מקראות גדולות ויניציא רפ"ד - רפ"ו. מגיה דפוס זה יעקב ן' חיים ערך את הערות המסורה על פי כתבי יד שהיו לפניו. בתנאים שהיו אז, למרות כל עבודתו, הנוסח מלא שיבושים רבים.

ג. בעלי המסורה הבאים אחריו (אור תורה, מנחת שי, מנחת כליל, מסורת הקריאה, ר' וולף היידנהיים, ועוד), כתבו את הערותיהם על פי הנוסח שבמקראות גדולות. הם העירו על שיבושים שתוקנו, חלק על פי כתבי יד שהיו לפניהם, וחלק על פי הערות המסורה. בבעלי המסורה האחרונים יותר, ההכרעות בין נוסחאות מתחלפות נעשו אצלם פעמים רבות על פי דפוסים שנחשבו אצלם מדוייקים יותר. כך למשל חומש העמק דבר הודפס על פי חומש מנחת כליל (ראה כאן), ובמנחת כליל הכריע על פי דפוסים שהיו נחשבים בימיו למדוייקים.

ד. כיום, מצויים בידינו כתבי יד (שלא היו לפני בעלי המסורה המאוחרים) הקרובים לתקופת בעלי המסורה הקדומים, ועל פיהם ניתן להכריע במקומות רבים, וגם לתקן שיבושים שלא תוקנו על ידי בעלי המסורה המאוחרים.

ה. עבודה יסודית בתחום זה נעשתה על ידי ר' מרדכי ברויאר, שבדק את כל נוסח התנ"ך בכתבי היד הקדומים, ובחן את כל הערות המסורה, ואחרי השוואת הערות המסורה עם כתבי היד, דירג גם את רמת דיוק כתבי היד בהשוואה להערות המסורה (ראה על כך בספרו 'כתר ארם צובה והנוסח המקובל של המקרא' - יש באוצר); הוא קבע, קביעה המוסכמת כיום במחקר, שכתר ארם צובה הוא המדוייק ביותר מבין כתבי היד, והוא היחיד שהצליח למסור נוסח התואם למסורה כמעט בכל מקום. קביעה זו תואמת עם מסורת קהלת חלב, שכתב יד זה הוא של בעל המסורה אהרן בן אשר, שעליו סמך הרמב"ם (הלכות ספר תורה ח, ד) בקביעת הפרשיות הפתוחות והסתומות, ועליו אנו סומכים גם לענין ניקוד וטעמים (עיין מנחת שי בראשית א, ג).

ו. אחרי כל עבודה גדולה זו, הדפיס ר"מ ברויאר תנ"ך על פי כתר ארם צובה וכתבי היד הקרובים אליו. את מקורות הנוסח ציין בראש כל כרך של 'דעת מקרא' בהוצאת מכון הרב קוק.

ז. בגיליון 'תורת הקורא' (הובא מדי שבוע בד"כ באשכול זה) גם כן בדק כתבי יד קדומים, והכרעתו בנוסחאות היא בדרך כלל כברויאר.

ח. בהערות הגר"ש דבליצקי זצוק"ל לפרשת בראשית, ההערות על הנוסח מבוססות בעיקר על שני מקורות: הנוסח התימני (בחומש שלהם הנקראים תאג', וברבים 'תיגאן'), והערות המדקדקים המאוחרים. אך אין כל התייחסות לכתבי היד המדוייקים (אמנם בחמשה חומשי תורה כמעט אין חלקים ששרדו מכתר ארם צובה, אבל יש את כתבי היד הקרובים אליו, וגם עדויות על נוסח הכתר פה ושם).

==============

ט. ומן הכלל אל הפרט:
בראשית א, י - העתיק מ'חלק הדקדוק' של הרב יחיא צאלח (מהרי"ץ), שברוב התיגאן אין פסיק בין 'אלקים' ל'ארץ'. אבל בכתבי היד המדוייקים יש פסיק.

א, יא - תדשא - הועתק מחלק הדקדוק בשם הרב יחיא בשירי (מהרי"ב), ויש ט"ס בהעתקה, והנוסח בחלק הדקדוק "התי"ו בגעיא, והדלת בשוא נח (מהר"י בשירי ז"ל)".
והגעיא מופיעה גם בכתבי היד, וכן הוא במנחת שי.

א, יח - בענין חטף פתח באותיות לא גרוניות, ראה כאן.

א, כח - בכתבי היד הטפחא במילה 'חיה'.

ב, יב - ראה לעיל א, יח.

ב, כג - ראה לעיל א, יח (והמאריך - המתג, מופיע גם בכתבי היד, וכן הוא במנחת שי).

ב, כג - 'לקחה' מלעיל - המילה מוקפת. ולדעת רבני תימן המילה מלעיל, אבל לפי המנחת שי אינה מלעיל, אלא שיש העמדה באות ל'. וראה על כך כאן. והגרש"ד התייחס לנידון זה בהסכמתו ל'תיקון קוראים' הוצאת סימנים.

ג, יט - המילה 'אתה' מלרע הוא שיבוש של מק"ג ויניציא רפ"ד, וכבר תיקן זאת המנחת שי.

ג, כב - כאחד ממנו - יש כאן ציטוט מספר 'מכלול יופי'.

ד, ג - ראה 'תורת הקורא'.
ובשורה השניה, במקום 'צל"ח' צריך להיות 'צלאח', והוא המהרי"ץ ב'חלק הדקדוק'.

ד, כג - ראה תורת הקורא.

ד, כה - בכתבי היד הוא במקף ומתג (וכן הוא במנחת שי).

ה, כט - במקום 'יתאם' צ"ל 'יטעים'.

ה, כט - 'לחוד' כנראה הכונה בשו"א לחוד, בלא חטף (הרב 'יוצא פוניבז' להלן תיקן לנכון, ש'לחוד' אצל המהרי"ץ הכונה שמילה זו אין במקום נוסף בתנ"ך, וכמו 'לית' שבלשון המסורה) .

ו, ג - ראה תורת הקורא.

ו, ד - הוא ציטוט מ'חלק הדקדוק'. אמנם בכתבי היד הקדומים הוא באזלא.

'אם הבנים'
א, י - ההערה שייכת רק לאלו שאינם מבחינים בין קמ"ץ לפת"ח.

ג, (יא) [יז] - עיין אב"ע ג, כב שאנשי מזרח מבדילים וקוראים 'ממנו' שפירושו 'מאתנו' בלא דגש. אבל לא קיי"ל כן, אלא כל 'ממנו' הוא דגוש.

[יוצא פוניבז']

ה, כט - 'לחוד' כנראה הכונה בשו"א לחוד, בלא חטף.

אצל בני תימן 'לחוד' הוא תחליף ל'לית' אצלנו.

[סגי נהור]

באיזה אופן מבחינים בני אשכנז בין קמץ קטן לגדול?

[איש וילנא]

באיזה אופן מבחינים בני אשכנז בין קמץ קטן לגדול?

לעניין השווא הבא אחריו האם להניעו או להניחו.

[מעט דבש]

אם למקרא לגרש''ד - הקדמה.PNG (87.34 KiB) נצפה 20928 פעמים

[סגי נהור]

אכן, אלו הלקויים מאוד בהבחנה בין קמץ קטן לגדול הם אלה המכונים כאן "ילידי הארץ", כלומר המדברים בהברה ספרדית אך ללא המסורת הספרדית, ולדוגמא נשי ובנות ישראל. אצלם ניתן לשמוע מילים כמו "לעבדו" או "חננו" בקמץ גדול הנשמע כפתח, עד שהאוזניים מחשבות להתפלץ.

[איש_ספר]

יש"כ לרב מעט דבש על דבריו הכללים והיסודיים, אכן דובר ע"כ שיש לעדכן את הספר לפי הכתר. במיוחד לאור זאת שדעתו של הס"ק היה שיש ללכת אחרי הניקוד שבכתר בכ"מ. יתכן שבשעת כתיבת הדברים לא היה לפניו עדיין את התנ"ך של ברויאר.

[אהוד לב]

יישר כוח לאיש ספר על היוזמה והרעיון לפרסם כאן את אם למקרא השלם מכת"י של הגרש"ד זצ"ל.

כולי תקווה ותפילה שאצליח לערוך מדי שבוע את ההערות על פרשת השבוע של השבת הקרובה.
אחזור ואדגיש (כפי שנכתב בגיליון), כי ההערות בכתב יד על פרשת בראשית מצומצמות ואילו על שאר הפרשות ישנן הערות רבות יותר.

תודה למעירים על העיצוב, בעזרת השם אשתדל לאמץ את ההמלצות.

שאלתי בזמנו את הגרש"ד זצ"ל מדוע לא הביא מנוסחאות הכתר בספרו, ואכן אמר לי, כפי שכתב איש ספר, שהכתר היה פחות נפוץ כאשר כתב את חיבורו.

הגרש"ד זצ"ל גם היה מקבל את גליונות תורת הקורא בפקס מדי שבוע והיה מעניין בהם, ונהנה מהם. אך אין המטרה כאן לחזור על כל מה שנכתב בגליונות תורת הקורא.

ייש"כ למעט דבש על הערותיו המחכימות.
בעניין תיבת "ממנו", ציין מעט דבש לדברי האבן עזרא בראשית ג', כ"ב. ועיין גם בדברי האבן עזרא שמות א', ט' ד"ה ממנו, שהרחיב שם יותר.

אציין כי באמת בכל מקום שכתוב "ממנו" היה מקפיד הגרש"ד זצ"ל על הגיית הדגש החזק, אבל מכיוון שרוב הקוראים אינם מקפידים על הדגשים, דווקא במקום שתיבת "ממנו" משמעותה "מהם" היה מקפיד יותר על הדגש, כי כשהמשמעות היא "מהם" לכולי עלמא (בין לאנשי מזרח ובין לאנשי מערב) תיבת "ממנו" היא דגושה.

ומעניין לעניין באותו עניין, יש להעיר כי לפי אנשי מזרח אפשר להבין בפשטות את דרשת חז"ל בסוטה ל"ה ע"א על דברי המרגלים "לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו, אמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו אל ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם". ועיין רש"י שם, אך לשיטת אנשי מזרח הדברים פשוטים, וכ"כ בהגהות חכמת מנוח לסוטה שם וזו כנראה כוונת תוס' בריש דבריו בערכין ט"ו ואכמ"ל.

[איש_ספר]

ומעניין לעניין באותו עניין, יש להעיר כי לפי אנשי מזרח אפשר להבין בפשטות את דרשת חז"ל בסוטה ל"ה ע"א על דברי המרגלים "לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו, אמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו אל ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם". ועיין רש"י שם, אך לשיטת אנשי מזרח הדברים פשוטים, וכ"כ בהגהות חכמת מנוח לסוטה שם וזו כנראה כוונת תוס' בריש דבריו בערכין ט"ו ואכמ"ל.

מתוך גליונות הס"ק לזוהר, 'כתר בצלאל' שפורסמו בישורון כרך מ:

כתר בצלאל.jpg (206.36 KiB) נצפה 20798 פעמים

[אליהו בן עמרם]

ימחלו לי נא הרבנים המומחים על חוסר הבנתי/ידיעתי, אך לא הבישן למד:
בענין "אררה" (ה' כ"ט) במפיק ה"א
מי שקרא בלא מפיק ה"א - שינה המשמעות ויחזור?

[אהוד לב]

ימחלו לי נא הרבנים המומחים על חוסר הבנתי/ידיעתי, אך לא הבישן למד:
בענין "אררה" (ה' כ"ט) במפיק ה"א
מי שקרא בלא מפיק ה"א - שינה המשמעות ויחזור?

איני יודע אם שינה משמעות, אך השמיט אות מהמילה. שכן "אררה" מסתיימת באות ה' שנשמעת, ואם קרא בלא מפיק ה' לא קרא אות מהמילה.
והגרש"ד זצ"ל בהקדמה לאם המקרא כתב בזה הלשון: "הרבה הם בעלי קריאה שלצערנו התרגלו שלא לגמור את התיבות. לדוגמה: במקום "שמן למאור" נשמעים תיבות אלו כ"שמ.. למאור", או "בין המים" כ"בי.. המים", וכיוצא בזה. כמובן שעל ידי קריאה כזו אין יוצאים אפילו בדיעבד..."

[יוצא פוניבז']

ימחלו לי נא הרבנים המומחים על חוסר הבנתי/ידיעתי, אך לא הבישן למד:
בענין "אררה" (ה' כ"ט) במפיק ה"א
מי שקרא בלא מפיק ה"א - שינה המשמעות ויחזור?

איני יודע אם שינה משמעות, אך השמיט אות מהמילה. שכן "אררה" מסתיימת באות ה' שנשמעת, ואם קרא בלא מפיק ה' לא קרא אות מהמילה.
והגרש"ד זצ"ל בהקדמה לאם המקרא כתב בזה הלשון: "הרבה הם בעלי קריאה שלצערנו התרגלו שלא לגמור את התיבות. לדוגמה: במקום "שמן למאור" נשמעים תיבות אלו כ"שמ.. למאור", או "בין המים" כ"בי.. המים", וכיוצא בזה. כמובן שעל ידי קריאה כזו אין יוצאים אפילו בדיעבד..."

viewtopic.php?f=26&t=44660&p=528116&hilit=%D7%A0%D7%A9%D7%91%D7%A2#p528116

[אליהו בן עמרם]

ימחלו לי נא הרבנים המומחים על חוסר הבנתי/ידיעתי, אך לא הבישן למד:
בענין "אררה" (ה' כ"ט) במפיק ה"א
מי שקרא בלא מפיק ה"א - שינה המשמעות ויחזור?

איני יודע אם שינה משמעות, אך השמיט אות מהמילה. שכן "אררה" מסתיימת באות ה' שנשמעת, ואם קרא בלא מפיק ה' לא קרא אות מהמילה.
והגרש"ד זצ"ל בהקדמה לאם המקרא כתב בזה הלשון: "הרבה הם בעלי קריאה שלצערנו התרגלו שלא לגמור את התיבות. לדוגמה: במקום "שמן למאור" נשמעים תיבות אלו כ"שמ.. למאור", או "בין המים" כ"בי.. המים", וכיוצא בזה. כמובן שעל ידי קריאה כזו אין יוצאים אפילו בדיעבד..."

יישר כח על זאת וגדול על כל זאת...

[איש_ספר]

ומעניין לעניין באותו עניין, יש להעיר כי לפי אנשי מזרח אפשר להבין בפשטות את דרשת חז"ל בסוטה ל"ה ע"א על דברי המרגלים "לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו, אמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו אל ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם". ועיין רש"י שם, אך לשיטת אנשי מזרח הדברים פשוטים, וכ"כ בהגהות חכמת מנוח לסוטה שם וזו כנראה כוונת תוס' בריש דבריו בערכין ט"ו ואכמ"ל.

עוד מדברי הס"ק בהסכמתו לקונטרס כללי הקריאה הנכונה ממהר"ר יוסף זליכה זצ"ל

הסכמה.jpg (81.48 KiB) נצפה 20623 פעמים

[מעט דבש]

הדברים מחודשים.
מה שמשמיטים הדגש החזק, אין כאן איזה 'מנהג', אלא הוא חוסר דקדוק בעלמא.
ולמה לקבוע זאת ל'מנהג', שכאן מדגישים וכאן לא.
אם כבר שמים לב לדקדק, יש להדגיש את כל הדגשים כמשפטם.

[אליהו בן עמרם]

ימחלו לי נא הרבנים המומחים על חוסר הבנתי/ידיעתי, אך לא הבישן למד:
בענין "אררה" (ה' כ"ט) במפיק ה"א
מי שקרא בלא מפיק ה"א - שינה המשמעות ויחזור?

איני יודע אם שינה משמעות, אך השמיט אות מהמילה. שכן "אררה" מסתיימת באות ה' שנשמעת, ואם קרא בלא מפיק ה' לא קרא אות מהמילה.
והגרש"ד זצ"ל בהקדמה לאם המקרא כתב בזה הלשון: "הרבה הם בעלי קריאה שלצערנו התרגלו שלא לגמור את התיבות. לדוגמה: במקום "שמן למאור" נשמעים תיבות אלו כ"שמ.. למאור", או "בין המים" כ"בי.. המים", וכיוצא בזה. כמובן שעל ידי קריאה כזו אין יוצאים אפילו בדיעבד..."

במחשבה שניה, אולי יש להסתפק עדיין גם במענה היפה הנ"ל, הואיל ובאשכנזים איירי:
אם לא היה מפיק ה"א, הרי לפי הגיית האשכנזים אין הבדל בין הגיית ה"א בסוף "אררה" לבין המשך הקמץ של הרי"ש - א"ה. ומ"מ שפיר עבדי לפי הגייתם.
וא"כ אולי בעצם קרא כדרכו את הה"א כאילו בלא מפיק ה"א, ולא חיסר אות.

אגב, הספק שלי היה, האם כאשר קורא בלי מפיק, האם משתנה המשמעות, שלא השם "קילל" את האדמה. או להפך, בגלל טעם הטפחא במילה אררה, עדיין המשמעות נשארת שהשם קיללה.

[יוצא פוניבז']

עוד מדברי הס"ק בהסכמתו לקונטרס כללי הקריאה הנכונה ממהר"ר יוסף זליכה זצ"ל

הסכמה.jpg

בעניותי לא זכיתי להבין דבריו. אודה למי שיבאר.

[איש_ספר]

1.jpg (3 MiB) נצפה 20558 פעמים

2.jpg (3.6 MiB) נצפה 20558 פעמים

3.jpg (3.38 MiB) נצפה 20558 פעמים

4.jpg (3.67 MiB) נצפה 20558 פעמים

5.jpg (3.17 MiB) נצפה 20558 פעמים

6.jpg (2.85 MiB) נצפה 20558 פעמים

[יוצא פוניבז']

ו, יט יהיו, שוא נח ונהגו לקרותה בנע. (וכ"ה לקמן ט, יח. ולקמן י, ח לגבי להיות). צ"ב איך קורים שוא נע באות ה'? ולקמן ט, ב כתב יהיה שוא נח ולא כתב שנהגו בנע
ח, כא כי יצר, להפריד ביניהם. היו"ד בכי לא נשמעת
י, כה יקטן קמץ גדול בי', צ"ל קטן

[מעט דבש]

במקומות הרבה כתב הגרש"ד שאמנם הוא שו"א נח, אבל 'נהגו לקרותה בנע' (ו, יג יט; ז, ד כ כג; ח, ז יג טו; ט, יח כג; י, ז ח טו; יא, יא).

והנה זה ברור שאין שייך לומר כאן 'מנהג', וכמו שכתב הגרש"ד עצמו בהסכמתו לקונטרס 'הטעמת המילים הקדושות כהלכתן וכמשפטן': "...בקרב קהילות האשכנזים שהשווא נח ונע כמו נשכח לגמרי מהם".
וא"כ לא ברור מה כוונתו בזה ש'נהגו לקרותה בנע' (וביותר תמוה במקומות שכתב כן על האות ה', והרי אין שו"א נע באות ה' לעולם, רק חטף פת"ח, וכבר העיר כן הרב יוצא פוניבז' מעלי).

ויש מקומות שאפשר לבאר על פי מה שכתב הגרש"ד בהקדמה ל'אם למקרא', שבמקומות שיש חשש להבלעת אותיות אפשר לקרוא שוא נח כנע. וגם כאן כתב כן על 'ודדן' (י, ז) "אבל ההכרח לקרות בנע כדי לא להבליע ד' אחת". אבל יש מקומות הרבה שלא ברור מה הבעיה לקרות בנח כמשפטו, ולמה טרח לציין ש'נהגו לקרותה בנע'.

אם למקרא - הקדמה - על שוא נע.PNG (120.1 KiB) נצפה 20529 פעמים

[מעט דבש]

ו, ט - הגרש"ד כשיטת רבני תימן (כאן), שמתג במילה מוקפת הופך אותה למלעיל. וראה מש"כ על כך בהסכמתו לתיקון קוראים 'סימנים'.

ו, יג - המדקדקים האחרונים כתבו שבשתי אותיות דומות השו"א הראשון נע (רבי אליהו בחור ב'מסורת המסורת' מאמר ג; הגר"א ב'דקדוק ופירוש על התורה' ד"ה היתה), וזה שלא כדברי הקדמונים (ר"י בן חיוג' 'שלשה ספרי דקדוק' עמ' 130; דקדוקי הטעמים פסקה 33; רד"ק ב'מכלול' דף עא: - ראה דקדוקי שי פ"ד הערה 14).

ז, ב - ראה לעיל ו, ט.

ט, יד - בענני - על חטף פת"ח באותיות שאינן גרוניות ראה כאן.
ובקצרה: מה שכתבו הקדמונים שיש חטף פת"ח, אין כוונתם אלא שיש שו"א נע, אלא שהם קראו את השו"א הנע כחטף. ורוו"ה עצמו כתב כן בכמה מקומות (משפטי הטעמים דף נג, נז:; מאור עינים בראשית מג, כא; ויקרא ט, כב - ראה דקדוקי שי פ"ד הערה 29).

ז, ז - אין 'מיוחס לאר"צ', יש 'מיוחס לבן אשר', והוא כתר ארם צובה המיוחס לו. אבל כאן הכתר חסר (הערה זו היא גם על להלן י, י).
ואולי כוונתו לכת"י לניגרד שיש שסברו בטעות שהוא כת"י בן אשר.
"ולרוו"ה וחומשים רגילים" - לשלב עם הקודם, "וליהב"י ולרוו"ה וכו'".

ז, כב - מלעיל, חלק הדקדוק - הוא כשיטת רבני תימן, שאם יש מתג במילה מוקפת היא מלעיל, וכדלעיל ו, ט.

ז, כג - היקום - "הקו הוא לגרמיה, ואינו פסיק כי לא נמנה במערכת" - כוונת הגרש"ד, שבסוף המקראות גדולות ויניציא נדפס 'מערכת המסורה', ובין היתר יש שם רשימת הפסקים שיש בתנ"ך. והפסקים שלא נמנו שם, אינם פסקים, אלא הם טעם 'מונח לגרמיה' שבא בו פסק (אמנם יש לציין שברשימה זו של המסורה נפלו שיבושים).

ואח"כ ב'אם למקרא' בא ציטוט מ'חלק הדקדוק' - "אין פסיק בין תיבת אשר לתיבת על בכל התיגאן" - וצריך לשלב זאת עם ההערה הקודמת, שכולה מתייחסת לנוסח שעם פסיק.

ח, יג - נח - בפשטא אחת, והוא מלרע - זו שיטת המהרי"ץ, אבל בתימן עצמה הרבה נהגו שלא כדבריו (ראה כאן; וראה גם בספר 'קובץ דקדוקי תורה' עמ' קטו, ובספר 'והצדיקו את הצדיק' עמ' סב, שרוב הציבור לא קיבל דעת מהרי"ץ בזה), והאשכנזים והספרדים כלל לא נהגו כן.

אם הבנים
י, יד פלשתים [כצ"ל, חסר יו"ד].

[מעט דבש]

עוד מדברי הס"ק בהסכמתו לקונטרס כללי הקריאה הנכונה ממהר"ר יוסף זליכה זצ"ל

הסכמה.jpg

בעניותי לא זכיתי להבין דבריו. אודה למי שיבאר.

כוונת הגרש"ד כך:
יש שני סוגי דגשים - דגש קל, ודגש חזק.
דגש קל בא רק באותיות בג"ד כפ"ת, והוא משנה את מבטא האות מרפה לדגוש (אצל האשכנזים יש הבדל רק באותיות בכפ"ת).
דגש חזק בא גם בשאר האותיות (חוץ מאותיות אהחע"ר שאינן מקבלות דגש בדרך כלל), ומבטאו בחיזוק האות, כך למשל שבת מבוטאת 'שַׁבְּבָּת' (האות ב' הראשונה בשו"א נח, ומבוטאת יחד עם האות ב' השניה, בלא הפסק).

האשכנזים כיום אינם מקפידים כלל להדגיש את הדגש החזק.

=========

המילה 'ממנו' יש לה שתי משמעויות: א) 'מֵאִתּוֹ'. ב) 'מֵאִתָּנוּ'.
וכתב האב"ע (בראשית א, כב; שמות א, ט) שלפי המסורת הבבלית ('אנשי מזרח') יש הבדל בניקוד שתי המשמעויות; המשמעות הראשונה היא בנו"ן ראשונה דגושה, ואילו המשמעות השניה היא בנו"ן רפויה.
אבל לפי המסורת הטבריינית ('אנשי מערב') אין כל הבדל בין שתי המשמעויות, ובשתיהם הנו"ן דגושה.
[הגרש"ד מייחס מחלוקת זו גם למחלוקת בין בן אשר ובן נפתלי, ואיני יודע מקורו; וגם בן אשר וגם בן נפתלי הם בעלי מסורה טבריינית].

=========

הגרש"ד כתב, שכיון שהאשכנזים ממילא אינם מקפידים להדגיש דגש חזק, נניח אותם על מנהגם במילה 'ממנו' כשהיא במשמעות 'מֵאִתָּנוּ', ולהקפיד על דגש רק במשמעות 'מֵאִתּוֹ', וכמנהג אנשי מזרח.

וכבר הערתי לעיל שהדברים מחודשים.
כי מה שהאשכנזים כיום משמיטים הדגש החזק, אין כאן איזה 'מנהג', אלא הוא חוסר דקדוק בעלמא.
ולמה לקבוע זאת ל'מנהג', שכאן מדגישים וכאן לא.
אם כבר שמים לב לדקדק, יש להדגיש את כל הדגשים כמשפטם.

ובכל ענין זה, ראה עוד:
viewtopic.php?p=731870#p731870

[יוצא פוניבז']

עוד מדברי הס"ק בהסכמתו לקונטרס כללי הקריאה הנכונה ממהר"ר יוסף זליכה זצ"ל

הסכמה.jpg

בעניותי לא זכיתי להבין דבריו. אודה למי שיבאר.

כוונת הגרש"ד כך:

יש"כ על ההסבר המפורט. אך השאלה שלי היתה מה שנראה מדבריו שחשוב לו להבדיל בין סוגי ה"ממנו" ע"י הדגש, ולכן מי שלא נוהג להדגיש בעלמא, לפחות כאן ידגיש באחד מהם ולא בשני בכדי לתת הבדל בין השנים. השאלה היא מה הענין בהבדל הזה, ומכ"ש אחר דקי"ל להדגיש שניהם ממילא אין הדגש מבטא את ההבדל.

[מעט דבש]

זו היא תמיהתי דלעיל, בסגנון אחר.
ואין לנו אלא דברי רש"י (סוטה לה. ד"ה אל תקרי):
"שאין הפרש קרייה בין ממנו הנאמר על יחיד שנדברים עליו לממנו של רבים שאומרים על עצמן".

[אהוד לב]

ו, יט יהיו, שוא נח ונהגו לקרותה בנע. (וכ"ה לקמן ט, יח. ולקמן י, ח לגבי להיות). צ"ב איך קורים שוא נע באות ה'? ולקמן ט, ב כתב יהיה שוא נח ולא כתב שנהגו בנע
ח, כא כי יצר, להפריד ביניהם. היו"ד בכי לא נשמעת
י, כה יקטן קמץ גדול בי', צ"ל קטן

בנוגע להערה על "ונהגו לקרותה בנע". בוודאי שעל פי הכללים אין שווא נע באות ה, אך פוק חזי מאי עמא דבר (דבר לשון דיבור); כל מי אומר את המילה "יהיו" או "להיות" וכדומה, מניע את הנח שתחת האות ה. בין אם הוא מבטא את האות ה עם סגול או עם חיריק, בוודאי הציבור אינו מבטא את האות ה כאילו היה בה מפיק, שזו ההגייה הנכונה כשיש באות ה שווא נח.

וגם אני בהערת שוליים ציינתי שלא הבנתי מה כוונת הגרש"ד בכותבו "ונהגו לקרותה בנע", אבל נראה לי שהוא רצה להעיר כי הציבור בטעות מניע את הנח ולכן יש להקפיד על השווא שיהיה נח ויישמע כמו מפיק ה.

בנוגע להערה על ההפרדה בין "כי" לבין "יצר", באופן כללי היה מקפיד לעשות הפסקה קלה אחרי המילה "כי" כדי שלא יתחבר למילה שאחריה וזה יישמע ככ"ף הדמיון, דהיינו שלא יישמע "כיצר" שהוא "כמו יצר". וכשקוראים מהר ומחברים זה נשמע ככף הדמיון.

יישר כוח לגבי ההערה על יקטן, זו הייתה טעות העתקה שלי, בכתב יד אכן כתוב כפי שהערתם "יקטן - קמץ קטן בי' וקמץ גדול בט' ".

[בעל קורא]

ז, ז - אין 'מיוחס לאר"צ', יש 'מיוחס לבן אשר', והוא כתר ארם צובה המיוחס לו. אבל כאן הכתר חסר (הערה זו היא גם על להלן י, י).
ואולי כוונתו לכת"י לניגרד שיש שסברו בטעות שהוא כת"י בן אשר.

ח, יג - נח - בפשטא אחת, והוא מלרע - זו שיטת המהרי"ץ, אבל בתימן עצמה הרבה נהגו שלא כדבריו (ראה כאן; וראה גם בספר 'קובץ דקדוקי תורה' עמ' קטו, ובספר 'והצדיקו את הצדיק' עמ' סב, שרוב הציבור לא קיבל דעת מהרי"ץ בזה), והאשכנזים והספרדים כלל לא נהגו כן.

"מיוחס לאר"צ" - אני מבין שכיוון שהכתר חסר כאן, כוונתו שכך הוא בכתבי היד הקרובים לשיטת הכתר, ולכן כתב "מיוחס לאר"צ" דהיינו שקרובים לשיטת ספר זה, ולא משום שחשבו שהוא כת"י בן אשר.

לענין "נח" מלעיל או מלרע, ראה מה שהאריך בזה בגליון "תורת הקורא":

נח מלעיל.jpg (985.75 KiB) נצפה 20376 פעמים

[בעל קורא]

במיוחד לאור זאת שדעתו של הס"ק היה שיש ללכת אחרי הניקוד שבכתר בכ"מ.

האם דעתו זו מתועדת במקום כלשהוא בספריו?

[מעט דבש]

ראה קובץ 'בית אהרן וישראל' גיליון לח, עמודים סו - סז.

[בעל קורא]

בעניין תיבת "ממנו", ציין מעט דבש לדברי האבן עזרא בראשית ג', כ"ב. ועיין גם בדברי האבן עזרא שמות א', ט' ד"ה ממנו, שהרחיב שם יותר.

אציין כי באמת בכל מקום שכתוב "ממנו" היה מקפיד הגרש"ד זצ"ל על הגיית הדגש החזק, אבל מכיוון שרוב הקוראים אינם מקפידים על הדגשים, דווקא במקום שתיבת "ממנו" משמעותה "מהם" היה מקפיד יותר על הדגש, כי כשהמשמעות היא "מהם" לכולי עלמא (בין לאנשי מזרח ובין לאנשי מערב) תיבת "ממנו" היא דגושה.

ומעניין לעניין באותו עניין, יש להעיר כי לפי אנשי מזרח אפשר להבין בפשטות את דרשת חז"ל בסוטה ל"ה ע"א על דברי המרגלים "לא נוכל לעלות כי חזק הוא ממנו, אמר רבי חנינא בר פפא דבר גדול דיברו מרגלים באותה שעה, כי חזק הוא ממנו, אל תקרי ממנו אל ממנו, כביכול אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם". ועיין רש"י שם, אך לשיטת אנשי מזרח הדברים פשוטים, וכ"כ בהגהות חכמת מנוח לסוטה שם וזו כנראה כוונת תוס' בריש דבריו בערכין ט"ו ואכמ"ל.

וכמו שכתוב בפירוש בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סימן רל"ב): וכמדומה לי שבזה תלוי מה שדרשו ב"כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" אל תקרי ממנו אלא ממנו, אע"פ שבכל הספרים הכתובים אצלנו, אין חילוק במלת ממנו, בין שנופל על רבים בין שנופל על יחיד, אע"פ שכל מקום כנוי נו"ן וי"ו, לרבים ברפה וליחיד בדגשות. אלא שאני סבור שבין מדינחאי ומערבאי היה מחלוקת בממנו, שהאחד נוהג בו כבשאר הכנויין להרפות כל שהוא בא לרבים, והאחד נוהג כמנהג מקומנו לדגש הכל. וכמדומה שכן מצאתי בספרי המסורה שיש מחלוקת בין מדינחאי למערבאי. עכ"ל.

וכן במנחת שי על הפסוק הזה כתב כן, ובסוף דבריו אף הוסיף נקודה המבארת זאת יותר (שמדינחאי הוא מנהג בבל, ולכן בתלמוד בבלי כתבו כן, משום שלמסורתם אכן היה חילוק זה בקריאה): כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ, סוטה פרק אלו נאמרין אמר ר' חנינא בר פפא דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ אל תקרי ממנו אלא ממנו כביכול אפי' בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם. ובערוך ערך בעל כי חזק הוא ממנו מנו לא נאמר אלא ממנו כביכול וכו' פירוש מנו משמע מדידן ממנו דגש משמע כלפי מעלה כביכול אלמלא שאי אפשר לומר דבר זה כלפי שכינה ע"כ. ובספר מעריך שחיבר החכם לונזאנו כתב עליו בערך בעל שאם היה גורס כן בעל הערוך בגמ' שלו נוסחא משובשת נזדמנה לו ואם הם דברי עצמו כבודו במקומו מונח כי אין הפרש בין ממנו שפירושו ממנהו כמו לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב', י"ז) ובין ממנו שפירושו ממננו כמו כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ (בראשית כ"ו, ט"ז) שניהם דגושים להורות על האות החסרה. וכן כתב רש"י בסוטה ולשונו הוא זה אל תקרי ממנו לא גרסינן שאין הפרש בקריאה בין ממנו שנאמר על יחיד שמדברים עליו לממנו של רבים שאומרים על עצמם ע"כ. ואשר אני אחזה במאמר זה (אי גרסינן ליה) צ"ל אשר חכמים יגידו וא' מהם החכם בן עזרא בריש ספר ואלה שמות שיש חילוף קריאה בין אנשי מזרח לאנשי מערב במלת ממנו לאנשי מזרח כל לשון רבים נו"ן רפה וכל לשון יחיד דגש ולאנשי מערב אין חילוק כי כולם דגושים. וידוע כי אנשי מזרח הם בני בבל והכי קאמר אל תקרי ממנו לשון רבים בנו"ן רפה אלא ממנו לשון יחיד בנו"ן דגש כביכול וכו'. וכמדומה לי שזהו פירש המאמר על מכונו תל"ח. עכ"ל.

וראו מה שהביא בכף החיים סימן קמ"ב אות ט'.

[סעדיה]

וע"ע בחידושי רעק"א (זכרון יעקב) בסוטה שם.

[מעט דבש]

אם למקרא לך לך1.png (105.59 KiB) נצפה 20209 פעמים

אם למקרא לך לך2.png (95.52 KiB) נצפה 20209 פעמים

אם למקרא לך לך3.png (109.67 KiB) נצפה 20209 פעמים

אם למקרא לך לך4.png (89.26 KiB) נצפה 20209 פעמים

אם למקרא לך לך5.png (90.68 KiB) נצפה 20209 פעמים

אם למקרא לך לך6.png (73.11 KiB) נצפה 20209 פעמים

[מעט דבש]

טז, יא - וְיֹלַ֣דְתְּ
עיין מנחת שי בראשית ט, כא

נחלקו המדקדקי' בקריאת ב' שואי' בסוף תיבה, שר' יהודה המדקדק כתב שהראשון נח והשני נע כאילו יאמר וַיֵשְ תְמִן והראב"ע הקשה עליו בתחלת ספר צחות ובספר מאזנים, וכת' ששניהם נחי'. וגם רד"ק הקשה על ר' יהודה בספר מכלול (דף ס"ח ודף ק"צ), אפס קצהו תראה באיוב סי' ל"א, ועשה פשרה בין שתי הדעות באמרו כי אין לשואי' האלה דרך אחד לעולם, אלא לפעמי' שניהם נחי', ולפעמי' הראשון נח והשני נע. והר' שלמה אלמולי בחבורו הנקר' הליכות שבא, העלה שכל ב' שואי' בסוף תיבה ראוי שיהיה להם לעולם דרך אחד, וכיון שדרך הראב"ע הוא דרך סלולה ולא הוקש' כנגדו שום קושי', ראוי לבחור בו, ע"כ. וכ"כ בעל לשון למודים שלדעת קצת המדקדקי' והם כל האחרוני' שניהם נחי'. וכ"כ ר' אליא הלוי, ובעל לוית חן. ועיין עו' מ"ש בעל ערוגת הבשם בפ' חמשי.

[יוצא פוניבז']

טז, ד ותראה צ"ל ותרא

[מעט דבש]

אם הבנים יב, ח - ויקרא בשם ד'.
עיין מנחת שי שמות לד, ה

וַיִקְרָ֥א בְשֵ֖ם ה': כתב רש"י ז"ל דמתרגמינן וקרא בשמא דה', עכ"ל. כלומ' שמשה הוא הקורא בשם ה', שאילו היה השם הקורא היה מתורגם וקרא בשמא ה', וכן תרגם ויקרא בשם ה' (פ' לך לך) וצלי בשמא דה'. והנה הם מטעים בעל הטעמים, ששם טפחא במלת בְשֵם, והפרש גדול יש בין זה ובין ויקרא בשם ה' האמור באברהם, ששם הטפחא במלת וַיִקְרָא, וכאן במלת בְשֵם. ויותר נ"ל פי' ן' עזרא כמו שכתב כאן ובראש פ' וישמע יתרו, שהשם הוא הקורא, והוא שאמר בראשונה וקראתי בשם ה' לפניך. וכ"כ החכם אבודרהם בסדר תפלות של תעניות, זל"ש, וכשאומר ויקרא בשם ה' צריך להפסיק מעט בין בשם לה', כי בפסוק הוא בטרחא, ורוב ההמון טועים בזה, ע"כ. ועיין מה שאכתוב בס"ד (בירמיה כ"ג) על פסוק וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו, ומה שכתב הראב"ע בספר מאזני לשון הקודש דף ר'.

[ביקורת תהיה]

יב, א: וּמִמּוֹלַדְתְּךָ – שווא נח בדלי"ת, ושווא נע בתי"ו. אך נהגו לקרוא גם הדלי"ת בנע.
טז, יא: וְיֹלַדְתְּ – שני השוואים נחים, אך נהגו להניע השווא הראשון.

כן נוהגים בני העדות ממוצא אשכנזי, בגלל שלשונם לקויה ואין בכחה לבטא דלית נחה לפני תיו נחה, ואף מתקשה לבטא דלית נחה לפני תיו שוויה.
ספק אם ניתן לכנות שגרה זו בתואר 'מנהג'.