פורום אוצר החכמה

היש הסבר מתקבל לדעת רזב"א במעשה דבר קמצא?
והרי בעמוד הבא אמרו חז"ל על ריב"ז את הפסוק 'משיב חכמים אחור' וגו' מה שלא אמרו על ר' זכריה, אלא ש'ענוותנותו' גרמה.
אך מה ההסבר הלוגי לדבריו? איך חשש של 'יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג' מתיר פקו"נ של כלל ישראל? והרי ר' זכריה כנראה שכנע את חבריו!!
איני מחדש כלום בשאלה, אך מה התשובה?
(לומר שיאמרו מטיל מום וכו' גובל בסילוף התורה ומחייב מסירות נפש על דרך דברי המהרש"ל הידועים לא מסתבר לענ"ד)

אליסף כתב:היש הסבר מתקבל לדעת רזב"א במעשה דבר קמצא?
והרי בעמוד הבא אמרו חז"ל על ריב"ז את הפסוק 'משיב חכמים אחור' וגו' מה שלא אמרו על ר' זכריה, אלא ש'ענוותנותו' גרמה.
אך מה ההסבר הלוגי לדבריו? איך חשש של 'יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג' מתיר פקו"נ של כלל ישראל? והרי ר' זכריה כנראה שכנע את חבריו!!
איני מחדש כלום בשאלה, אך מה התשובה?
(לומר שיאמרו מטיל מום וכו' גובל בסילוף התורה ומחייב מסירות נפש על דרך דברי המהרש"ל הידועים לא מסתבר לענ"ד)

ברור שלא ידעו שיש בזה פיקו"נ, וכנראה כי לא ידעו את כל הסיפור מאחורה
ועיי' באיכ"ר שלפי הנוסח שם הכהנים דחו את השליח ג' ימים, עיי"ש
ויש באחרונים (מגן אברהם ועוד) שדנים על הגדר של 'שלום מלכות' שאינו פיקו"נ

ר׳ זכריה מופיע בעוד מקומות:
תוספ׳ שבת פי״ז ה״ד:
ב"ה אומרים מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפין ב"ש אומרים מסלק את הטבלא כולה ומנערה זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב"ש ולא כדברי ב"ה אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמר רבי יוסי ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל.

ובאיכה רבה ד׳ ג׳ בסיפור של קמצא ובר קמצא יש תוספת:
והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה.

יש גישה של אנשים לחשוב שהם קטנים מידי להכריע, ולא רק הם אלא כולם, ומי אנחנו ואיך אפשר להכניס ראשינו בין ההרים וכו׳ וכו׳, ומונעים גם מאחרים מלהכריע. ויוצא מזה חורבן הן בהלכה והן בהנהגה, וכבר אמרו סוטה כב. ועצומים כל הרוגיה זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה, [שזה יותר חמור ממי שלא הגיע להוראה ומורה]. וגישה זו מצויה מאד בזמנינו גם בהלכה וגם בהנהגה. ולפי האמת פעמים שהם עצמם יכולים להכריע, ועכ״פ אחרים בודאי יכולים להכריע, ולפחות לא היה להם למנוע מאחרים לקבל את ההחלטה.

כהיום שכל דבר מוקלט ומתועד מיד ומופץ ברגע כמימרא מן הסתם היה רבי זכריה סבור אחרת

אך אז המרחקים היו גדולים והסיכוי שבאמת יקרה משהו היה כנראה קטן

וכפתגם הידוע: עד אז, או שהכלב ימות או שהפריץ ימות...

כן יאבדו כל אויביך ה'.

ע"פ הנ"ל שייך גם מעשה ר' זכריה לריש העניין בגיטין, הפותח ב"אשרי אדם מפחד תמיד".
ואולי גם מעשה הבריונים שייך לזה.