זכר לגואל
כמה דברים תקנו חז"ל שעלינו לעשות 'זכר לחורבן בית המקדש' (עי' בשו"ע או"ח סי' תק"ס). ואין צריך לומר שכמעט כל התעניות ובראשם יום תשעה באב הם כדי שנזכור מה אירע לאבותינו בימים ההם וגם לנו עד עתה (עי' במ"ב ריש סי' תקמ"ט). אמנם מצינו מנהגים שהיו נהוגים מקדמא דנא בחלק מקהילות ישראל שעשאום בתשעה באב מתוך כמיהה וצפייה לגואל צדק שיבוא בב"א. ועל כך בעז"ה במאמר שלפנינו.
סעודה ראשונה בערב ת"ב
כתב הרמ"א (סי' תקנב' סעי' ט'): מנהג בכל גלילות אשכנז לאכול (בערב ת"ב) סעודה קבועה קודם מנחה, ואחר כך מתפללין מנחה ואוכלים סעודה מפסקת. ונוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה כדי שלא יזיק להם התענית הואיל ופוסקים (לאכול) מבעוד יום כמו ביום כיפור. ויש ראיה לזה קצת ממדרש איכה רבתי, ע"ש. וכתב במג"א (ס"ק יא'): ולי נראה טעם אחר, מפני שבזמן בית שני היה ת"ב יו"ט והיו מרבין בסעודה, אף עכשיו לא זזו ממנה להיות זכרון שיהפך במהרה בימינו לששון ולשמחה, ע"ש.
אודות מה שנהגו הנשים פעם לרחוץ בת"ב אחר חצות
כתב בספר כל בו בהלכות תשעה באב (סי' סב' – באה"ד): ומכל מקום כל רחיצה (בת"ב) שהיא לשם הנאה אסור כל היום בין רחיצת כל גופו ופניו ידיו ורגליו, ומי שמיקל לרחוץ מן המנחה ולמעלה במפה או בשום מקום עובר על דברי חכמים (עי' גמ' תענית ל' ע"א. טשו"ע סי' תקנד'), אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. פתיחתא דאסתר רבה א' יא'), כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבילות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה. וזה האות לא הוצרך רק לנשים ולכיוצא בהן שהן חלושי כוח, אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות שנויות ומשולשות בספרי הנביאים, אך הנשים שאינן יודעות ספר צריכות חיזוק, עכ"ל. כ"כ בספר אורחות חיים (לרבי אהרן הכהן מלוניל דף צה' ע"א. ועי' באה"ט סי' תקנ"א ס"ק לו'). ובמאירי (תענית ל', בד"ה כל – באה"ד) כתב: אלא שבנרבונה נהגו הנשים לרחוץ ראשן מן המנחה ולמעלה. ושמענו שזקינים ורבנים שבה הנהיגום בכך על שאמרו במדרש שהמשיח נולד בו ביום ורמז לנחמה וגאולה, עכ"ל. ולאחמ"כ כתב המאירי (בד"ה אע"פ): ומ"מ נהגו הנשים בימי הגאונים והרבנים לחוף ראשן מן המנחה ולמעלה ולא מיחו בידם חכמים. ולא עוד אלא שסועדים אותן מפני שהיא שעת נחמה וכיוצא בדברים אלו כמו שכתבנו למעלה, ואין הדבר נאה.
וכתב על מנהג זה הבית יוסף (סי' תקנד'), ואני אומר כי המנהג ההוא נשתקע ולא נאמר וכל הבא להקל בדבר בין איש בין אשה כופין אותו שלא יעבור על דברי חכמים. והביא שם את דברי הרא"ש (בשו"ת סי' כז' אות ו') שכתב: וששאלת, בתשעה באב מן המנחה ומעלה או סמוך למנחה קטנה, אם יכול אדם לרחוץ פניו ורגליו להקר, אי אמרי' מקצת היום ככולו כיון דהוי אבילות ישנה? חלילה וחס, אלא כל היום אסור, דאי אמרת מקצת היום ככולו, בבוקר כיון שנהגו קצת אבילות יפסוק איסור תשעה באב? ולא הוזכר אבילות ישנה לענין זה בפרק החולץ (יבמות מט' ע"א). ובדרכי משה (שם) כתב, מיהו נוהגין להקל במלאכה ובכמה דברים אחר חצות, אבל ברחיצה לא ראיתי שנוהגין להקל (ועי' מש"כ בסי' תקנד' סעי' כב'. וע"ע בשו"ע סי' תקנט' סעי' י'). ובמחצית השקל שם הביא את דברי ספר הכל בו (שהבאינו לעיל) על המנהג שנשים היו רוחצות ראשן בת"ב מן המנחה ולמעלה וכו'. והביא מנהג זה הבית יוסף וקרא עליו תגר (הבאינו דבריו למעלה) וכתב, שצריך לכוף דברי חז"ל לנהוג כל דין אבילות עד הלילה. וביאר במחצית השקל, מ"מ שמעינן דיש לעשות זכר לגואל ב"ב בהיכא דליכא איסורא, לכן עושין זכר בערב תשעה באב ע"י ריבוי הסעודה. (עי בספר יוסף אומץ סי' תתצג').
ובספר שולחן גבוה (לרבי אברהם מולכו סי' תקנד' יב' – י"ל בשלוניקי שנת תקטז') כתב, וכל ימי נצטערתי על מנהג הרע הזה שנוהגות הנשים שבמקומותינו לרחוץ ראשי הבתולות ביום זה בחמין וכו' וסורקות שערותיהן וכו' ואומרות, שכל אשה שרוחצת ראשה ביום זה שערותיה תרבות ושערות לבתולה נוי הוא לה. ואומר אני ישתקע המנהג הרע הזה דמלבד שעוברות על דברי חז"ל לרחוץ ביום זה, אלא מה שאומרות שהרוחצת ביום זה שערה מתרבה, הרי זה מדרכי האמורי דמה יום מיומיים הרבות שיער. ואחרי החיפוש מצאתי מנהג זה בכל בו – והביא דבריו (כתבנוהו לעיל). והביא גם את דברי הבית יוסף ואת דברי הרא"ש שהבאינו. וכתב, וראיתי פה בשאלוניקי שהולכים (בת"ב) לים הגדול אחר חצות אנשים ריקים לרחוץ במים כל גופם להקר. ואין פוצה פה להם משום מוטב שיהיו שוגגים וכו'. ואין זה מספיק, אלא ראוי להכות על קודקודם.
כתב החיד"א בספרו עבודת הקודש (סי' ח' – רלז'): כל מה שאסרו חז"ל בט' באב הוא עד הלילה ואין להקל אחר חצות בשום דבר, רק שמקילין לנשים לסדר הבית קצת וזה לקבוע בלבם אמונת הגאולה. ועי' בספרו ברכי יוסף אורח חיים (סי' תקנ"ט) מש"כ בענין זה והוסיף: שוב ראיתי בספר הכונות להאר"י זצ"ל (דף פט' ע"ג) שהביא המנהג ונתן טעם למנהג כמשז"ל (איכ"ר ד' יד') דכשישראל ראו דבט' באב בערב הציתו אש בהיכל אמרו מזמור, ששפך חמתו על עצים ואבנים ושמחו שמחה גדולה, דאי לאו הכי לא היה ח"ו תקומה, ואז קבלו נחמה, המנהג הוא טוב ונכון. והאריך עוד. וכתב מהרח"ו שם, דנראה לו ששמע טעם אחר מהרב זצ"ל, כי במנחת ט' באב נולד המשיח הנקרא מנחם כמשז"ל (ראה איכ"ר א' נא'). ומצאתי כתוב דמזה הטעם לא מיחו חכמים על רבות בנות דאחר חצות מתעסקות בכל כחן לכבד הבית ולתקן המטות, וכיוצא מתקוני הבית, וזה מנהג קדום בערי איטאליא לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה אדרבא חיזקו ידיהם לקבוע אמונת הגאולה ולא יתיאשו ח"ו.
רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סי' י' פז') כותב: סמך לנשים דאומרות אחר חצות (בת"ב) נחמו ומתקנות הבית, משום דדעתן קצרה ולא יתייאשו מהגאולה. ועוד דהוא השעה שנולד המשיח ונלקח לג"ע. וגם דישראל אמרו מזמור דשפך חמתו על העצים ועל האבנים. וזהו דוקא לאשה אבל לאיש כל זמן שלא עבר היום עד שחשיכה באיסורו עומד. ולומר כל העיתים שוות בחמשה עינויים ובת"ת עד צאת הכוכבים זולת מה שהוא בתורת מנהג כמו ישיבה ע"ג קרקע דהקילו אחר חצות. ובאליהו זוטא הביא מס' תניא, שאמרו יהא בנידוי מי שעושה אחד מאלה כל היום, ומזה הוכיח בשבט פיו על המתפללים ערבית ולומדים קודם חשיכה דאסור לעשות כן, ע"ש.
בספר השומר אמת (לרבי אברהם אדאדי, ת"ב - כב'. י"ל בליוורנו בשנת תר"ט) כתב: רבות בנות נהגו אחר מנחה לכבד הבית ולרחוץ אותה בשפשוף יפה והמים מגיעים עד חצי הארכובה והוסיפו על השמועה, האמת דבברכי יוסף שם כתב שמצא כתוב, משום שהן דעתן קצרה וחלושי אמונה, חיזקו ידיהם לקבוע אמונת הגאולה ולא יתייאשו, לכך לא מיחו בידן. האמנם לא כתוב שם אלא תיקון הבית וכיבוד המיטות אבל לא שפשוף קרקעית הבית היטב, כדרך שעושין לכבוד השבתות וימים טובים.
מדוע א"א בת"ב 'למנצח יענך' ועוד.
בספר מאמר מרדכי (לרבי מרדכי כרמי, סי' תקנ"ז ס"ק ד'. י"ל בליוורנו בשנת תקצ"ט) כתב, שהטעם שאין אומרים בתשעה באב לא א-ל ארך אפים וכו', ולא למנצח יענך וגו'. מפני שאין זה אלא רמז בעלמא וכדי שלא להתייאש מן הגאולה, ע"ש. ומאותו הטעם כתב הט"ז (סי' תקנ"ז ס"ק ב'), אין אומרים 'עננו' בשחרית מפני שנקרא מועד, ע"ש עוד. וע"ע בדגול מרבבה שם. (ועי' במ''ב סי' תקנ''ט ס''ק מב').
מנהגים בת"ב אחר חצות היום
כתב בספר סדר היום (סדר תשעה באב): בשעת מנחה נוהגין לקום מעל הארץ לשבת ע"ג ספסלים במקום גבוה, והוא להראות נחמה באבלנו בו ביום וע"ז אומרים פסוקי נחמה. ומתעטפין בציצית ומניחין תפילין שנקראים פאר, מה שאין עושין כך בבקר משום אבילות. וכן אין נופלים על פניהם כל היום כולו להראות אותו כיום מועד, שמובטחים אנו שיהפך אבלנו לששון ולשמחה, כדכתיב: לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר וכו', אבל שאר הענויין אין מבטלין אותו כל היום כלל.
כתב בספר ערוך השולחן (סי' תקנד' יד'): אין אומרים תחנון במנחה בערב ט"ב משום דאיקרי מועד וכו'. וגם בתשעה באב עצמו כן. והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשי"ת שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים. (ולפי"ד אפשר לבאר דהא השו"ע (סי' תכו' סעי' ב') כותב, אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים, (ע"ש ברמ"א ובמ"ב). וא"כ לפי"ז מדוע כתב הרמ"א (בסי' תקנא' סעי' ח') שמקדשין הלבנה בחודש אב במוצאי ת"ב, והא אין מבושמים ולא לבושים בגדי שבת? ותירץ לי בני הבה"ח שמעון נ"י, דהיות ולעתיד לבוא תשעה באב יהיה יו"ט ב"ב, וממילא כזכר לזה אנו עושין קידוש לבנה במוצאי ת"ב דוקא, ודו"ק).
מדוע היו שנהגו לא לכתוב מגילת איכה על קלף
כתב בספר הלבוש (או"ח סי' תקנ"ט): וכל ימי תמהתי כיון שנוהגים לקרות איכה בצבור ולברך עליו על מקרא מגילה, מדוע לא נהגו באיכה כמו במגילה לכתוב אותה על קלף וספר בפני עצמו, כדין כל הספרים שצריכים לצאת בהם ידי חובתם בצבור וכו'? ואפשר שנהגו כן מפני שלא היה מצוי להם מפני שהסופרים לא נהגו לכותבם, משום שאנו מחכים ומצפים בכל יום שיהפך לנו יום זה לששון ולשמחה ולמועד, ואם היו כותבין מגילת איכה היה נראה כמייאשין מן הגאולה ח"ו, משא"כ במגילת פורים כי ימי הפורים לא יהיו בטלים, ולפיכך ע"י הדחק נהגו לקרות איכה מתוך החומשין.
השאירו את סדר הקינות בבית הכנסת
בספר תורת חיים (לרבי יעקב שלום סופר. סי' תקנ"ט סעי' ב'. י"ל בשנת תרס"ד): שמעתי מאאמ"ו ז"ל, שהמחצית השקל לא היה כורך סדר הקינות שנדפס עם איכה וקנה כל שנה ושנה מחדש, ובת"ב אחר הקינות הניח הקינות בבית הכנסת הפקר. שאם יכרך אותו ויקחהו לביתו לשמרו על שנה הבאה נראה כמתייאש מן הגאולה.
[נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]