יש במסכת סופרים כמה וכמה ניהוגים בת"ב שלא ראיתי נוהגים היום.
אשמח לדעת האם יש טעם בדבר.
וכן מהו המשקל שנותנים למ"ס בפסיקת ההלכה.
אפשר מאד ששאלותי נובעות מבורות, הן כי אולי יש טעמים חזקים לא לנהוג א"ז, והן כי אולי כן נוהגים. ועמכם הסליחה.
להלן מה שמצאתי:
א. פי"ח ה"ג (לעניין שש"י): ...בתשעה באב בארבע פסוקי' משל ירמיה המאוס מאסתה את דבר ה' עד כי אתה עשית כל אלה שני מזמורים הללו אלהי' באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל אע"פ שבכל מקום מקדימין דברי קדושה לדברי קבל' בזה דברי קבלה מקדימין לדברי קדושה.
האם יש מקומות שנהגו בשיר הזה? ולכאו' משמעות מע"ר שא"א שש"י כלל בת"ב.
ב. שם ה"ד: יש שקורין ספר קינות בער' ויש מאחרין עד הבקר לאחר קריאת תורה שלאחר קריאת תורה עומד וראשו מתפלש באפר ובגדיו מפולשין.
בעולם לא ראיתי נוהגים כן.
ג. שם שם: וקור' בבכיה וביללה אם יודע הוא לתרגמו מוטב.
א"כ לכאו' כדאי שהקורא הוא יהיה הש"ץ עכ"פ בקינה הראשונה שהיא מתרגמת את איכה. אבל בעולם לא ראיתי.
ד. שם שם: ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרג' לפי שיבינו בו שאר העם והנשים ותינוקות שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים...
למה דווקא באיכה נשים חייבות? והאם מקפידים ע"ז? ומיד בהמשך משווה א"ז לק"ש ותפילה וכו' יעויי"ש.
ה. שם ה"ז: והקורא אומר ברוך דיין האמת.
למה לא נהגו בזה?
ו. שם שם: ויש שמניחין את התורה על הקרקע באבילות שחורה ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורעין ומספידין כאד' שמתו מוטל לפניו ויש שמשני' את מקומן... וכולן מתפלשין באפר...
בכל זה לא נהגו. למה?
ז. שם ה"ח: בתפלת ערבית אין אדם שומע לחבירו מפני שהן מתפללין בלחישה ואין אומרים לא ברכו ולא יהי שם.
גם בזה אין מקפידים, ואומרים ברכו.
ח. פי"ט ה"א: אבל בתפלת שחרית אחר המזמורים והפסוקים אלו אומר ביוצר ברכו בקול נמוך ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש.
כנ"ל.