אם אשכחך ירושלים
אחז"ל (ירושלמי יומא פ"א ה"א), כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. במאמר שלפנינו נכתוב בעז"ה אודות המנהג שהיה נהוג בחלק מקהילות ישראל, שבתשעה באב הש"ץ היה מכריז בבית הכנסת את מנין השנים לחורבן הבית.
ויש שהביאו אסמכתא למנהג זה (כפי שיובא להלן) מילקוט שמעוני (מלכים א' רמז קפא'): ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, מגיד שמונין ליציאת מצרים, וכה"א בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, אין לי אלא חדשים, שנים מנין ת"ל בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים, אין לי אלא באותו הפרק, בפרק אחר מנין, ת"ל בשנת הארבעים לצאת בני ישראל, כל אלו עד שלא נכנסו ישראל לארץ, משנכנסו ישראל לארץ מנין, ת"ל ויהי בשמונים שנה וגו', כל אלו עד שלא נבנה הבית משנבנה הבית (מנין ת"ל) ויהי מקץ עשרים שנה אשר בנה שלמה את בית ה', לא רצו למנות לבנינו ימנו לחרבנו שנאמר אחרי אשר הוכתה העיר, ע"ש. ובמכילתא (יתרו פיסקא בחודש השלישי) איתא, כשאתם זוכים אתם מונים לבנינו, וכשאין אתם זוכים אתם מונים לחרבנו.
כתב בספר תקון יששכר (לרבי יששכר בן סוסאן, מגדולי רבני צפת לפני ד' מאות שנה בתקופת הב"י והאר"י זיע"א. ספר זה מובא בגדולי הפוסקים נושאי כלים של השו"ע. י"ל בונציה בשנת של"ט): ועוד היום אנו נוהגים בצפת שבגליל העליון ת"ו, וגם שמעתי שכן נוהגים בארץ ישראל קהילות ישראל הדרים בה בכל מקום, שבליל תשעה באב הש"ץ עומד בקהל קודם קריאת שום קינה ואומר בקול רם 'אחינו בני ישראל דעו היום כך וכך לחורבן בית מקדשינו ותפארתנו', ומכה הוא וכל הקהל כף אל כף ומכף אל ירך ואומרים כולם בדאגה ובעצבון גדול 'ברוך דיין האמת' וכולם גועים בבכיה, ואחר כך מתחיל לקונן קינת הלילה.
ובספר כנסת הגדולה (לרבי חיים בנבנשת. או"ח סי' תקנ"ט) הביא דברי הספר תקון יששכר וכתב: ואני ראיתי בקושטנדינ"א מקצת הקהילות נוהגות כך אחר הקינות, ע"ש. ובספר ארץ חיים (לרבי חיים סתהון, מצפת) כתב: ובזמנינו נוהגים גם פה צפת ת"ו להכריז אחר הקינות, וברוך דיין האמת אין אומרים כלל. וכן כתב בספר כף החיים (סי' תקנ"ט ס"ק יא') ובספר כפתור ופרח (לרבי אשתורי הפרחי. פרק נא') כתב: וכן אנו רגילין בארץ כנען להזכיר בקהל חשבונו כל ליל ט' באב מפני עגמת נפש, ע"ש.
וכן בספר מנהגי ארץ ישראל כתב: אנו נוהגים בצפת שבגליל העליון ת"ו וגם שמעתי שכן נוהגים בארץ ישראל קהלות ישראל הדרים בה בכל מקום, שבליל תשעה באב הש"ץ עומד בקהל קודם קריאת שום קינה ואומר בקול רם: אחינו בני ישראל דעו היום כך וכך לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו' ומכה הוא וכל הקהל כף אל כף ומכה אל ירך ואומרים כולם בדאגה ובעצבון גדול 'ברוך דיין האמת' וכולם גועים בבכיה, ואחר כך מתחיל לקונן קינת הלילה. (והביא שם בהגה"ה, בבתי הכנסת של הספרדים אחרי קריאת מגילת איכה יכבו כל הנרות, והחזן יעורר את העם למספד בהזכירו את ענין מאורע היום ומנין השנה לחורבן הבית ומצב אחינו בשנה הזאת)
כתב בספר יוסף אומץ (לרבי יוסף יוזפא נוירלינגן, ראש הדיינים בפרנקפורט. נדפס לראשונה בשנת תפ"ג. סי' תתעה'): מנהגי לומר לבני ביתי בסוף סעודה המפסקת בשברון לב: בעוונותינו עתה כך וכך שנים לחורבן בית מקדשנו, וכמדומני שגאון עירנו מ"ו מהור"ר עקיבא ז"ל הדרשן הגדול שדרש בכל שבתות השנה מנה שנות החורבן בכל דרשותיו שבשבת חזון.
ובספר דרשות חתם סופר (עמ' 610) כתוב, רבינו זי"ע דרש בכל שנה בז' באב, לפי שבז' אב נכנסו נכרים להיכל ואכלו וקלקלו בו שביעי ושמיני ותשיעי סמוך לחשיכה הציתו בו האור כמבוא' בסוף מס' תענית. והיה מונה בכל שנה זמן מחורבן בית שני עפ"י המכילתא (פ' יתרו) בפסוק: בחודש השלישי. כשאתם זוכים אתם מונים לבנינו וכשאין אתם זוכים אתם מונים מחורבנו (עי' לעיל מש"כ מהילקוט שמעוני), ע"ש.
רבי יעקב ספיר (ספר אבן ספיר ח"א), שעבר בארץ תימן בשליחות ירושלים בשנת תרי"ט (1859), מתאר את ליל תשעה באב בצנעא, בבית הכנסת של מארי יחיא הלוי אלשיך, בדברים אלו: מחזה ליל תשעה באב נורא מראה ואיום, אחר דממת תפילת ערבית כבו כל הנרות, החושך כיסה פני כולנו. ראש הכנסת מארי יחיא אל מנצורה איש זקן שקנה חכמה, עמד וצוות בבכיה: אחינו! הלילה הזה שני אלפים ושני מאות ושמונים לחורבן בית המקדש ראשון, ואלף שבעה מאות ותשעה לחורבן הבית השני, ועוד לא נושענו. כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, ועוד דברי כיבושין. וגעו כל העם בבכיה עצומה ונוראה, והתחילו איכה וקינות כמנהג, קול בכי ונהי מרירות ואנחות באין הפוגות.
ובספר זיו המנהגים (חודש אב) כתב, הספרדים נוהגים (וכן המנהג בהרבה בתי כנסת של האשכנזים) שהחכם או הש"ץ מכריז את מספר השנים לשנות החורבן ומעורר מספד על ששוב עברה שנה לזמן החורבן.
[נכתב בס''ד ע''י א. פלשניצקי]