[א]
משנ"ב תקנ"ד ס"ק לט: "מותר בכולן אפילו וכו' – דהא איתא בברייתא: "ומעלה על שולחנו ואינו מונע עצמו משום דבר". והיש אוסרים סבירא להו דהוי שבת זו כקובר מתו ברגל, דנוהג ברגל דברים שבצנעא. ולפי זה אסור גם כן לרחוץ ידיו בחמין, שגם זה קרוי צנעא".
ומשמע שרחיצה בצונן מותרת מצד דיני ת"ב.
[ב]
שו"ע או"ח שכו: "אסור לרחוץ כל גופו אפילו כל אבר ואבר לבד אפילו במים שהוחמו מערב שבת בין אם הם בכלי בין אם הם בקרקע ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף אסור אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו [הגה: או שאר איברים כל שאינו רוחץ כל גופו] והני מילי בחמי האור אבל בחמי טבריא מותר לרחוץ אפילו כל גופו יחד ואין צריך לומר בצוננין והא דשרי בחמי טבריא דוקא בקרקע אבל בכלי לא דאתי לאיחלופי בחמי האור".
ובביאור הלכה שם: "במים שהוחמו מע"ש: ומצטער אע"פ שאינו חולי כל הגוף י"ל דמותר לרחוץ (חידושי רע"א)".
ובכוונת הביה"ל יש שהבינו שדיבר דווקא בחולה ואע"פ שאינו חולי כל הגוף.
אמנם ניתן לפרש שדיבר גם כשאינו חולה, אלא כל שהוא מצטער.
[ג]
הנה ב'סדרי טהרה' התיר לאשה לטבול בליל שבת בחמין מפני שמצטערת. ושם אינה חייבת לטבול אלא שיש לה מצווה, ויש לה צער לטבול בצונן ומפני זה התירו לה לטבול בחמין.
[ד]
מעתה י"ל שמי שלא רחץ עצמו בתשעת הימים, כעת הוא בגדר 'מצטער' לא פחות מהאשה שהתיר לה הסד"ט לטבול בחמין, וע"כ הוא נכנס לכאו' בכלל דברי רע"א שהביאו הביה"ל, ויוכל בשבת להתרחץ בצונן כל גופו ואפי' בת"ב שחל בשבת.
האמנם?