א
הנה בכל שנה ושנה, לפקודת ימים אלו - ימי האבילות על חורבן הבית, הקודש והמקדש - כאשר בעוונותינו הרבים עדיין לא נושענו ובן דוד טרם בא, רבה המבוכה בקרב כל איש נלבב, ושאלות רבות מנסרות בקרבו.
מצות אבילות זו מהי, איזו דרך נלך בה לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה. הן אמנם, הדינים מפורשים המה בשו"ע נושאי כליו והפוסקים שבאו אחריהם. אבל, הלא אבילות עבודה שבלב היא, ואיך נמצא מסילות בלבבינו להיות 'מיצר ודואג ומתאבל' על החורבן.
הרי משולים אנו לאותו תינוק עזוב שמתה עליו אמו אשר מסרה נפשה למענו, בלדתו אותה, והוא לא הכירה ולא ידעה, ואך מפי השמועה נודע לו מעשה גבורתה. גם אם יכיר טובה וישא זכרון נשמתה על פיו בכל עת ועונה, מ"מ ודאי לא יתאונן ויתאבל בלבו על אשר אין לו מושג בו, ולא הגיעו שמץ מנהו. והיה כי נפשו עליו תאבל - על מר גורלו האישי יבכה, כי לא זכה לגדול על ברכי אמו הורתו וחמלת אהבתה.
איזו היא הדרך ואיזו היא העיר, לקרב אל ליבותינו האטומים את תחושת ההעדר והחסרון במצבינו זה אשר הסתגלנו לו זה כמעט אלפיים שנה, אנו צרי האופקים והסומים מלידה כיצד נצייר ברעיונינו את מחמדי ימי קדם.
יתירה מזו, אם מצבינו ברוח ובגשם ב"ה שפיר, ואנו שבעי רצון ומודים עליו, מה יעניק לנו את תחושת החדלון והחורבן עד כדי בכי וקינה, באיזה אופן נשכיל להבין כי הגאולה השלמה ובית המקדש עבורינו הם דברים קיומיים והכרחיים ולא 'מותרות'.
ומאידך, אם אנו ספוגי נחיתות ומלאי מרירות לנוכח מעמדינו הירוד, וריבוי הצרות המקיפות אותנו מבית ומחוץ, הלא לא על בית המקדש ניילל, אלא על עצמנו ועל מצבינו, לא אל משיח בן דוד נייחל ונצפה, אלא לפדותינו ולפורקנינו, ולסידור נאות ומספק לצרכינו.
וגם אם נרבה להגות באמרי שפר, אגדות הש"ס ומדרשי חז"ל, על כל אשר היה ואיננו עוד, מה לנו כי נצר ונלון על מיעוט והתדלדלות התורה והיראה וכללות השפע האלהי בכל המובנים שחלו ונהיו בחורבן הבית, אם גם ה'שיור' שנותר עימנו, תורתינו הקדושה שהיא ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, מונחת בקרן זוית, ואיננו דורשים ומבקשים לה כראוי.
ומה מנו יהלוך אם גם על מטה העוז שבידינו, אשר כח לנו לעמוד לפני המלך ערב ובקר וצהרים, ולהשיח אתו כדבר איש אל רעהו (בלשון נוכח) כביכול, איננו נסמכים ונשענים כדבעי, ודברים אלו שברומו של עולם אנו מזלזלים בהם.
אם סמוך לפלטרין שלנו לא כבשנו, למה נהלך בגדולות ונפלאות מאתנו, ונבקש קריה אשר שגבה ממנו?
אך זאת הציקתנו וייסרונו כליותינו, מדוע באמת מבוכות אלו די חדשות הן, ולא 'סבלו' מהן הדורות שלפני פנינו, אשר זקינינו ספרו לנו ואבותינו הגידונו ונדעם, כי אוירת האבל והיגון עטפה את כל שדרות הציבור, ניתן היה למשש את הקדרות והעיצבון בכל פינות ומחנות.
שמא בשביל תנאי החיים הירודים, או אימי הגלות וחמת המציק התמידיים? הלא דורינו המשופע בכל טוב, אינו דשן ורענן בנחת ובשלוה, העלאת רמת החיים לא הביאה בכנפיה מנוחת נדבה. ואולי, נהפוך הוא, החיים, כיום, מתאפיינים יותר בחוסר רגיעה ולחץ מתמיד, זאת לצד צרות אחרונות שמשכחות את הראשונות, מחלות ופגעים, צער גידול בנים וחינוכן, יסורי גוף ומדוי נפש.