פורום אוצר החכמה

מדוע כ"כ פשוט שאין לשמוע מוסיקה ב'בין המצרים' וספיה"ע הלוא כל מה שאסרו חכמים הוא ריקודים ומחולות, ומשמעותם של ריקודים ומחולות הם ענייני שמחה ומסיבה, משאכ כשאדם שומע לעצמו מוסיקה הוא דבר סטנדרטי ורגיל ואין בו כל משמעות של שמחה ומסיבה,
אשמח אם תחכימוני בעניין.

שמעתי שיש מתירים מה"ט.
נדמה לי סברת האוסרים ע"פ האג"מ שבעצם היינו צריכים לאסור כל שירה זכר לחורבן אז לפחות בימי אבל החורבן ננהוג כך

ואני שמעתי, דבאמת מעיקר הדין לא היה איסור
אבל לאחר שנהגו כן בעשרות שנים האחרונות, הרי חל בזה גדר מנהג,

שמיעת מוזיקה, דיסקים וקלטות בימי ספירת העומר
הרב שמואל ברוך גנוט
כ"ו ניסן ה'תשע"א
א] כתבו הגאונים הטור והשו”ע (או”ח תצ”ג) שנהגו שלא להרבות בשמחה ולהינשא בימי הספירה, בהם נפטרו תלמידי ר”ע. וכתב המשנ”ב בשם האחרונים: אבל לעשות ריקודין ומחולות נהגו איסור וכ”ש בשאר ריקודין ומחולות של רשות בודאי יש להזהירן, עכ”ל. כך שהמשנ”ב אסר רק “ריקודין ומחולות”. אמנם הערוה”ש כתב: “וכ”ש שאסור לזמר בכלי זמר”. וכן בשו”ת אגר”מ יו”ד ח”ב קל”ז ובשו”ת מנחת יצחק ח”א קי”א ובעוד ספרים כתבו שנהגו שלא לשמוע כלי זמר בימים אלו. והאגר”מ הוסיף שגם הנוהגים לשמוע כלי זמר בכל השנה, ביחיד, בימים אלו מחמירים שלא שומעים גם ביחידות. וכן כתב בשו”ת מנחת יצחק ח”א קי”א.

ב] ובלקט יושר הביא שרבו בעל התרומת הדשן הקפיד גם שלא לנגן ניגונים בפיו בימי הספירה, וכ”כ בס’ יוסף אומץ שכן נהגו בפפד”מ, שגם לא לשורר בפה. ובס’ אורחות רבנו מובא שהגרי”י קניבסקי זי”ע אמר שלא מצינו איסור לשורר בפה בימי הספירה, אך בנו הגרח”ק העיד שאביהם הורה להם שלא לשיר בביתם, ורק בשבתות שרו. והנה למנהג התרומת הדשן וקהילות פפד”מ, ודאי שאין לשמוע מוזיקת טייפ וגם “שירה ווקאלית” אסורה. ולדברי המשנ”ב ש”ריקודין ומחולות” אסורים, לא מצינו שום איסור בכלי זמר. ובלשון המ”ב לא מצאנו שכלים ושירים המביאים לידי ריקוד (כמו שמיעת שירים סוערים וקצביים) אסורים. אולם לדעת האוסרים, כפי מה שכתבו שכן המנהג, לנגן ולשמוע כלי זמר, עלינו לידע האם שמיעת קלטות מוזיקה שקטה (שאינה מביאה לריקוד ומחול) או שירה “ווקאלית”, אסורה.

ג] נפסק בשו”ע (או”ח תק”ס) שאסור לשמוע כלי זמר בכל השנה, משום חורבן הבית, ומסקנת הפוסקים היא שאסור לשמוע מוזיקה מטייפ [בקביעות] בכל ימות השנה, שכאשר מהטייפ בוקעים מנגינות זמר, הרי זה ככלי זמר. וההיתר המסוים להאזין למוזיקה בכל השנה הוא מפני עצבון הרוח ותחושת הדכדוך האופפים את דורנו העני בדעת, (יעויין בזה בספרנו שלהי דקייטא בארוכה בשם סופרים וספרים). ולפי”ז אם הפוסקים סוברים שמוזיקת “טייפ” נכללת בגדר “כלי זמר”, א”כ יש לאסור שמיעת קלטות בימים אלו, לפי המנהג שהבאנו שלא שומעים בימי הספירה “כלי זמר”. אמנם אפשר שזה דוקא לפי גזירה בלא טעמא זאת, דבכל כלי זמר אסרו. אך א”נ כהערוה”ש, שאסר כלי זמר משום דהוא כ”ש מריקודין ומחולות, ומשמע שסבר שהוא מפני שכלי זמר מביאים לשמחה יותר מריקוד ומחול. ולפי”ז יש לדון שמכיון ושמיעת מוזיקה שקטה ועצובה אינה גורמת לשמחה ועליצות, יש להקל בדבר.

ד] ובענין שמיעת “שירה ווקאלית”: הנה לפי המנהג שלא לשורר גם בפה, נראה שאסור גם בשמיעת שירים אלו. ולאלו הנוהגים לאסור בימי הספירה ניגון ושמיעת כלי זמר, א”כ שמיעת שירי קלטות בלא שמיעת כלי זמר מותרת שכיון שכתבו הפוסקים (עי’ אגר”מ או”ח א’ קס”ו וציץ אליעזר חט”ו ל”ג ועוד) שקלטות שנשמע בהם זמרת פה ולא זמרת כלי נגינה, אי”ז בגדר “כלי זמר”.

ואמנם שבספרי המלקטים כתבו בשם שבט הלוי ח”ח קכ”ז וציץ אליעזר הנ”ל שאף שירה בפה, בלא ליווי כלי זמר, המוקלטת בטייפ, היא בכלל האיסור. הנה לא דייקו בזה. שאמנם בשבט הלוי כתב כן, אך דבריו נכתבו בענין שמיעת שירים אלו כל השנה, ומדין אבלות החורבן. וע”ז כתב הגר”ש ואזנר כי מכיון שהרמב”ם לא אסר רק “כלי זמר” אלא גם “כלי משמיעי קול שירה”, לכן גם שירה ווקאלית בכלל האיסור. אך מהיכן ראו לנכון לקשר בין מנהג איסור שמיעת “כלי זמר” (שגם הגר”ש ואזנר כותב במפורש ששירה זו אינה בכלל כלי זמר) שבספירת העומר לבין האיסור הכללי של כל השנה, שבו נאסר גם שירת פה לפי”ד הרמב”ם בתשובה, (וכמש”כ בארוכה בשלהי דקייטא, עי”ש)? וגם מה שהביאו בשם ציץ אליעזר אינו מדויק, דהצי”א נקט ששירי פה המוקלטים בטייפ אסורים בשמיעה בספירת העומר, וכמו שציטט שם מהאגר”מ ח”א קס”ו שבימי הספירה גם זמרת מנא אסורה, היינו מפני שאסור גם ריקודין ומחולות, ובכלל זה שירה המביאה לריקוד ומחול. אלו דברי הצי”א, אך לא שמענו מדבריו ששירה ווקאלית, שאינה שמחה וקיצבית, אסורה. אמנם ראיתי בקובץ “מבית לוי” שציטט ג”כ לאסור בשם הגרש”ו והביא התשובה הנ”ל. וכאמור, יש לחלק.

ולסיכום: א] מצאנו מספר הגדרות ומנהגים באיסור זה: 1) הגדרת המשנ”ב האוסר “ריקודים ומחולות”. 2) מנהג התרומת הדשן וסיעתו שלא לשורר גם בפה. 3) המנהג המובא בספרי השו”ת שלא לשמוע כלי זמר. 4) דברי הערוך השולחן שכלי זמר אסורים מכ”ש מאיסור ריקוד ומחול. 5) דברי הציץ אליעזר, שאף הבין כן בדברי האגרות משה, שבכלל “ריקודין ומחולות” נאסר גם לשיר ולשמוע שירי – פה המביאים לידי ריקוד ומחול.

ב] להתרומה”ד ולמנהג ספרי השו”ת נראה ששמיעת “טייפ” אסורה, כדין שירת כלי זמר, או כשירת פה להתרומה”ד. ולדברי המשנ”ב מצינו רק שריקוד ומחול אסור ולא כלי זמר. ולהצי”א בהבנת המשנ”ב ייאסר לשמוע מוזיקה המביאה לריקוד ומחול.

ג] שירה ווקאלית, בלי מוזיקה, תיאסר להתרומת הדשן וסיעתו, ותיאסר להאגרות משה והציץ אליעזר במקום שמדובר בשירה קצבית וסוחפת לריקוד ומחול. בשירה שקטה, שאינה מביאה לריקוד, לא מצאנו שום הכרע גם בדבריהם שהדבר ייאסר.

(מאתר דין)

מהמעט שראיתי גישתו מחמירה מאד, ולדור העשוי מניר, אין בה תועלת אלא נזק, ויכול לכתוב למי שרוצה להדר ולהחמיר ע"ע שקדוש ייאמר עליו, אבל לעולם איך יתכן להחמיר כ"כ לדורנו העני.

פרי יהושע כתב:מהמעט שראיתי גישתו מחמירה מאד, ולדור העשוי מניר, אין בה תועלת אלא נזק, ויכול לכתוב למי שרוצה להדר ולהחמיר ע"ע שקדוש ייאמר עליו, אבל לעולם איך יתכן להחמיר כ"כ לדורנו העני.

רק הקצוות עשויות נייר !!!

כל דבר ייחשב כנייר.. וגם בדור רודף תענוגות כשלנו קשה להכביד על הנשים והבנות שיצומו.. ולהיכן נגיע.

בספרי אחד הרבנים שדנו בנושא, מביא אפיזודה מעניינת שסיפר לו נהג מונית. אותו נהג אינו נראה כ'חרדי' של ממש, אבל הוא משתדל כפי כוחו וכו'. ובכן, סיפר לו אותו נהג שלקח שני נשים כבודות במוניתו בימי הספירה, ודלק אצלו איזה מנגינה (ווקאלית?). מיד כשנכנסו הנשים ביקשו לכבות את המנגינה בגלל ימי הספירה, והוא ניסה קצת להתווכח עמהם בטענה שהרב שלו מתיר וכדומה, אך לבסוף כיבה את המנגינה והקשיב - בעל כרחו... - לשיחה שהתפתחה בין שתי הנשים. הוא מספר לרב שאותה שיחה היתה מלאה ברכילות ולשון הרע שהם איסורים מדאורייתא, והלוואי שהיו מקשיבים במקום זה למנגינה ועוברים לכל היותר על מנהג וגזירה בלבד.

הערה בעלמא.

דנני כתב:

פרי יהושע כתב:מהמעט שראיתי גישתו מחמירה מאד, ולדור העשוי מניר, אין בה תועלת אלא נזק, ויכול לכתוב למי שרוצה להדר ולהחמיר ע"ע שקדוש ייאמר עליו, אבל לעולם איך יתכן להחמיר כ"כ לדורנו העני.

רק הקצוות עשויות נייר !!!

הלוואי, תסתכל קצת מסביב, או פגוש את המורה/ מחנך/ ר"מ/ משגיח/ הראשון שתפגוש בדרך, ושאל אותו...

דרומי כתב:בספרי אחד הרבנים שדנו בנושא, מביא אפיזודה מעניינת שסיפר לו נהג מונית. אותו נהג אינו נראה כ'חרדי' של ממש, אבל הוא משתדל כפי כוחו וכו'. ובכן, סיפר לו אותו נהג שלקח שני נשים כבודות במוניתו בימי הספירה, ודלק אצלו איזה מנגינה (ווקאלית?). מיד כשנכנסו הנשים ביקשו לכבות את המנגינה בגלל ימי הספירה, והוא ניסה קצת להתווכח עמהם בטענה שהרב שלו מתיר וכדומה, אך לבסוף כיבה את המנגינה והקשיב - בעל כרחו... - לשיחה שהתפתחה בין שתי הנשים. הוא מספר לרב שאותה שיחה היתה מלאה ברכילות ולשון הרע שהם איסורים מדאורייתא, והלוואי שהיו מקשיבים במקום זה למנגינה ועוברים לכל היותר על מנהג וגזירה בלבד.

הערה בעלמא.

צודק בדין ולא בחשבון. מי שמזלזל במנהג שהוא נוהג להחמיר בו, בגלל שהוא לא נזהר גם באיסור חמור, יהרוס את כל הבנין.

הזלזול במנהג שם יכול להציל מאיסור חמור ולא שהוא מזלזל במנהג כי הוא מזלזל גם באיסור החמור

בנוגע להלכה למעשה, בנוגע לשמיעת שירה וזמרה בזמן הזה, כפי המצוי ע"י הקלטות וכיו"ב, יעויין בשו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכה, ובשו"ת אגרות משה הנ"ל שם, ובשו"ת חלקת יעקב או"ח סי' סד, ובשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' נז, וליקט השיטות בספר פסקי תשובות.

ובדבריי הבאים אעיז להביע את הרגשת הלב וסברת השכל בענין זה, הרי מנהגם של ישראל תורה היא, וללמוד אנו צריכים, מפני מה החמירו כל כך באיסור שיר וכלי זמר בימי בין המצרים [ויש שאף בימי הספירה] עד שרוב הפוסקים אסרו כמעט הכל מלבד שירה בפה שמפזם לעצמו, או שירה בפה בשמחה של מצוה, ואילו בכל ימות השנה לית מאן דחש לה, ונהגו העם להקל בשופי בשמיעת כל סוגי הקלטות בקול אדיר וחזק.

ולכאורה נראה ששורש ההיתר בזה הוא לפי מה שהגדירו כי אין ההקלטות גורמות תוספת של שמחה וששון, ועיקר השימוש בקלטות ושמיעתן הוא למרגוע ולא לשמחה, לפי שהדורות נחלשו והעצבים רפויים, ולחץ שטף החיים על ריבוי דרישותיהם גובר, הרי שההגדרה של הקלטת היא לא כלי שיר ושמחה, אלא כלי להרגעה. ברם, מתוך שהקלו בהם בכל ימות השנה, כי הגדרת האיסור בכל השנה היא שלא להרבות בשמחה יתר על המידה, החמירו בהם בימים שכל יעודם ותכליתם הוא ניהוג אבילות, ולכך כללו הכל באיסור, כי לו יהי שזה משמש גם למרגוע, הרי תפקיד הימים הוא להתאבל, ובודאי ששמיעת קלטות היא סתירה לניהוג אבילות בחיוב. ובפרט משנכנס אב דתנא מפרש בה 'משנכנס אב ממעטין בשמחה', הרי שתקנו למעט בשמחה.

אודה לקבלת חוו"ד החכמים בענין.

גם ימי הספירה וגם ימי בין המצרים אינם ימים שכל כולם נועדו לאבלות, והדבר פשוט. יש כמה ענינים שנוהגים אבלות (ויש חילוקים בין העדות וכו'), אבל לא כל עצמיותם של הימים.

רק 'משנכנס אב' אמרו 'ממעטין בשמחה' באופן כללי וגורף.

ולכן דברי הרב נוטר מתאימים לכאורה רק לתשעת הימים.

דרומי כתב:בספרי אחד הרבנים שדנו בנושא, מביא אפיזודה מעניינת שסיפר לו נהג מונית. אותו נהג אינו נראה כ'חרדי' של ממש, אבל הוא משתדל כפי כוחו וכו'. ובכן, סיפר לו אותו נהג שלקח שני נשים כבודות במוניתו בימי הספירה, ודלק אצלו איזה מנגינה (ווקאלית?). מיד כשנכנסו הנשים ביקשו לכבות את המנגינה בגלל ימי הספירה, והוא ניסה קצת להתווכח עמהם בטענה שהרב שלו מתיר וכדומה, אך לבסוף כיבה את המנגינה והקשיב - בעל כרחו... - לשיחה שהתפתחה בין שתי הנשים. הוא מספר לרב שאותה שיחה היתה מלאה ברכילות ולשון הרע שהם איסורים מדאורייתא, והלוואי שהיו מקשיבים במקום זה למנגינה ועוברים לכל היותר על מנהג וגזירה בלבד.

הערה בעלמא.

גם אילולי המוזיקה הייתה דולקת, אותן נשים היו מרכלות ו'מלשנוערות' (מלשון לשון הרע).

נוטר הכרמים כתב:בנוגע להלכה למעשה, בנוגע לשמיעת שירה וזמרה בזמן הזה, כפי המצוי ע"י הקלטות וכיו"ב, יעויין בשו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכה, ובשו"ת אגרות משה הנ"ל שם, ובשו"ת חלקת יעקב או"ח סי' סד, ובשו"ת שבט הלוי ח"ב סי' נז, וליקט השיטות בספר פסקי תשובות.

ובדבריי הבאים אעיז להביע את הרגשת הלב וסברת השכל בענין זה, הרי מנהגם של ישראל תורה היא, וללמוד אנו צריכים, מפני מה החמירו כל כך באיסור שיר וכלי זמר בימי בין המצרים [ויש שאף בימי הספירה] עד שרוב הפוסקים אסרו כמעט הכל מלבד שירה בפה שמפזם לעצמו, או שירה בפה בשמחה של מצוה, ואילו בכל ימות השנה לית מאן דחש לה, ונהגו העם להקל בשופי בשמיעת כל סוגי הקלטות בקול אדיר וחזק.

ולכאורה נראה ששורש ההיתר בזה הוא לפי מה שהגדירו כי אין ההקלטות גורמות תוספת של שמחה וששון, ועיקר השימוש בקלטות ושמיעתן הוא למרגוע ולא לשמחה, לפי שהדורות נחלשו והצבים רפויים, ולחץ שטף החיים על ריבוי דרישותיהם גובר, הרי שההגדרה של הקלטת היא לא כלי שיר ושמחה, אלא כלי להרגעה. ברם, מתוך שהקלו בהם בכל ימות השנה, כי הגדרת האיסור בכל השנה היא שלא להרבות בשמחה יתר על המידה, החמירו בהם בימים שכל יעודם ותכליתם הוא ניהוג אבילות, ולכך כללו הכל באיסור, כי לו יהי שזה משמש גם למרגוע, הרי תפקיד הימים הוא להתאבל, ובודאי ששמיעת קלטות היא סתירה לניהוג אבילות בחיוב. ובפרט משנכנס אדר דתנא מפרש בה 'משנכנס אב ממעטין בשמחה', הרי שתקנו למעט בשמחה.

אודה לקבלת חוו"ד החכמים בענין.

צ"ל ובפרט משנכנס אב.

מה למעשה עם ווקאלי? (והאם באמת צריך להיות הבדל בין תשעת הימים לשאר הימים?)

לענ"ד ולפי מה שניסיתי ללמוד את הנושא -

בבין המצרים מותר גם לא ווקאלי, ובתשעת הימים אסור גם ווקאלי.

לפי כמה ימים אמר ברדיו קול חי נכדו של ר' יום טוב ערליך ז"ל, ששמע כמה פעמים בשם הסטייפלער שהתיר לשמוע את ההקלטות של זקינו בימי בין המצרים, אולם אין לו סמיכה לשמועה זו.
שמא יודע מי מן החברים בזה?

דרומי כתב:לענ"ד ולפי מה שניסיתי ללמוד את הנושא -

בבין המצרים מותר גם לא ווקאלי, ובתשעת הימים אסור גם ווקאלי.

מנלן?

מצרף את דברי הגר"א וייס שליט"א