פורום אוצר החכמה

בב"ב קכא, וסוף תענית
"רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור"
הרשב"ם מביא מהמדרש שכל שנה בט' באב נכנסו לקבר, ובשנה זו ג"כ נכנסו, ולא מתו, וחשבו שמא טעו בחשבון, ועד ט"ו באב נכנסו לקבר עד שבא טו באב ונתמלא סיהרא, וכיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט, עכת"ד הרשב"ם.
ולכאו' צ"ע, שאם חשבו שטעו בחשבון עד טו באב ורק בסוף נתברר שלא טעו, אז לכאו' נתברר ג"כ שיום השמחה צ"ל ביום שנתבטל הגזירה שהוא בט' באב, ולא בט"ו. כ"ש למאי דכתב בגמ' שלא היה הדיבור עם משה כל אותם השנים כיון שזה ודאי נפסק עם ט' באב ולא בט"ו, וצ"ע.

אולי כמו ט' בתמוז וי"ז בתמוז לפי הירושלמי

בברכה המשולשת כתב:אולי כמו ט' בתמוז וי"ז בתמוז לפי הירושלמי

לא הבנתי, שם הוא טעות גרידא, אבל כאן הסיבה לשמחה הוא שחזרה הנבואה למשה, וזה ודאי שייך כבר בי' אב

אב בבינה כתב:

בברכה המשולשת כתב:אולי כמו ט' בתמוז וי"ז בתמוז לפי הירושלמי

לא הבנתי, שם הוא טעות גרידא, אבל כאן הסיבה לשמחה הוא שחזרה הנבואה למשה, וזה ודאי שייך כבר בי' אב

לא לזו כוונתי, אלא לזה שהנביא כתב בנבואה את התאריך לפי הטעות חשבונות שהיתה כי כך העם ראה זאת.

כתוב לעניין ט"ו באב "דלא מוסיף יסף", ושמעתי שהראי"ה כתב שהוא זוכר שכבר לא היה מקום לשבת בליל זה בביהמ"ד, אבל בדורינו לכא' מה המשמעות של הימים המתקצרים, האם במשרד יגמרו יותר מקודם בגלל זה?

אב בבינה כתב:אז לכאו' נתברר ג"כ שיום השמחה צ"ל ביום שנתבטל הגזירה שהוא בט' באב, ולא בט"ו.

אמנם קושייתך תקפה לנוסח הרשב"ם "כיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל הקדוש ברוך הוא אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט", אך במדרש איכה פתיחתא לג איתא: "כיון דאיתמלא סיהרא אמרו דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו וחזרו ועשאוהו יום טוב".
הרי שרק היה שם דמיון של יו"ט, ובאמת לא היה שמחה בט' באב, כמו שכתוב שם בהמשך דברי המדרש: "וגרמו עונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמים וכו'".

ומובן שלא עשו יו"ט בט' באב שבאמת לא נתבטלה הגזירה אלא עדיין "ביום פקדי ופקדתי" עומד עלינו, אלא שעל אותה השעה שחזרה אליהם השמחה בביטול המדומה של הגזירה, על זאת עשו יו"ט.

[ואולי בשל אותה שמחה חזר הדיבור, כידוע שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכו']

אב בבינה כתב: ולכאו' צ"ע, שאם חשבו שטעו בחשבון עד טו באב ורק בסוף נתברר שלא טעו, אז לכאו' נתברר ג"כ שיום השמחה צ"ל ביום שנתבטל הגזירה שהוא בט' באב, ולא בט"ו. כ"ש למאי דכתב בגמ' שלא היה הדיבור עם משה כל אותם השנים כיון שזה ודאי נפסק עם ט' באב ולא בט"ו, וצ"ע.

שפתי כהן דברים פרק ב פסוק כ
כתב הרב בחיי ז"ל על דרך הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדיבור וצוה הקב"ה אותנו שנעבור גבול מואב, ודעת חז"ל (תענית ל' ע"ב) שלא נתיחד הדיבור עם משה עד שכלו מתי מדבר כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה וישראל היו נזופים כל שלושים ושמונה שנה והיום שנודע להם ט"ו באב היה יהיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בביטול הגזירה גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדיבור, ומה שלא נתיחד לו הדיבור מיד כשכלתה הגזירה בעשור לחודש לפי שהיה מתאבל משה על הגזירה שבעת ימים מט' עד ט"ו לפי שהיה בהם אבלים מאותם ארבעים שמתו בט' של שנת הארבעים ויום ט"ו הוא יום שביעי ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה ומטעם זה לא נתיחד עמו הדיבור עד ט"ו, ומעתה יהיו שמחים כולם משה ובני ישראל.

אב בבינה כתב:בב"ב קכא, וסוף תענית
"רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור"
הרשב"ם מביא מהמדרש שכל שנה בט' באב נכנסו לקבר, ובשנה זו ג"כ נכנסו, ולא מתו, וחשבו שמא טעו בחשבון, ועד ט"ו באב נכנסו לקבר עד שבא טו באב ונתמלא סיהרא, וכיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט, עכת"ד הרשב"ם.
ולכאו' צ"ע, שאם חשבו שטעו בחשבון עד טו באב ורק בסוף נתברר שלא טעו, אז לכאו' נתברר ג"כ שיום השמחה צ"ל ביום שנתבטל הגזירה שהוא בט' באב, ולא בט"ו. כ"ש למאי דכתב בגמ' שלא היה הדיבור עם משה כל אותם השנים כיון שזה ודאי נפסק עם ט' באב ולא בט"ו, וצ"ע.

לא כ"כ הבנתי אתעצם הקו', כתבת שיום השמחה הוא ט' באב שזה היום שנתבטלה הגזירה, מי גילה לך שאז נתבטלה הגזירה אולי קודם לכן, לא ידוע לנו מתי נתבטלה הגזירה, ולכן קבעו את השמחה לאותו היום ששמחו אז, היינו ביום שנודע להם שסרה הגזירה מעליהם.
אמנם למש"כ מצד הדיבור עם משה עדיין צ"ב.

ואוסיף עוד קושיא על דברי המדרש, והוא שלא הבנתי מהו "שמא טעו בחשבון", הלא אם ב"ד טעו בקידוש החודש עדיין הולכים אחרי דבריהם כדדרשינן בין בזמנם כו', וצ"ע

אב בבינה כתב:בב"ב קכא, וסוף תענית
"רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן יום שכלו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וסמיך ליה וידבר ה' אלי לאמר אלי היה הדיבור"
הרשב"ם מביא מהמדרש שכל שנה בט' באב נכנסו לקבר, ובשנה זו ג"כ נכנסו, ולא מתו, וחשבו שמא טעו בחשבון, ועד ט"ו באב נכנסו לקבר עד שבא טו באב ונתמלא סיהרא, וכיון דאיתמלי סיהרא אמרו ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו ועשו משתה ושמחה ויו"ט, עכת"ד הרשב"ם.
ולכאו' צ"ע, שאם חשבו שטעו בחשבון עד טו באב ורק בסוף נתברר שלא טעו, אז לכאו' נתברר ג"כ שיום השמחה צ"ל ביום שנתבטל הגזירה שהוא בט' באב, ולא בט"ו. כ"ש למאי דכתב בגמ' שלא היה הדיבור עם משה כל אותם השנים כיון שזה ודאי נפסק עם ט' באב ולא בט"ו, וצ"ע.

עיין בבן יהידע בתענית על הגמ' הנ"ל, שמביא בכלל איך טעו כ"כ וכו' וכ' דמשה והזקנים לא טעו אלא כשראו שמשמים היה בלבול בכלל ישראל, לא רצו לברר להם אלא המשיכו שיטעו כדי שהשמחה יהיה ביום ט"ו שהוא יום זכאי. ע"ש ותמצא נחת.

בתוס' שם כ' "אי נמי בתחלה נגזר אפי' על בני כ' בצמצום ולבסוף ריחם עליהם הקדוש ברוך הוא ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת גזרה לכל הפחות בני עשרים וחדש", האם מוזכר היכן שהו מהי הזכות שעמדה להם שבגללה בטלה הגזירה על אותם האחרונים ולא מתו?

עיין בפיה״מ להרמב״ם סוף תענית ״ובחרו יום חמשה עשר באב לפי שבו נסתלקה המגפה ממתי מדבר בשנת הארבעים כי המות היתה הרבה בכל ט' באב ובשנה האחרונה נסתלקה והמתינו עד חצי החדש ואז בטחו בנפשם והאמינו בעצמם והרגישו בו רצון הבורא והשבת אפו וסילוק חמתו מהם ולפיכך עשו אותו משם והלאה יום משתה וששון״.
ועיין עוד בדומה לזה בדברי הגר״א בביאורו לסדר עולם פרק ו ״ועלה בכ"ט והוא היה ביום ה', נמצא היה תשעה בתשרי ביום ב', ובאותו יום נתרצה הקב"ה, אלא שלא ירד, שעדיין לא שלמו ארבעים יום עם לילות עד למחר, וביום הכפורים ירד ובשרם שנתרצה המקום נתקיים יום חוק וזכרון, ואתי שפיר הכל, עיין בתוספות בבא קמא פרק מרובה (בבא קמא פ"ב א' ד"ה כדי):

בקרו טלה כתב:

אב בבינה כתב: ולכאו' צ"ע, שאם חשבו שטעו בחשבון עד טו באב ורק בסוף נתברר שלא טעו, אז לכאו' נתברר ג"כ שיום השמחה צ"ל ביום שנתבטל הגזירה שהוא בט' באב, ולא בט"ו. כ"ש למאי דכתב בגמ' שלא היה הדיבור עם משה כל אותם השנים כיון שזה ודאי נפסק עם ט' באב ולא בט"ו, וצ"ע.

שפתי כהן דברים פרק ב פסוק כ
כתב הרב בחיי ז"ל על דרך הפשט כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדיבור וצוה הקב"ה אותנו שנעבור גבול מואב, ודעת חז"ל (תענית ל' ע"ב) שלא נתיחד הדיבור עם משה עד שכלו מתי מדבר כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה וישראל היו נזופים כל שלושים ושמונה שנה והיום שנודע להם ט"ו באב היה יהיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בביטול הגזירה גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדיבור, ומה שלא נתיחד לו הדיבור מיד כשכלתה הגזירה בעשור לחודש לפי שהיה מתאבל משה על הגזירה שבעת ימים מט' עד ט"ו לפי שהיה בהם אבלים מאותם ארבעים שמתו בט' של שנת הארבעים ויום ט"ו הוא יום שביעי ואין הנבואה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה ומטעם זה לא נתיחד עמו הדיבור עד ט"ו, ומעתה יהיו שמחים כולם משה ובני ישראל.

איפה כתוב שהיו ארבעים שמתו בשנה האחרונה?