פורום אוצר החכמה

עישון בתשעה באב – איסור או חומרא? //הרב ש"ב גנוט// קובץ קול התורה באלעד//אב התשע"ו

א] ברכות י"ד א': בעי מיניה אשיאן, תנא דבי ר' אמי מר' אמי, השרוי בתענית מהו שיטעים, (וברש"י: שיטעום את התבשיל לדעת אם צריך מלח או תבלין), אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא, או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא. א"ל טועם ואין בכך כלום. ר' אמי ור' אסי טעמי עד שיעור רביעתא. וכ' התוס' בד"ה או דילמא הנאה קביל עליה, "האי לישנא משמע דמיירי בתענית יחיד שקיבל עליו, אבל בתענית הכתוב לא". ובד"ה טועם ואין בכך כלום כתבו התוס': "פירש ר"ח שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה, אבל בולע לא אפילו בשאר תעניות, ומשו"ה הפולט א"צ ברכה שאינו נהנה", עכ"ל. והטור (תקס"ז) פסק דמותר לטעום בכל התעניות, חוץ מיוה"כ וט' באב, ופירש הב"י בשם הראשונים דטעם הדבר משום דעשה שאר תעניות כתענית יחיד, כיון דברצו מתענין אוקמינהו (ר"ה יח, ב), והיינו דבשאר תעניות קבלו על עצמם רק תענית מאכילה ושתיה ותו לא מידי.

ב] ובספק הש"ס האם מותר לטעום בצומות אפשר לפרש בכמה צדדים: א) מספק"ל האם טעימה בכלל הנאה היא או לא. ב) ודאי שטעימה בכלל הנאה, ורק מספק"ל האם נאסר בתענית להנות כפי שנאסר לאכול ולשתות.

ובשיירי כנסה"ג (תקס"ז שם) הביא תשובת אחיו הגאון ז"ל שהוכיח מד' התוס' ור"ח שמספק"ל להש"ס האם טעימה בכלל הנאה היא, מהא דכתבו "דלא חשיב הנאה מן הטעימה" ולכן עליו לפולטו, דאל"ה הוי הנאה. וכתב שלפי"ז כאשר ישנה הנאה ודאית ומוכחת, כמו הנאת העישון, ודאי שנאסרה, כיון שמסקנת הש"ס אינה להתיר הנאה אלא לומר שטעימה אינה נחשבת להנאה. וכן פירש הצל"ח, עי"ש.

ואולם תמהני טובא. שהרי אם נבאר שטעימה נחשבת להנאה ורק מספק"ל האם הנאה זו בכלל התענית היא, אזי שפיר יש לחלק בין סוגי הצומות ולאסור הנאה זו ביוהכ"פ וט' באב והתיר בשאר התעניות (ועי' לקמן). אך א"נ דמסקנת הש"ס דטעימה אינה בכלל הנאה היא, א"כ מה מקום יש לחלק בין התעניות, כיון דחפצא דטעימה אינה הנאה, וצ"ע.

וגם השכהנ"ג נחלק בדבר בעוז על אחיו מפני שלשון הש"ס אינו סובל כן, דמשמע דודאי דהוי הנאה ורק מספק"ל האם נאסר להנות, וכן שהחוש מוכיח שנהנים מטעימה, ועוד דא"נ דלא הוי הנאה, א"כ מאי איכפ"ל אם בולעו, (וע"ז יש להשיב בפשיטות שכשבולעו-נהנה). וע"כ פי' השכנה"ג דלכו"ע למסקנת הש"ס אכילה ושתיה קיבלו עליהו והנאה לא קבלו עליהו, והיינו דלא קיבלו ע"ע הנאה שאינה קשורה לאכילה ושתיה וע"ז כ' התוס' והר"ח דכשבולע את הטעימה נחשב לאכילה ושתיה וע"כ כ' דמיירי שפלטו לאחר שטעם. ומ"מ בתענית ציבור אפילו הנאת טעימה קבלו עליהו. וכ' דלדעת התוס' וסיעתו גם שתיית הטיטו"ם (נַרְגִילַתּ עישון) נאסר בתעניות ציבור שא"צ בהם קבלה, דבזה ל"ש למימר דלא קבילו עליהו. ואף א"נ שאלו המתירים לעצמם לעשן הטיטו"ם בשאר תעניות ציבור, כדעות הפוסקים שגם בשאר תעניות ציבור לא קבלו עליהו הנאה, מ"מ בתשעה באב אין מקום להתירו כיון שנאסרו בו שאר הנאות ונאסרו בו חמשה עינויים, א"כ העישון לא גרע מסיכה ורחיצה של תענוג האסורה, וכ"ש עינוג העישון שלמעשנים אין לך עונג גדול מזה, והמעשן משביעו רעב והוא ניזון מהעישון, ואיך נבוא לעשן שלא להרגיש העינוי, עכתו"ד ועי"ש בארוכה, שגם יש בו משום חילול ה' למול הנכרים הרואים יהודים המעשנים ביום הצום.

ג] ואולם לענ"ד לא הובררה דעת הכנה"ג, דהא גם לדעת התוס' וסיעתו דבתענית ציבור נאסרה הנאת טעימה, מ"מ י"ל דנאסרה דוקא הנאת אכילה, כהנאת טעימה. אך מי יימר לן דה"ה שנאסרו גם שאר הנאות, כמו הנאת העישון, שאינה קשורה להנאת אכילה ושתיה. וגם בט' באב נאסרו לנו רק חמשה ענויים ותו לא. ומ"מ שפיר י"ל דבט' באב אין לעשן משום שאנו מצווים למעט בהנאות, לישן על הארץ ועל אבן וכו', וע"כ ודאי דעישון לא גרע מיניה (וכמש"כ גם השכנה"ג עצמו לענין ט' באב, שצירף ענין הה' עינויים וענין ריבוי האבלות ומיעוט התענוג, עי"ש). ואכן המעיין בפוסקים יראה שציטטו את ד' השכהנ"ג בכמה דוכתין בדיני תעניות (בסי' תקנ"א ובסי' תקנ"ט ובסי' תקס"ז) ואילו המשנ"ב הזכירו דוקא עמש"כ השו"ע (תקנה, ב') ש"ימעט אדם מכבודו ומהנאתו בתשעה באב בכל מה דאפשר", והיינו שס"ל להמשנ"ב דבט' באב יש להחמיר טפי כיון שביום זה צריך למעט טובא מכבודו והנאתו. אך עדיין לא ברור כל צורכו דאם נאסרה הנאה בכל תעניות, דה"ה דנאסרה גם הנאת העישון, שאינה הנאת אכילה ושתיה.

ד] ואחר כתבי זאת עיינתי בספרים ושמחתי לראות שמש"כ לשאול דמאי שייטא הנאת אכילה להנאת עישון, כבר הקשה כן בשו"ת בית דוד סי' שמ"ג. ומש"כ בס"ד לחלק בין שאר תעניות לתענית ט' באב דאסור משום מיעוט הכבוד ורוב האבילות, כן כתבו רבים וטובים, עי' ברכ"י תקס"ז א' בשם האחרונים וכן בשו"ת דרכי נועם (שהמשנ"ב הזכירו) ובשו"ת זרע אמת ח"א ע"ג ושו"ת פרי האדמה ח"א דל"ח ע"ב ועוד רבים, וכהכרעת המשנ"ב שבתשעה באב אדם שדחוק לו בעישונו ומורגל בו ביותר, יכול להקל לאחר חצות ולעשן בביתו בצנעה. והיינו מפני דס"ל דלא נאסר משום הנאה האסורה בתעניות ציבור (דא"כ אזי גם אחר חצות היה אסור לעשן), אלא מפני שבט' באב הצטווינו למעט בכבוד והנאה ותענוג, ולאחר חצות יש להקל בזה.

ולאחרונה זכיתי לעסוק בקדשים בעריכת שו"ת זכר יהוסף, להגאון הבקי הגדול בדורו הגרי"ז שטערן זצ"ל רב ואב"ד שאוועל, ושם או"ח סי' קצ"ח זעק מרה על המחמירים ואוסרים לעשן בת"ב, והביא הדעות בענין, עי"ש, וכתב: " ועל המדפיסים מוטל להסיר כזאת ממ"ש בקיצורים בבאר היטב [סי' תקנא סקל"ט] וחיי אדם [כלל קלה סכ"ז], ולכל הפחות להזכיר דברי התשובות בזה ושאין להחמיר בזה יותר ממשא ומתן דמקילין מדינא אחר חצות". ובהמשך כתב: "דברי השיורי כנה"ג שמנדין אותו, מי נתן רצועה ומקל בידו על דבר שאינו כלום, ואולי במדינתו שישבו בביהכנ"ס כל היום, כמ"ש בשו"ע, לכך החמיר ואיים במקומו בשעת אמירת הקינות". וכתב בהמשך: "ועל כיוצ"ב נאמר ולא תוסיף ולא תגרע, כי ריבוי חומרות נוספות שאינם לסייג, גורם לגרוע גם במה שמחוייבים מהדין. ואולי שהחמיר השיורי במקומו בפהרסיא למזלזל באזהרותיו, על דרך שאמרו מנדין על כבוד הרב, ובפרט כנודע שהשיורי נכשל אז לבטל לגמרי התענית בט"ב, שהאמין לשמועת שקר שהגיע הזמן שיהפך לשמחה, ושכנודע שמינהו אז ש"ץ, וכנודע שמינהו אז ש"ץ שר"י לרב באיזמיר וכו', ולזה החמיר השיורי לשנה הבאה גם בשאר עינויין שאין מחוייבין מהדין, להוציא מלבן של צדוקים הנתעים באותה העת, וכן ראה מטעם זה להחמיר לעשן ביו"ט, שכידוע שהתועב ביטל ג"כ את כל ימי החגים, ולהראות שהיו"ט וגם התענית לא נתבטלו, מצא מקום להחמיר גם על עישון הטאבאק שנתחדש מקודם בימים מועטים ולא היו מורגלין כ"כ וכדי שלא לזלזל בקדושת יו"ט ושיתרחקו מהחשד שאין נזהרין בביטול יו"ט", עכ"ל ועיש"ע.

ה] ובעיקר הסברא לחלק בין תענית יחיד לתענית ציבור, י"ל ע"פ ספק הצפנת פענח (תענית א, ט ושביתת עשור א, ו) האם המקבל ע"ע תענית חייב בתענית מפני קבלתו, א"ד דאחד שקיבל ע"ע נחשב היום לגביו כ"יום התענית" על כל דיניו. ולפי"ז י"ל שדוקא בתענית יחיד שהמתענה קיבל ע"ע רק חיובי אכילה ושתיה ולא שאר הנאות, אזי שרי לו שאר הנאות. אך בתענית ציבור מחויב משום "עצם יום התענית" וי"ל שבגוף תקנת "יום תענית" נכלל גם להתענות מיתר הנאות, ואכמ"ל.

בס' הלכות בין המצרים להרה"ג משה מרדכי קארפ, כתב שלא נאמרו הדברים בסיגריות של ימינו אלא בעישון טיטון, עיי"ש.

הרב קארפ כתב מצד ההתעסקות הרבה שיש בטיטון (המכונה היום נרגילה). ובאשל אברהם מבוטשאטש כתב שדברי שכנה"ג הם רק בטיטון שיש בו לחות, שהיא אולי כהבל היוצא מהמשקין, אבל לא בטבק היבש שלנו. ולדבריו אולי יש מקום להחמיר בסיגריה אלקטרונית, שהיא מוציאה אדים לחים.

לעומקו של דבר כתב:פעם ראיתי באורחות רבינו (?) שהיה איזה טעם לאסור מפני שהיה חוקות הגויים לעשן בצומות? או שאני מדמיין ממש. מ"מ הוזכר שם כמדומה שהייתה איזה סיבה צדדית למה שאסרו עישון שאינה רלוונטית כיום.

אכן, סברא זו נמצאת בכמה מהפוסקים הראשונים שעסקו בנושא העישון בת"ב, ומוזכרת בשו"ת זכרון יהוסף הנ"ל, והדרכי נועם שולל אותה לזמנינו, וכן עוד פוסקים, והדבר נמצא עוד לפני האורחות רבינו.

ש. ספראי כתב:

לעומקו של דבר כתב:פעם ראיתי באורחות רבינו (?) שהיה איזה טעם לאסור מפני שהיה חוקות הגויים לעשן בצומות? או שאני מדמיין ממש. מ"מ הוזכר שם כמדומה שהייתה איזה סיבה צדדית למה שאסרו עישון שאינה רלוונטית כיום.

אכן, סברא זו נמצאת בכמה מהפוסקים הראשונים שעסקו בנושא העישון בת"ב, ומוזכרת בשו"ת זכרון יהוסף הנ"ל, והדרכי נועם שולל אותה לזמנינו, וכן עוד פוסקים, והדבר נמצא עוד לפני האורחות רבינו.

כוחך ישר.
איזה חוקות הגויים יש בזה?
(לא חשבתי שזה חידוש שלו... ציינתי מ"מ בלבד).

לעומקו של דבר כתב:

ש. ספראי כתב:

לעומקו של דבר כתב:פעם ראיתי באורחות רבינו (?) שהיה איזה טעם לאסור מפני שהיה חוקות הגויים לעשן בצומות? או שאני מדמיין ממש. מ"מ הוזכר שם כמדומה שהייתה איזה סיבה צדדית למה שאסרו עישון שאינה רלוונטית כיום.

אכן, סברא זו נמצאת בכמה מהפוסקים הראשונים שעסקו בנושא העישון בת"ב, ומוזכרת בשו"ת זכרון יהוסף הנ"ל, והדרכי נועם שולל אותה לזמנינו, וכן עוד פוסקים, והדבר נמצא עוד לפני האורחות רבינו.

כוחך ישר.
איזה חוקות הגויים יש בזה?
(לא חשבתי שזה חידוש שלו... ציינתי מ"מ בלבד).

להיפך, לא חוקות הגויים, אלא שמאחר שהמוסלמים כ"כ מקפידים שלא לעשן בצומות שלהם, הם מביטים ביהודים בהשתאות ולא מבינים מדוע אנו כה מזלזלים בתענית שלנו ומעשנים...

מעין דברי הרמב"ם בעניין חזרת הש"ץ
(וללא קשר לכך שכידוע לדעת רבים מאוד מגדול"י אסור לעשן כל השנה)