בסוף ימי בית שני כידוע סברו חז"ל שצריך להיכנע לאויב הרומאי ועי"ז יופחת חומר הדין של ישראל. וצריך להבין אם הכוונה מצד השתדלות טבעית להינצל מנקמת האויב אחרי שסרה השגחת השי"ת להצילם, או שיש בזה ענין בעצם.
והנה כזה מצינו גם בחורבן בית ראשון, כאשר ירמיה אומר לצדקיה מלך יהודה "הָבִיאוּ אֶת צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ: לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֶל הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא יַעֲבֹד אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל: וְאַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם".
ועוד אמר לו "אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם".
ובפירוש רש"י הנדפס בדברי הימים מבואר שזה עצמו היה חטא, מה שלא נכנע למלך בבל. "מהו הרע שלא נכנע לפני ירמיהו הנביא מפי ה' כמפורש (בירמיה ל"ח) ויאמר ירמיה אל צדקיהו כה אמר ה' אלהי צבאות אלהי ישראל אם יצא תצא וגומר עד דואג אני את היהודים וגומר וחוץ מחטא זה לא חטא אלא בזה שלא שמע לדבר נביא מפי ה' ושעבר על שבועת נבוכדנאצר אבל בתועבותיו והנמצא עליו על יהויקים לא הרע לעשות, מפי ר' אליעזר ב"ר משלם זצ"ל".
אמנם במלכים ב פכ"ד כתיב "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָקִים. כִּי עַל אַף יְיָ הָיְתָה בִירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה עַד הִשְׁלִכוֹ אֹתָם מֵעַל פָּנָיו וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל", ופירש"י ורד"ק שם דנתן הקב"ה בלבו שימרוד במלך בבל כדי שימצא מלך בבל טענה להחריב הכל.
ושוב ממילא יל"ע האם הכניעה עצמה היתה זכות להינצל והמרידה באויב היתה חטא, או שכל זה היה רק בגדר השתדלות טבעית.
ויש בזה מהלך מחודש של הפרשת דרכים, וז"ל בתוך דבריו - "אך עם מה שכתבנו לעיל בשם הרשב"א, דבעודם בארץ אין להם טענת אונס, אפשר ליישב באופן אחר, שחטא זה שלא שמע לירמיהו היה סיבה לכל מה שחטאו ישראל, והוא שירמיהו אמר לו, כה אמר ה' וגו' אם יצא תצא אל שרי מלך בבל וחיתה נפשך והעיר לא תשרף באש וחיתה אתה וביתך, ואם לא תצא אל שרי מלך בבל ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש וגו'.
ויש לדקדק, דאם נגזר על ישראל בשביל חטאתם אשר למות למות, ואשר לשבי לשבי, איך יתוקן כל זה בשביל צאתם מהעיר.
ונראה דצדקיהו וירמיהו היו חלוקים בהך דהרשב"א, דצדקיהו היה סובר דאף בהיותם בארצם אינם נענשים על עונם מאחר שהיו אנוסים ויש להם טענת מודעא, וירמיהו אמר לו שאם יצא אל שרי מלך בבל שלא יהיו בארצם אז יועיל להם טענת מודעא, וכמו שכתב הרשב"א דמשגלו חזרה המודעא למקומה והוצרכו לקבל את התורה בימי אחשורוש, ואם לא יצא אז אין להם טענת מודעא ויהיו נענשים על עונם.
וצדקיהו לא שמע אל ירמיהו, לפי שהיה סבור שאפילו בעודם בארץ אינם נענשים, לפי שהיו אנוסים בקבלת התורה, ויש להם טענת מודעא, וכיון שצדקיהו הורה הוראה זו היה סיבה שכל בני דורו היו מכעיסים את ה', שהיו אומרים אין אנו נענשים על כל מה שאנו מכעיסים את ה', מאחר שאנו אנוסים, נמצא שצדקיהו היה סיבה לחטא הרבים, ותנן בפ"ה דאבות כל המחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, אבל לעולם שהוא לא חטא כי אם באותם שני דברים, אלא דממה שלא שמע אל ירמיהו נמשך שחטאו כל ישראל, והוא היה הסיבה, נאמר עליו ככל אשר עשה יהויקים, לפי שבני דורו הרשיעו לעשות כיהויקים, לפי שחשבו כסברת צדקיהו שהיו אנוסים, וא"כ חטא הרבים תלוי בו". עי"ש עוד.