שנינו במשנה (פ"ב משנה ט) כל שבעת ימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי, ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות, משתסרח המקפה. משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו.
וכן פסק השלחן ערוך (סי' תרלט סעיף ה) "ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית". וכתב הרמ"א: "וכל זה דוקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור"ן והרא"ש ברכות פ"ז סי' כג)".
ומבואר בבית יוסף, מאמר מרדכי (אות ו) משנה ברורה (ס"ק לה) כף החיים (אות עג), שדברי הרמ"א זו היא דעת הרא"ש ברכות (פ"ז סי' כג) דסבירא ליה דגמרינן ט"ו ט"ו מחג המצות לגמרי, מה התם בכל גווני חייב אף בסוכות כן. אבל לדעת הרשב"א והראב"ד גזירה שוה זו לאו להכי אתא, ואין חיוב לאכול בסוכה בירדו גשמים אפילו לילה ראשונה, ואין לחלק בין לילה ראשונה לשאר ימים. וכתב המאמר מרדכי שכן דעת הש"ע שהשמיט דינו של הרא"ש, ורק הרמ"א פסק לחומרא. ועל כן כתב המשנה ברורה (ס"ק לה): "ועל כן הכריעו כמה אחרונים, דאף דמחויב לאכול בסוכה מחמת ספק, ברכת לישב בסוכה לא יברך, דספק ברכות להקל".
והוסיף על כך המשנ"ב:
עוד כתבו (חיי אדם כלל קמז אות ט, בכורי יעקב שם ס"ק לג) דראוי להמתין עד חצות הלילה פן יעבור הגשם, דאם יעבור יכנס לסוכה ויברך ברכת לישב בסוכה ויאכל, ויוצא בזה המצות עשה לכולי עלמא. ויש מהאחרונים שכתבו (שבות יעקב ח"ג סי' מה) דאין כדאי להמתין כל כך, דאם ימתין עם אכילת בני ביתו הגדולים והקטנים, אין לך מניעת שמחת יום טוב יותר מזה [שערי תשובה]. וכן באליה רבה ופרי מגדים לא הזכירו שיעור חצות, רק כשעה או שתים. ואם לא פסקו, יעשה אז קידוש בסוכה כמו שכתב הרמ"א:
וביאר שם בשער הציון (ס"ק סה) שדעת הסוברים להמתין עד חצות, אלו הם חיי אדם ובכורי יעקב "וחיליה מהא דפסק המגן אברהם בסימן רפ"ט (ס"ק ד) שימתין עד חצות לילה אולי יביאו לו לקידוש". אבל למעשה פסק המשנ"ב כדעת האליה רבה ופרמ"ג שלא הזכירו שיעור חצות, רק כשעה או שתים.
אמנם המקור הקדום של דין הזה, האם צריך להמתין עד חצות, מבואר בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' מה) ובכורי יעקב (שם) שיסודו בדברי מהרי"ל, שנשאל מהרי"ל בזה הלשון (שו"ת סי' קנא שאלה כא):
(שאלה כא) ובמרדכי שחבר מהר"ש שלצשט"ט חלוק בירדו גשמים קודם שישב בסוכה, ודקדק מדנקט היה אוכל וירדו כו'. ומכח זה פוסק שצריך להמתין עד חצות. ואינני מבין דעתו מה דיוק זה דמה צריך לומר דנקט אוכל אע"פ שקיים מצוה קצת צריך להמתין עד שתסרח, אם לא שנאמר שר"ל מדלא נקט אפילו היה אוכל אין רוצה להשמיע החדוש הזה שפיר. ובלאו הכי דבריו תמוהין אשר אין צריך להאריך. ואגב זה יורה מר מנהגו כשירדו גשמים בלילה ראשונה קודם שנכנס בה:
והשיב מהרי"ל (שו"ת סי' פג):
(תשובה כא) ומה שכתבת שהמרדכי דה"ר שמואל הצריך להמתין עד חצות, תשובה מהר"מ הוא. אבל לא ראיתי רבותינו נוהגים כן, אלא בעת האוכל אזלי בתר ההיא שעתא, כדמשמע לשון שאר רבותי, דישער אדם בעצמו אם היה יוצא מביתו מפני צער כזה, כדאיתא בהג"ה במיימוני:
השואל כתב "במרדכי שחבר מהר"ש שלצשט"ט" - הכוונה לספר מרדכי קטן שחיבר מהר"ש שליטשטט (או: שליצשטט) - ומהרי"ל תיקן ודייק את דבריו - "תשובה מהר"מ הוא". היינו שזו תשובה שהשיב מהר"ם מרוטנבורג בכתב או בעל פה.
ברוך שמסר עולמו לשומרים ובסייעתא דשמיא נשתמרו הדברים בגיליון ספר 'מרדכי קטן' מסכת סוכה כ"י בשם מהר"ם מרוטנבורג. ככל הידוע לי הדברים טרם נדפסו מעולם, ולא ראו אור מאז עד עתה.
לכבוד חג הסוכות הבא עלינו לטובה ולדובב שפתי רבותינו הראשונים, מצורפים בזה הדברים מתוך כת"י קדמון של ספר מרדכי קטן שנעתק בשנת קנ"ג, והיה באוסף רבי דוד אופנהיים זצ"ל (ועתה בספריית הבודליאנה באוקספורד).
מהלשון "הורה לנו... והביא מהר"מ ראייה... ועוד אמר ראייה אחרת" נראה שזו הוראה שהשיב מהר"ם מרוטנבורג בעל פה ונכתבה על ידי אחד מתלמידיו, ובדבריו מבואר כדעת חיי אדם ובכורי יעקב להמתין עד חצות. מבואר כאן שמהר"ם הביא שלש ראיות, שתים ראשונות מופיעות כאן, והשלישית לא כתבה הכותב.
הורה לנו, אם לא התחיל לאכל בסוכה, והתחילו גשמים לירד, שאסור לאכול חוץ לסוכה, אלא ימתין עד שיפסקו גשמים ויאכל בסוכה. ואם הוא רעב, יאכל פירות בבית וישתה יין. ושעור המתנה, עד חצי הלילה שייך ליום שעבר לעניין אכילת קדשים, כי הקדשים נאכלין ליום ולילה עד חצות שלאחר יום שעבר. אבל אם התחיל לאכל בסוכה וירדו גשמים ויצא, אין מטריחין אותו שוב לעלות.
והביא מהר"מ ראיי' מס"פ הישן (דף כט ע"א), היה אוכל בסוכה וירד, אין מטריחין אותו לעלות. וסיפא דברייתא, היה ישן בסוכה וירדו גשמים. משמע דווקא היה אוכל וירד, אבל אם לא התחיל לאכול בבית עבור גשמים אסור, דאל"כ יאמר רבותא, היה רוצה לאכל או לישן בסוכה וירדו גשמים, ומדלא תני הכי ש"מ דוקא התחיל לאכל וירד, אבל להתחיל לכתחלה לא.
והביא ראיי' מפ"ק דשבת דאמ' התם (דף ט ע"א), הני חבראי בבלאי למ"ד תפלת ערבית רשות מכי שריין המיינין לא מטרחינן, משמע לכתחילה לאכל לא שרינן להו, אע"פ שהוא רשות, כ"ש ישיבת סוכה שהיא מדאוריית' חובה, דלא שרינן לירד ולאכול עבור הגשמי'.
ועוד אמ' ראיי' אחרת. מהר"מ.
- מרדכי קטן גיליון מסכת סוכה.png (1.11 MiB) נצפה 340 פעמים
