דעת הגר"א בענין שעת נטילת לולב

[חוצפא יסגא]

בסימן תרמד סעיף א כתב בשו"ע: "שחרית אחר חזרת תפלה נוטלין הלולב". וציין בביאור הגר"א: "דמברכין בשעת ההלל, וכמו שכתוב בפרק ערבי פסחים (קיז, א) אפשר ישראל נוטלין כו'. והלל הוא אחר שחרית, כמו שכתוב בפרק ד דראש השנה (לב, ב)".
והנה בסימן תרנב סעיף א כתב בשו"ע: "וזמנו הוא משתנץ החמה ועיקר מצוותו בשעת ההלל". ופרס עליו מפה הרמ"א: "והמדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס מביתו לבית הכנסת, גם בשעת התפלה, וכן יחזירו לביתו, כדי לחבב את המצוה". ובביאור הגר"א הביא את מקורו של הרמ"א: "סוכה מ"א ב'". שם בגמרא סוכה הובאה הנהגתם של אנשי ירושלים: "תניא רבי אלעזר בר צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו הולך לבית הכנסת לולבו בידו קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו נכנס לבית המדרש משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו".
את דברי השו"ע "עיקר מצוותו בשעת ההלל" ניתן להבין בשתי דרכים. דרך אחת היא, שאמנם זמנו של הלולב כל היום כולו, וכל אימת שהוא נוטלו יוצא ידי חובתו, אבל לכל הפחות צריך שיאחוז את הלולב גם בשעת ההלל. ולפי דרך זו, הנוטלו משתנץ החמה קודם תפילת שחרית והולך עמו לבית הכנסת, לא גרע ממי שנוטלו סמוך להלל, כל עוד אחזו בידו בשעת ההלל.
הדרך השניה היא שמצווה מן המובחר הוא ליטול את הלולב בהלל דווקא, ולכך ראוי להסמיך את הברכה על הלולב לנטילה שהיא מצווה מן המובחר, כשם שכל ברכה ראוי להסמיכה למצווה כשהיא מן המובחר.
מה הסברא לדרך שניה זו? לשון הרמב"ם בהלכות לולב פרק ז הלכה ט-י: "ומצוה כהלכתה שיגביה אגודה של שלשה מינין בימין ואתרוג בשמאל ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וינענע הלולב שלש פעמים בכל רוח ורוח. כיצד? מוליך ומנענע ראש הלולב שלש פעמים ומביא ומנענע ראש הלולב שלש פעמים וכן בעליה וירידה. והיכן מוליך ומביא? בשעת קריאת ההלל. בהודו לה' כי טוב תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא וכל היום כשר לנטילת לולב ואינו נוטל בלילה".
מפשטות לשונו משמע שאין מקום לנענע שלא בשעת ההלל. ידועה אמנם דעת תוס' והרא"ש שדייקו מדברי המשנה שקטן היודע לנענע חייב בלולב, שיש נענועים בשעת ברכה שלא בשעת ההלל. ומכאן פשט המנהג שכל ישראל מנענעים בשעת הברכה (עי' שו"ע סי' תרנא סע' ח ובנו"כ). רבינו מנוח על אתר מכניס בלשון הרמב"ם שאף הוא לא דיבר בהלכה זו אלא על הנענועים שבשעת ההלל, ומשום מה לא הזכיר את הנענועים בשעת הברכה. אבל רהיטת לשונו של הרמב"ם היא שאין נענועים אלא בשעת ההלל. הלכך, כיוון שהמצווה כהלכתה היא לקיים את הנענועים בשעת ההלל דוקא, לכך ראוי להסמיך את הברכה לנענועים דהלל, כיוון שאין נענועים במקום אחר והנענועים הם המצווה המובחרת של הנטילה.
בערוך השולחן סימן תרמד סעיף ב כתב: "אחר התפילה של שחרית אומרים הלל וכיון שבהלל מנענעים בד' מינים ולכן בהכרח לברך עליהם קודם הלל". ניתן לטעון בדבריו את שתי הדרכים. או שבהכרח צריך לברך קודם ההלל, והיינו או סמוך לפני ההלל או זמן רב קודם. שכוונתו היא רק שאי אפשר לדחות את הברכה לאחר ההלל, כיוון שבהלל מנענעים. או שמוכרחים לברך סמוך להלל, כיוון שרק בהלל מנענעים מעיקר הדין (והנענועים של הברכה אינם אלא מנהג).
ולהלן כתב בערוך השולחן סימן תרנב סעיף ג: "ודע דהטור והש"ע כתבו דעיקר מצותו בשעת ההלל והוא דבר תימה דמקודם אמרו דזריזין מקדימין ומברכין מיד בהנץ והרי ההלל הוא הרבה אחר הנץ ועוד דלא שמענו אף מיותר מהדרים שימתינו מלברך עד ההלל אלא דכוונתם כן הוא דאם יש לו האתרוג והלולב רק לשעה אחת ואם יברך בבקר לא יהיה לו בעת ההלל מוטב להמתין על הלל ולברך אז כדי לנענע בהודו ואנא כתקנת חכמים אבל מי שיהיה לו גם להלל פשיטא שיותר הידור לברך בסוכה בבקר ולנענע ואח"כ יטלנו לבהכ"נ לזמן ההלל וכך נהגו גדולי עולם וכל ישראל [או כוונתם דעיקר מצותו שגם בעת ההלל יטלנו]".
בסידור אזור אליהו כתב שפשוט בדעת הגר"א שמברכים סמוך להלל, ולא הביא ראיה לדבריו, כי אם שכך משמע מביאורו בסי' תרמד. אמנם הביא שם עדותו של מחבר 'עליות אליהו' שהגר"א נהג לאחוז הלולב בידו כל היום כולו כמנהג אנשי ירושלים, אבל טען שהמחבר לא דק בדבריו, ועוד, שמשמעות שתיקתם של כותבי הנהגותיו של הגר"א אומרת שלא נהג כן. עוד הביא שם הנהגת הגר"ח מוואלוז'ין שנהג אף הוא בפירוש כמנהג אנשי ירושלים. לכך, קביעתו הנחרצת שאין עמה ראיה צריכה העמקה.
נשאלת השאלה האם ניתן לדייק מדברי ביאור הגר"א הנ"ל שסבר ש"עיקר מצוותו בשעת ההלל" הוא דווקא (כלומר כפי הדרך השניה דלעיל).
והנה הגר"א הביא סעד לדברי השו"ע מדברי הגמרא בפסחים: "אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?", שמכאן שיש ליטול לולב בשעת הלל, דהיינו שאין לומר הלל בלא לולב (עי' דמשק אליעזר על אתר). כלומר, הגר"א לא הביא מקורו של השו"ע ש"עיקר מצוותו בשעת ההלל" מחובת הנענועים שבהלל, אלא מכך שיש חובה לומר הלל כשלולביהן בידיהן. מכאן שאין המדקדקים ואנשי ירושלים מפסידים מצוה מן המובחר של ברכה סמוך להלל, אלא מוסיפים הידור לאחוז הלולב כל היום וגם בשעת ההלל. ו"עיקר מצוותו בשעת ההלל" לאו דווקא, אלא הוא גבול מינימום של עיקר המצווה.
לכך נראה שבחינם קבע בעל 'אזור אליהו' שהגר"א עצמו לא נהג כמנהג אנשי ירושלים, נגד עדותו המפורשת של בעל עליות אליהו. ושתיקתם של כותבי הנהגותיו של הגר"א הריהי בבחינת לא ראיתי אינה ראיה.

[אוצר החכמה]

לא כ"כ מובן הדיון בהנהגת הגר"א בעצמו, שהרי התפלל כוותיקין ובשעת הנץ לא היה יכול לברך שהרי היה בסיום גאל ישראל ותחילת שמונה עשרה.

[חוצפא יסגא]

לא כ"כ מובן הדיון בהנהגת הגר"א בעצמו, שהרי התפלל כוותיקין ובשעת הנץ לא היה יכול לברך שהרי היה בסיום גאל ישראל ותחילת שמונה עשרה.

מנין לך שהתפלל כוותיקין?

[אליהוא]

מעשה רב אות כ"ה "להתפלל תפילת שחרית כותיקין".
אך כמובן מהשמטת המע"ר אין ראיה כלל, כיון שלא כתב דברים שהם מילתא דחסידותא ולא מדינא, וכמש"כ בעצמו בהקדמתו ויש לכך דוגמאות רבות ואכמ"ל.

[חוצפא יסגא]

מעשה רב אות כ"ה "להתפלל תפילת שחרית כותיקין".
אך כמובן מהשמטת המע"ר אין ראיה כלל, כיון שלא כתב דברים שהם מילתא דחסידותא ולא מדינא, וכמש"כ בעצמו בהקדמתו ויש לכך דוגמאות רבות ואכמ"ל.

ראוי לשים לב לכל לשונו של מע"ר אות כה: "להתפלל שחרית כוותיקין ובלבד עם מנין עשרה דווקא". נאמרה כאן הסתייגות כפולה, ולאור הידוע לנו שבית מדרשו של הגר"א לא נהג כמעט לפי פסקיו והוראותיו, יש להסתפק אם אמנם היה הוא עצמו מתפלל כוותיקין. ואם אין ראיה לדבר, זכר לדבר יש במעשה רב אות קעד: "ובאסרו חג מזדרז מאד להניח תפלין בבקר בבקר". אם היה מתפלל כוותיקין בכל יום, מה שייכת הזדרזות זו כל כך?

[היא שיחתי]

ראו ספר שלם [!!!] בעניין זמן נטילת לולב
http://www.hebrewbooks.org/43772

[אלכסנדרוס]

נטילת לולב והקשר להלל
הרב בניה קניאל

מתוך העלון חמדת ימים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הרמב"ם (פרק ז מהלכות לולב הלכה ט) כותב שמצות נטילת לולב כהלכתה היא שינענע את הלולב (הכוונה כמובן שמנענע את כל ארבעת המינים, אך בלשון הגמרא נקראת המצווה נטילת לולב, לכן ננקוט בלשון הזו). נראה שמצות נטילת לולב מתקיימת על ידי הנענועים של הלולב. כך גם עולה מההלכה (שולחן ערוך סימן תרנא סעיף ח) שצריך לנענע את הלולב .
כעת נבאר מתי צריך לנענע את הלולב כדי לקיים את המצווה.
בגמרא ישנם מספר מקורות ביחס לזמן שבו צריך לנענע את הלולב. מחלקם נראה שהנענועים הם בהלל, ועל פי מה שהקדמנו יוצא שקיום מצוות לולב הוא ביחד עם קריאת ההלל. מחלקם נראה שהנענועים קשורים למצווה בלי קשר להלל.
1) מקורות מהם נראה שהנענועים הם בהלל-
במשנה בדף לז: כתוב שהיו מנענעים את הלולב בהלל, בהודו לה' תחילה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא. המשנה לא מציינת זמנים נוספים שבהם צריך לנענע את הלולב.
בירושלמי (סוכה תחילת פרק ה) כתוב שאומרים את ההלל כל יום בסוכות, בגלל נענועי הלולב שיש בכל יום בהלל. נראה משם שיש קשר מהותי בין ההלל לנטילת הלולב, כאילו ההלל הוא חלק מנטילת הלולב.
2) מקורות מהם נראה שהנענועים הם בקיום מצוות הלולב, בלי קשר להלל.
במשנה בדף לח. כתוב שכל היום כשר לנטילת לולב. נראה משם, שנטילת לולב לא קשורה בהכרח לקריאת ההלל.
במשנה בדף מב. כתוב שקטן היודע לנענע חייב בלולב. נראה משם שלא צריך שהקטן ידע לקרוא את ההלל אלא רק לנענע את הלולב, כי נענוע הלולב לא קשור בהכרח לקריאת ההלל.
בגמרא במסכת ברכות דף ל. מובאת ברייתא בה נאמר שמי שהשכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע, לולב ומנענע. נראה משם שמנענעים את הלולב בלי קשר לקריאת ההלל אלא בשעה שנוטל את הלולב.

שיטות הראשונים
א. הרמב"ם (פרק ז מהלכות לולב הלכה ט והלכה י) כותב שיצא ידי חובה כשמגביה את ארבעת המינים, אבל מצווה כהלכתה היא כשמנענע את הלולב ולא רק נוטל. אחר כך כותב הרמב"ם, והיכן מוליך (הכוונה היכן מנענע את הלולב), בהלל. הרמב"ם לא מזכיר שמנענע את הלולב בשעת הברכה אלא רק בהלל, כמו המשנה בדף לז. נראה לומר שהרמב"ם יסביר את המקורות מהם נראה שאין קשר בין המצווה להלל, כמצבים בדיעבד. המשנה בדף לח. כותבת, שכל היום כשר לנטילת לולב אם לא נטל כראוי בשעת ההלל. כמו כן, הגמרא בברכות עוסקת במי שחייב לצאת לדרך השכם בבוקר, עדיף שייטול לולב בנפרד מההלל ולא יפסיד לגמרי מצוות לולב. גם המשנה שעוסקת בקטן שיודע לנענע היא עוסקת בדין חינוך. הרמב"ם יסביר שעדיף שהקטן יתחיל לנענע, וכשילמד לקרוא את ההלל יטול לולב בסמוך להלל.
ב. התוספות (פסחים דף ז: דיבור המתחיל בעידנא) כותבים שגם אם נטל את הלולב יכול עדיין לברך, כי עדיין לא סיים את המצווה כי צריך לנענע בהלל. משמע שהנענוע בהלל הוא חלק מהמצווה. דעת תוספות דומה לדעת הרמב"ם, רק שבשיטת תוספות בפסחים ניתן לומר שגם בשעת הברכה על הלולב צריך לנענע את הלולב. התוספות במסכת סוכה (דף לז: דיבור המתחיל בהודו) כותבים שצריך לנענע בשעת הברכה, ויתכן שדברי התוספות בשני המקומות משלמים זה את זה, לשיטת תוספות מצוות נטילת לולב בנענועים מתחילה עם הברכה וממשיכה בהלל. לכן הם יסתדרו עם כל המקורות שבגמרות.
ג. הריטב"א (בפירושו על מסכת סוכה דף לז:), הראבי"ה ( הובא ברא"ש סוכה פרק ג אות כו) מאירי (בפירושו לסוכה דף לז:) כותבים שעיקר נענוע הלולב הוא בשעת הברכה, והנענוע בשעת ההלל הוא נענוע בעלמא, שתפקידו להוסיף שמחה (מאירי) או לבלבל את השטן (ראבי"ה ביחס לנענוע שבהלל). המאירי מסביר שהמשנה בדף לז: אומרת את הדין המחודש, שגם בהלל צריך לנענע את הלולב, וכל שכן שצריך לנענע את הלולב בשעת הברכה על המצווה, ששם עיקר הנטילה.

טעם מחלוקת הראשונים
ניתן לבאר את טעם המחלוקת כדלהלן:
לפי הרמב"ם, מצות נטילת הלולב היא חלק ממצוות השמחה בחג. במדרש כתוב "לפי שבר"ה באין לדין ישראל ועו"ג ואין יודעים מי יצא זכאי ומי יצא חייב, נתן הקב"ה מצוה זו לישראל, שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח, והיינו דכתיב: 'אז ירננו עצי היער". מהמדרש יוצא שנטילת הלולב מבטאת את השמחה על כך שיצאנו זכאים בדין, לכן עיקר המצווה היא בהלל שהוא חלק משמחת החג. המדרש מביא את הפסוק "אז ירננו עצי היער". התוספות (דף לז: דיבור המתחיל בהודו) מבארים שהכוונה לנענועי הלולב, אז ירננו בעצי היער. לפי רמב"ם ניתן לומר שהנענועים הם מין ריקוד של שמחה על הביטחון שיצאנו זכאים בדין. להסבר זה ניתן להוסיף שגם הנענוע בשעת הברכה (לדעת התוספות) הוא כהקדמה להלל.
לעומת זאת, לפי הראבי"ה והריטב"א, מצות נטילת לולב היא חלק מתפילה לעתיד על המים. כפי שכתוב בגמרא בדף לז: "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים". לכן עיקר הנענוע הוא בשעת המצווה בלי קשר לקריאת ההלל. אם כן, מדוע מנענעים את הלולב בהלל? המאירי מבאר שזו תוספת שמחה. הראבי"ה מבאר שנטילת הלולב היא כדי לנענע כוחו של קטגור (כנראה בענייני גשמים, שהרי בחג סוכות נידונים על המים). הנענועים שבהלל נועדו כדי לערבב את השטן, והנענועים העיקריים הם בשעת הברכה.

נפקא מינות למחלוקת הראשונים
כפי שהקדמנו עיקר מצות נטילת לולב היא בשעה שמנענע את הלולב. לכן קיום המצווה תלוי בזמן שמנענע את הלולב. לכך יש השלכות הלכתיות
1. הרב צבי פסח פרנק (חידושי הר צבי על הש"ס סוכה דף לז: על המשנה) מביא את המנהגים השונים לגבי זמן נטילת לולב. לפי השולחן ערוך (או"ח סימן תרנב סעיף א) עיקר מצות נטילת לולב היא בשעת ההלל. לפי השל"ה (הובא במגן אברהם סימן תרנב אות ג) נוטלים לולב בסוכה לפני התפילה, כי מרוויחים את הנטילה דווקא בסוכה, וגם מקדימים לקיים את המצווה. הרב פרנק מבאר שהשולחן ערוך סובר כרמב"ם וכתוספות, לכן צריך שנטילת הלולב תהיה סמוכה להלל, כי נטילת הלולב היא חלק מהשמחה שבקריאת ההלל. השל"ה סובר כראבי"ה וכריטב"א, לכן העדיף לקיים את המצווה בהידור הרב ביותר בלי קשר לקריאת ההלל.
2. הרב יוסף דב סולבייצ'יק (הררי קדם חלק א סימן קלג) מבאר שההלכה היא שביום הראשון צריך ליטול לולב ששייך לאדם ולא לולב שאול. לרמב"ם, גם בשעת ההלל הלולב צריך להיות בבעלותו של האדם. לראבי"ה ולריטב"א, אחרי שברך ונטל את הלולב , לא צריך שהלולב יהיה שלו.

סיכום
מצוות נטילת לולב מתקיימת לכתחילה כשמנענע את הלולב.
במשנה כתוב שצריך לנענע את הלולב בהלל, ממקורות אחרים נראה שגם אם נטל את הלולב בלי קשר להלל צריך לנענע אותו.
הרמב"ם- מצוות הנענוע לכתחילה היא בשעת ההלל.
תוספות- יש לנענע גם בשעת הברכה וגם הנענוע בהלל הוא חלק ממצות נטילת לולב.
ראבי"ה וריטב"א - מצות נטילת לולב לא קשורה להלל, לכן יש לנענע בשעת הברכה. הנענוע בהלל הוא מסיבות אחרות.

מקור: http://www.yeshiva.org.il/midrash/24137

[המעיין]

מעשה רב אות כ"ה "להתפלל תפילת שחרית כותיקין".
אך כמובן מהשמטת המע"ר אין ראיה כלל, כיון שלא כתב דברים שהם מילתא דחסידותא ולא מדינא, וכמש"כ בעצמו בהקדמתו ויש לכך דוגמאות רבות ואכמ"ל.

ראוי לשים לב לכל לשונו של מע"ר אות כה: "להתפלל שחרית כוותיקין ובלבד עם מנין עשרה דווקא". נאמרה כאן הסתייגות כפולה, ולאור הידוע לנו שבית מדרשו של הגר"א לא נהג כמעט לפי פסקיו והוראותיו, יש להסתפק אם אמנם היה הוא עצמו מתפלל כוותיקין. ואם אין ראיה לדבר, זכר לדבר יש במעשה רב אות קעד: "ובאסרו חג מזדרז מאד להניח תפלין בבקר בבקר". אם היה מתפלל כוותיקין בכל יום, מה שייכת הזדרזות זו כל כך?

ואם לא היה מתפלל כוותיקין מה שייך הזדרזות הרי הניח כל היום ולא רק בשעת התפילה ולישון בלאו הכי ללא היה ישן, ועל כרחך שמחמת חיבוב המצווה הניח ברגע הראשון של משיכיר מה שבימים אחרים פחות שמר את הרגע הזה. וא"כ ה"ה כשהתפלל כותיקין.