פורום אוצר החכמה

ראיתי שיש מקפידים על תענית דיבור בר"ה האם יש מקור מיוחד לכך.

שמעתי סברא שהמנהג לדקדק כל כך בתקיעת שופר על כל שיטות הגא' והרא' מלבד שהוא נובע מהחרדה המיוחדת של יום הדין, בכוחו גם להפוך ולמתק הדין שרואים איך האדם חרד ומדקדק על הדין ובכך עצמו ממתק על עצמו כל הדינים, האם יש לכך מקור כתוב באיזה ספר מהקדושים שלפנינו?

במחזורים ב'לשם יחוד' לפני תק"ש "שצוונו לשמוע [התוקע אומר: לתקוע] קול שופר"

האמנם יש חילוק בין מצות השומע והתוקע?
את"ל שעיקר המצוה הוא לשמוע קול שופר כנוסח הברכה ולשון הרמב"ם, האם אמירת "לתקוע" מקלקלת כוונת המצוה?
האם שייך לכאן לשון הכתוב תקעו בחודש שופר, ולשון רז"ל רחמנא אמר תקעו?

מי חיבר נוסח זה?

האם מותר לעשות מנהג כפרות עם מעשר כספים?

ראה מ"ב סימן תרה ס"ק ו.

השנה יחסר מהתפילות בר"ה אחד מהש"צ היותר מיוחדים ה"ה הגאון המופלא רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל. בכלל בשנים האחרונות 'נעלמו' אם אפשר לקרוא לזה כך, כמה מהבעלי תפילות המיוחדים כמו הגר"א פינקל והגרמ"מ חדש. כפי מה שידוע כמעט ולא נותרו מהבעלי תפילות ששופכים לב כמים ומתפללים ברגש רב.
האם יוכלו היודעים לציין על בעלי התפילות האלו שנמס כל לב מתפילתם.

במשנה ברורה של דרשו הביאו מספר [אשרי האיש אאל"ט] שהגריש"א הורה שלכתחילה יש ענין להאריך התקיעה כנגד התרועה במקרה שעשה תרועה גדולה יותר מהשעירו. אבל שמעתי שהגרד"א מורגנשטרן אומר שהגריש"א אמר לו להדיא שאין צריך להקפיד בזה. פתחתי ספר שרגיל להביא פסקיו ולא ראיתי שום התחייחסות לכל הענין. איזה ספר מוסמך כן הביא דעתו.

שופר שניקב וסתמו פסול, מה הדין כשנתערב בשופרות כשרים, בטל ברוב? או אולי דמכיון דהחיסרון הוא בתקיעה ולא (רק) בעצם השופר, ל"ש כאן ביטול ברוב.

האם יוכל מישהו להעלות טבלא כזאת לתועלת הרוצים להחמיר בעוד שיטות?

שלום וברכה
מה פירוש בטוחים שיעשה להם נס, ואיך יש הרבה אנשים שלא עוברים, ואיך אברהם יצחק ויעקב ומשה ואהרן ודוד וכו' כולם נענשו ולא נעשה להם נס.
בברכה

הסתפקתי באומר פסוק "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" האם יש בידיו ג' זכרונות או ארבעה?
כלומר, האם המילים 'ואף את בריתי יצחק' שכפשוטם הכוונה שאף את בריתי יצחק 'אזכור', נחשבות גם הם לאמירת זכרונות. [וכדעת רבי יוסי שגם המזכיר פקדונות יצא יד"ח זכרונות, וכן המזכיר תרועה יצא בשופרות וכן המזכיר ה' אחד יצא במלכויות, כיון שיש בהם אותה משמעות של מלכויות זכרונות ושופרות].

ונפק"מ למי שלא סיים התיבות 'והארץ אזכור' [כדברי הריטב"א שאין צריך דוקא פסוק שלם], האם כבר יצא בפסוק זה ג' פעמים זכרון של תורה?

והנה חז"ל דרשו ממה שלא נאמר זכרון גבי יצחק שאפרו צבור ומונח לפניו, אך זה לכאורה אינו מפקיע עניין הזיכרון אלא אדרבה זהו זיכרון מעולה יותר. וצ"ע.

לכאורה עצם אמירת הסליחות יישאר גם לעתיד לבוא, אולם רובם של הסליחות יצטרכו לעבור עיבוד מחדש או שמא יוזכרו גלויות העבר?

קל וחומר מתפילת שמונה עשרה וכמבואר במבי"ט שבזמן שבית המקדש קיים הנוסח שונה. (בסידור רס"ג כתוב שאנשי כנה"ג תיקנו שני נוסחי תפילה, אחד לזמן שבית המקדש קיים ואחד לזמן חורבנו, ולא הגיע אלינו אלא אחד).

כמובן גם היום יש מבחר מספיק גדול של סליחות במנהגים שונים כדי לעשות סדר סליחות שיש בהן רק בקשת סליחה בלי תלונה על צרות הגלות.

איך נתקבלה תשובתו וקנה עולמו, אם לא פייס את כל מי שצריך לפייס? האם בבן אדם לחבירו היה מושלם?

מנהג האשכנזים וכפסק הרמ"א סי' תרי"ט ס"ג שלא לומר אבינו מלכנו ביוה"כ שחל להיות בשבת. ומקורו הביא בד"מ מן הריב"ש סי' תקי"ב ושם מבואר הטעם

שאין זה מנוסח התפילה עצמה והוא נוסח שאלת צרכים לעצמו אין לאמרו בשבת אבל שאר הסליחות והבקשות הנהוגות לומר בתפלה עצמה ביוה"כ א"צ לשנותן מפני שחל בשבת אף אם יש בהן שאלת צרכים וזהו שאמרו בירושלמי תני אסור לשאול צרכיו בשבת רבי זעירא שאל את רבי חייא בר אבא מהו מימר רוענו זוננו פרנסנו כלומר בברכת המזון א"ל טופס של ברכה ך היא כלומר וכיון שהוא צריך לומר ברכה זו אין לשנות מטבע הברכה ממה שהוא אומר בחול שאין אסור שאלת הצרכים אלא להוסיף על מטבע הברכה או כששואל עצמו שלא בתוך ברכה הצריכה לו

אבל טעם זה מספיק רק לסליחות הנאמרות ביום בתוך התפילות, וא"כ מה הטעם למנהגנו לומר סליחות בלילה שלא בתוך הברכה ולא לומר אבינו מלכנו?

ידוע בגמרה שתקיעת השופר גורמת ליצר הרע להתבלבל
ואינו מקטרג באותו יום אז מה יועיל משפט שהקטגור לא נמצא מי יעמוד נגד הטיעון ומי יעיד שחטאנו ומה הועיל ה' שלא נותן ליצר הרע דווקה ביום זה להתבלבל זה משפט לא הוגן

נשלחתי ע"י בעל מקריא מתחיל שזקוק לקיצורי הדינים וההלכות והמנהגים השונים הנוגעים לבעל מקריא [כמובן שלומד את הדינים ממקורם אלא שזקוק לקיצור ושינון] האם למאן דהו מחברי בית המדרש יש דבר כזה תחת ידו ויכול לעלתו לכאן.
בתודה מראש

יש כאן ב"ה אשכולות מלאים כל טוב, בהיקף ובעומק. וברשותכם אולי יש מקום גם לזה:

אני רוצה לאסוף כאן משפטים קצרים מחז"ל ומראשונים שניתן להפיח עם שינונם, ציפייה, כיסופים וגעגועים לקראת ראש השנה.

כמו למשל זה שבא בראש האשכול.


ה' אורי זה ראש השנה. ויק"ר פ' כא.

נא לציין מקור לכל מאמר.

יש"כ גדול. וזכות הרבים והרבות (...!) תלויה בכם!

יש שנהגו לצאת כל השיטות בשופר ולכן נהגו לתקוע אחרי התפילה,ושמעתי בשם הרב שטרן שמי שלא שמע תקיעות ובא רק בתקיעות שלאחר התפילה, לא יצא ידי חובה כי הבעל תוקע לא תקע זאת לחיובה אלא לרווחה ולמנהג בעלמא ולפיכך לא יוצאים ידי חובה בעיקרה של המצווה,ולא זכיתי להבין את דבריו מה לי עיקרה מה לי מנהג הרי התוקע כיוון להוציא וצ"ע

בדרושי הצל"ח כתב כי אמירת א-ל מלך יושב הוא "כדי שידעו שהוא ברחמים גדולים מקבל שבים"

הסתפקתי האם [ומהו] יש הבדל בין 'דין לבין 'משפט'.
יום ראש השנה - מכונה בהרבה מקומות יום הדין, כאשר כמעט בכל ההזכרות בתפילה מוזכר שהוא 'יום המשפט'. [המלך המשפט, שופט כל הארץ, ועוד רבות.] מלבד פיוט לא-ל עורך דין... ביום דין.

[להבדיל אא"ה, גם בימינו - בי"ד רבניים נקראים בית דין, ואילו ערכאות שלהם נקראים בית משפט, הלא דבר הוא.]

יתכן ועמדו בזה באיזשהוא אשכול - אודה להפניה.

המלבי"ם לשיטתו, פירש הבדל בזה (תהלים ט ה).

בחצי גבורים האחרון מופיע בקובץ ליקוטים שכתבו הח"ר יונתן בהג"ר ברוך.
ושם איתא:

[מו] אחת ואותה של מעלה, הרי שתים. אחת ואותה של מעלה, הרי שלש. וכן כולם.

ואין פותר מאי קאמר!
אינני מצליח להבין אפילו את הפירוש הפשוט של דבריו.

נראה שהוא בא להסביר כיצד הגענו למספר של 'אחת ושתים' 'אחת ושלוש', ולכן הוא מיישב ומבאר שצירוף האחת שלמטה עם ההזאה שלמעלה, זהו השתים שאומרים 'אחת ושתים'. והדברים קשים ואינם מובנים כלל, הרי האחת שלמעלה נמנית כל הזמן בפני עצמה, וה'שתים' 'שלש' אלו ההזאות שלמטה המוסיפות והולכות. וא"כ קודם כל קשה מהו שהוצרך לומר 'הרי שתים', שמניינא דשתים מתקבל על ידי צירוף העליונה עם התחתונה, הרי ה'שתים' הוא שתי ההזאות שלמטה, ומה שייכות בין מניינם לאותה של מעלה?
וביותר צ"ע שמדבריו מבואר שה'אחת' שמונים כל הזמן, וה'אותה של מעלה', תרתי נינהו, וצ"ע טובא, שהרי זו אותה ההזאה, ומלבדה מוסיפים למנות שבע שלמטה.

לכאורה ברור שיש כאן איזו טעות סופר, וצ"ע על המהדיר שלא התייחס לזה, ורק כתב בסתמא שבא לבאר את האמור בסדר העבודה, אחת ואחת וכו'.

איזה סליחות ומחזורים מומלצים מבחינת הנוסח (ואי השמטות כידם הטובה של המדפיסים)?

ראיתי אשכול שדובר בזה מה שיעורו בשניות אולם ראיתי סרטון של הרב אביטן בו הוא מדריך לתוקעים

ושם אומר שכשעושים בתרועה - טו טו וכו' כל טו כזה הוא שני קולות היינו הפתיחה והסגירה ויוצא שכשעושה טו 5 פעמים (שהוא מאוד קצר) הרי זה מעבר לתשעה טורמיטין.

האם באמת כן הוא?

לפני 6 שנים כמדומה, קניתי שופר מחנות בירושלים ברח' מאה שערים, בעל החנות /המוכר היה יהודי דתי לאומי.
בלי הכשר.
יש חשש בזה? מישהו מכיר ויודע?
תודה רבה.

ישנם תפילות שנכנסו לתפילה לא מאנשי כנה"ג אלא במשך הדורות,
נראה שכל שבת אנו אומרים בקבלת שבת את כל המזמורים אף שאין זה מעיקר נוסח התפילה, וישנם פיוטים שנתחברו ממש ע"י האחרונים.
אינני יודע את מנהג העולם, אבל תמיד חשבתי לעצמי שמי שאיחר וחיסר אין ענין גדול להשלים, זה לא כמו פסוקי דזימרא וכדו'.
השאלה בסליחות אם אדם חיסר איזה קטע, האם יש ענין להשלים, כמובן שאדם שמעונין מעצמו להתחזק ולומר את כל הפיוטים כיון שזה מחזק אותו, ודאי שיש ענין. השאלה אם צריך להקפיד על כך.
יש על זה בפוסקים?

הרואה כתב:לפני 6 שנים כמדומה, קניתי שופר מחנות בירושלים ברח' מאה שערים, בעל החנות /המוכר היה יהודי דתי לאומי.
בלי הכשר. יש חשש בזה? מישהו מכיר ויודע?
תודה רבה.

צריך להיות רשום לראות כל הקובצים כאן, אבל יש מידע חשוב בענין זה.

ידוע ששללו הפוסקים אמירת 'סליחות' וי"ג מדות בשעות הלילה, לפני חצות, מחמת שאז אינו זמן המתאים כי הוא זמן של 'גבורות'.

אולם בנוגע לעשיית 'כפרות' על תרנגול ראיתי שכן נוהגים לעשות גם בלילה.

האם יש מי ששלל בפירוש עשיית 'כפרות' בלילה? [הכוונה כמובן לפני חצות הלילה]

בן איש חי שנה ראשונה פרשת וילך אות ב:

וכפי הסוד ענין שחיטה זו היא למתק הגבורה לכן זמן הראוי יותר לד"ז הוא באשמורת סמוך לעלות השחר שהוא עת רצון,
ופה עירנו אשר בפ"י יש קהל רב, א"א לעשות הכל באותה שעה על כן מוכרחים שוחטי מתא להתחיל בד"ז מתחילת הלילה, ואף על פי שסובבים בעיר שוחטים רבים יותר משלושים, עכ"ז אין יכולים לגמור כל הלילה כולה, אלא משלימים עוד בשלש וארבע שעות ראשונות מן היום, ובטוחים בה' שהכל יקובל ויעלה לרצון לפניו כאלו נעשה הכל כראוי.

לא שלל.

למנהג אשכנז שאינם אומרים לאחר החזרה או"א אלא מיד נופלים על פניהם - נוהגים שקודם אומרים א"מ ולאחמ"כ תחנון.
למנהג ספרד שנוהגים לפני נפ"א להקדים או"א - מצאתי בזה שני מנהגים:
א. דעת המט"א בסי' תר"ב סי"א שאומרים או"א אשמנו... לאחמ"כ א"מ ואח"כ נפ"א.
ב. דעת החיד"א במדבר קדמות מערכת נ' אות ב' לומר קודם א"מ ואח"כ וידוי ונפ"א וכתב מרן בס' חזו"ע שכן נוהגים ב"ס.

בסידורים נוסח ספרד לעו"ז הדפיסו את א"מ לאחר נפ"א - מה מקורם?

מקור מנהגנו (חב"ד ועוד) מהמובא בספרים שלא להפסיק בין שמו"ע לנפילת אפים.

נשאלתי:

הרמב"ם בתחילת הלכות עבודת יוה"כ אומר - "נמצאו כל הבהמות הקרבות ביום זה חמשה עשר".

אולם בספר הרוקח הלכות יום הכפורים הוא אומר שבסך הכל הקריבו ביוה"כ 16 קרבנות, כדי להינצל מ-16 פיות.

איך מתיישבים הדברים זה עם זה?

דרומי כתב:איך מתיישבים הדברים זה עם זה?

הרמב"ם פסק כרבי. אולי הרוקח מונה לפי ר"א בר"ש.

יומא ע ב:
דתניא ר' אומר איל אחד האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים ר' אלעזר בר' שמעון אומר שני אילים הן אחד האמור כאן ואחד האמור בחומש הפקודים

ייש"כ גדול!

לאחר זמן ראיתי במהדורת 'זכרון אהרן' שכתבו כדברי הרב 'במסתרים', ונשארו בצ"ע למה פסק הרוקח כראב"ש והרי הלכה כרבי מחבריו.

צופר הנעמתי כתב: . . מה הטעם למנהגנו לומר סליחות בלילה שלא בתוך הברכה ולא לומר אבינו מלכנו?

ראה ערוה"ש סי' תריט ס"ח.

במסתרים כתב:את"ל שעיקר המצוה הוא לשמוע קול שופר כנוסח הברכה ולשון הרמב"ם, האם אמירת "לתקוע" מקלקלת כוונת המצוה?

יעוי' שו"ע אדה"ז סי' תקפה ס"ד, וש"נ.

ספרים וועלט כתב:האם יוכל מישהו להעלות טבלא כזאת לתועלת הרוצים להחמיר בעוד שיטות?

יעוין בהנכב"ב.

חוקר ודורש כתב:ראיתי שיש מקפידים על תענית דיבור בר"ה האם יש מקור מיוחד לכך.

יעוין 'אוצר מנהגי חב"ד - תשרי' ע' מט ואילך. 'נתיבות המערב' מנהגי ר"ה אות ז ואות לז.
וכן הורו: הרא"א דסלר, רמ"צ נרי', הגר"ש וולבה, מוהרא"ש ('אשר בנחל' חכ"ח ס"ע רטז) ועוד.
וראה גם: שו"ת 'ויען הכהן' ח"א סי' מז. לקט הקמח שבסו"ס נשמת חיים (לר"ח משאש) או"ח מערכת ר.

להעיר, שכמה גאו"צ נהגו בתענית דיבור מר"ח אלול ועד יוה"כ (ראה, למשל, 'חובת השמירה', תנאי השמירה אות יב).
וכן יש שנהגו בתענית דיבור בערב ר"ה (חֵלֶף התענית מאכו"ש הנז' בטושו"ע סי' תקפא ס"ב).

מבואר בגמ' שבינונים תלויים ועומדים עד יוהכ"פ (לפי באור הרמב"ן) וצדיקים ורשעים נחתמים מיד..
והרי יוהכ"פ לא ניתן לגוים א"כ מה שייך אצלם בינוני?