פורום אוצר החכמה

שמח אני לבשר טוב למבקשי טוב שספר חמישי של השנתון 'ירושתנו' היוצא לאור על ידי מכון מורשת אשכנז יוצא בימים אלה מבית הדפוס.
לחובבי ספרים ושאר סקרנים מצו"ב תוכן העניינים.

אכן מן העלעול בתוכן הענינים עולה כי הספר מלא וגדוש ומעורר ענין רב.

אולי יאות 'ירושתינו' להטעימנו עוד מעט מתוכנו של הספר, טרם נרוץ אל החנויות, בהתחשב עם העובדא כי כמה מכותבים הנכבדים הם מהמשתתפים הקבועים כאן.

מזל טוב! מזל טוב!!
רק חבל על האיחור האופנתי...

חכם באשי כתב:מזל טוב! מזל טוב!!
רק חבל על האיחור האופנתי...

נו, אולי תעלה מאמרך על אמירת נשמת בימות החול?

ירושתנו,
האם מאמרו של הרב גולדהבר על כיסוי השופר קודם ברכתו - לא נכתב כבר בעלון המקוון שהוציא בשעתו?

כותב כתב:

חכם באשי כתב:מזל טוב! מזל טוב!!
רק חבל על האיחור האופנתי...

נו, אולי תעלה מאמרך על אמירת נשמת בימות החול?

נוטר הכרמים כתב:אכן מן העלעול בתוכן הענינים עולה כי הספר מלא וגדוש ומעורר ענין רב.
אולי יאות 'ירושתינו' להטעימנו עוד מעט מתוכנו של הספר, טרם נרוץ אל החנויות, בהתחשב עם העובדא כי כמה מכותבים הנכבדים הם מהמשתתפים הקבועים כאן.

נו נו
אולי יואיל מישהו להטעימנו עם השמות שמאחורי הניקים...

שיחתי,
קריינא דאיגרתא להווי פרוונקא!

מנחות דף יח עמוד א

זלגו עיניו דמעות של רבי אלעזר בן שמוע, אמר אשריכם תלמידי חכמים שדברי תורה חביבין עליכם ביותר, קרא עליו המקרא הזה: מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי

מכיון שלא נראה שחכם באשי מתנגד לענין:
היא שיחתי, אחד ועוד אחד שוה שניים. עיין בקובץ המובא בראש האשכול וראה מי כתב את המאמר בענין נשמת בימות החול.

חד וחלק כתב:מכיון שלא נראה שחכם באשי מתנגד לענין:
היא שיחתי, אחד ועוד אחד שוה שניים. עיין בקובץ המובא בראש האשכול וראה מי כתב את המאמר בענין נשמת בימות החול.

גוט שאבעס, איפה היית בפולמוסא דאלפא ביתא.

איש אשכולות כתב:

חד וחלק כתב:מכיון שלא נראה שחכם באשי מתנגד לענין:
היא שיחתי, אחד ועוד אחד שוה שניים. עיין בקובץ המובא בראש האשכול וראה מי כתב את המאמר בענין נשמת בימות החול.

גוט שאבעס, איפה היית בפולמוסא דאלפא ביתא.

היית גם הייתי, בהודעה פרטית לבאשי... אבל שם היה מקום לשוטים שלא להבין. כאן זה כאמור בגדר אחד ועוד אחד.

ויש הסוברים, שאחד ועוד אחד שווה שלוש...

חכם באשי כתב:ירושתנו,
האם מאמרו של הרב גולדהבר על כיסוי השופר קודם ברכתו - לא נכתב כבר בעלון המקוון שהוציא בשעתו?

לא
מידיעה ברורה, מאמר זו נגמרה בשלימותו רק כמה דק' לפני ה"פייף" בערש"ק העעל"ט

בהקשר למאמר בעמוד שיא על מהר"ם מרוטנבורג
http://www.bhol-forums.co.il/topic.asp? ... m_id=19616

שבטיישראל כתב:

חכם באשי כתב:ירושתנו,
האם מאמרו של הרב גולדהבר על כיסוי השופר קודם ברכתו - לא נכתב כבר בעלון המקוון שהוציא בשעתו?

לא
מידיעה ברורה, מאמר זו נגמרה בשלימותו רק כמה דק' לפני ה"פייף" בערש"ק העעל"ט

נכון, גם אני עדות לכך... (שבטי: אינו דומה שמיעה לראיה, וד"ל)
המאמר על כיסוי השופר הוא מהטובים שראיתי ממנו עד הנה, ומאד שווה קריאה. הוא (כדרכו של הנ"ל) מסודר וברור ונחמד למראה, ויש בו חומר וידע רב ומגוון חוץ מהנקודה העיקרית.
סוף דבר ר' יחיאל הוציא מתחת ידו מרגניתא דבי רב, ואפריון נמטיה על כך.

ועתה שמעתי, מאחורי הפרגוד (או שמא: מלפניו...), ש'נשיא' הקובץ חשש מלהכניס את מאמרו של הרב גולדהבר, משום "חדשנותו"!

ידידי החכם באשי, אין דבריך נכונים.
לא חשש רב"ש המבורגר להכניס את מאמרו מפני איסור 'גברא', אלא מפני חלק ה'חפצא' שלא יישר בעיני המו"ל וחלק מציבור הקוראים. מה עשה רב"ש, חתך את החלק אשר איננה לפי רוחו (ואצבע לכל רוח) והכניס את השאר ללא חשש.
ואולי לאור פסק דינם של הגדולים היום בבוקר על קמחא דפסחא (וד"ל), דון מיניה ואוקי לנידון דידן, יש לדון אם כבר מותר להכניס לירושתינו את אותו החלק שהורם מהמאמר, ודבר בעתו מה טוב...

ישבב הסופר כתב:

שבטיישראל כתב:מידיעה ברורה, מאמר זו נגמרה בשלימותו רק כמה דק' לפני ה"פייף" בערש"ק העעל"ט

נכון, גם אני עדות לכך... (שבטי: אינו דומה שמיעה לראיה, וד"ל)

אכן את הראיה ראיתי ....
אך מה לעשות שה"פייף" לא הגיע לאוזני עד למקום מושבי בגולה ...

שבטיישראל כתב:

ישבב הסופר כתב:

שבטיישראל כתב:מידיעה ברורה, מאמר זו נגמרה בשלימותו רק כמה דק' לפני ה"פייף" בערש"ק העעל"ט

נכון, גם אני עדות לכך... (שבטי: אינו דומה שמיעה לראיה, וד"ל)

אכן את הראיה ראיתי ....
אך מה לעשות שה"פייף" לא הגיע לאוזני עד למקום מושבי בגולה ...

ואני באתי אז לבקרו בביתו, והוא היה עסוק טלפונית אתך...

אגב דאתא 'ירושתינו' לידן אימא בה מילתא חדא.

בניגוד לשאר הקבצים היוצאים לאור בזמנינו (ביניהם: מוריה, בית אהרן וישראל, קול התורה, נזר התורה, המעין ועוד), הרי שכרכי ירושתינו אינם כלולים ב'אוצר החכמה', וזאת באשר לסירוב הנחרץ של 'מכון מורשת אשכנז' לכך.

מיאון זה מעורר פליאה נשגבה, אף כי אין זו הספר היחיד שלא ניתן רשות להכניסו לאוצר, בדרך כלל מאחורי כל סירוב כזה מסתתרת אחת משתי הסיבות.

א' במישור העקרוני. שמרנות אידאולוגית מכל 'חדש', וכתוצאה מכך, אי הכרה בעזרים אלקטרוניים כמו מחשב ותוכנות כאמצעי לימוד ועסק התורה הק', כאשר לדעת הטוענים כך, רב הנזק על התועלת, וזה מפחית מעמל התורה וכד', כך נמסר משמו של הגר"ח גריינימן שליט"א באשר לספר חידושים וביאורים, כי אינו מעונין שספרו ילמד מע"ג המסך.

ב' במישור הפרקטי. שיקול כלכלי, בחשש כי הכללת הספרים באוצר יפחית ממכירת והפצת הספרים. מסיבה זו לא נכללו לעת עתה באוצר ספרי הרמב"ם במהדורת רש"פ, חידושי רע"א במהדורה החדשה (הכחולים). ועוד.

ההגיון הישר שולל את שני השיקולים הללו ביחס לספרי ירושתינו. הסיבה הראשונה אינה קיימת כאשר לא מדובר בספר שמלכתחילה מיועד לעמל ויגיעת התורה, אלא משמש כספר לעיון וצבירת מידע. מה עוד, שקשה לחשוד את המוציאים לאור קנקן חדש בלבוש מודרני ועכשוי כ"כ, בשמרנות מסוג שכזה.

הסיבה השניה ג"כ אינה קיימת. המכירות גם כך אינם גבוהות, וזאת אפשר לקבוע בוודאות גם על שאר הקבצים שיוצאים לאור בזמנינו, באופן כללי. אך גם בהנחה שכן, משום כך סביר להימנע מלמסור את הכרך האחרון עד תום התקופה, אך האם ספר תשס"ז ג"כ הולך ונמכר כל העת?

התמיהה מתעצמת באשר ליתר ספרי מכון מורשת אשכנז החשובים, ובעיקר ספריו הנכבדים והמקיפים של הרה"ג ר' בנימין שלמה המבורגר שליט"א ראש המכון, על שורשי המנהגים, ארבעה כרכים או יותר. האם בהכללתם של הספרים במאגר התורני הגדול בימינו, וכן בשאר המאגרים, אין משום הנצחת והטמעת מורשת אשכנז בדור הצעיר, והחדרת הידיעה הבסיסית על קדמותם של מנהגי אשכנז ומקורם הטהור בכל שדרות הציבור.

מתוצאות החלטות מעין אלו, המפסידים המרכזיים הם המולי"ם והמחברים החשובים, כאשר ספריהם נלמדים פחות, ובעיקר, מצוטטים פחות.

נקוה כי בעתיד הקרוב ספרי מורשת אשכנז יהפכו מ'ירושתינו' לנחלת הכלל.

קניתי היום את ירושתנו בחנות, וראשית טרחתי לקרוא את המאמר של הרב גודלהבר כיון שדובר עליו כאן גדולות ונצורות.

החידוש הגדול של המאמר הוא, שהמנהג לכסות השופר בשעת הברכות, בטעות יסודו! משום שמקורו ב"הגהות מנהגים", ובדפוסים קדומים ומדוייקים כתוב בו, במקום לכסות השופר, לנסות השופר ! זהו החידוש העיקרי של המאמר

לצד זה כמובן יש בו סקירה יפה המראה את איחורו של המנהג, אוסף כל דברי הפוסקים על הבעיתיות שבו, וליקוט של כל הטעמים שניתנו למנהג זה, שלא התפרש טעמו במקורו. אבל כאמור עיקר החידוש של הר"ג הוא בבירור הגרסה הנכונה בהגהות מנהגים, שאינה אלא לנסות השופר. הכותב מאריך בתיאור מאמציו הכבירים עד שהגיע לאוקמי גירסא: "אזרתי חלצי וירדתי לבתי העקד לפשפש במהדורות הראשונות של ספר המנהגים בתקוה שכך תתברר הגרסה הנכונה".

חוששני שיש פה אחיזת עיניים.

למה? משום שהחידוש הזה המוצג כאן כתגלית שהרבה מאמץ הושקע בחשיפתה , כבר נאמר ונכתב לפני שנים רבות ועמדו עליו שני גאונים. האחד הוא רבי יעקב רקח מגאוני טריפולי בספרו שלחן לחם הפנים (לא מצאתי הספר באוצר החכמה), והשני הוא רבי רפאל אהרן בן שמעון מרבני הספרדים ואב"ד מצרים

ומנין אני יודע את זה? משום שהיה לי את הכח לקרוא את המאמר כמעט עד תומו ! ושם לקראת סופו תחת הכותרת 'פירושים שונים בדבר הגהות מנהגים', נכתב 'דוקא שנים מחכמי הספרדים עמדו על הגרסה הנכונה'. וצוין למקורות דבריהם.

יתכן שהר"ג נתקל בדבריהם רק לאחר שעמד גם הוא על הענין, ויתכן שקודם ראה את דבריהם ואז התחיל את הסקירה מלמעלה למטה, כך או כך חשתי מרומה, עשרים עמודים אני נתון תחת הרושם שיש כאן תגלית מרעישה, ובסוף מתברר שאין כל חדש תחת השמש.

שמח,
אני משתתף בצערך...
ועם כל זאת, אאחל לעצמי שנזכה לעוד הרבה מאמרים כאלו.

שמח,
אכן סברתך נכונה שר' יחיאל נתקל בהשערת שני מחברים אלו שכיוונו אל האמת לאחר שיגע ומצא את הגרסא הנכונה. אבל גם אם קדמו לו אלו, עדיין תגליתו מרעישה, שהרי לא מדובר כאן בהעלאת סברא, נאה ככל שתהיה, אלא ביכולת להוכיחה ולשכנע את הקוראים בנכונותה. אשאל את פיך: אם אחד היה מראה לך את דברי שני המחברים הנ"ל ששיערו מסברא שיש כאן טעות הדפוס, כיצד היית מתייחס לדבר זה? הרי סברות יפות ונחמדות מאלו מביא למשל ר' ברוך אפשטיין וחכמים אחרים, וכולם מגחכים ונהנים ותו לא. זאת אומרת, לא העלאת הסברא בלבד היא התגלית המרעישה כאן, אלא הוכחתה. וזאת הצליח לענ"ד ר' יחיאל לעשות בטוב טעם ודעת.
אלא שאם כן, אם הדבר יצא מגדר סברא נחמדה להכרה בכך שיש כאן טעות הדפוס שהביא למנהג טעות, מה מוטל עלינו לעשות מעתה?

ר' גרונם יקום פורקן כתב:שמח,
אכן סברתך נכונה שר' יחיאל נתקל בהשערת שני מחברים אלו שכיוונו אל האמת לאחר שיגע ומצא את הגרסא הנכונה. אבל גם אם קדמו לו אלו, עדיין תגליתו מרעישה, שהרי לא מדובר כאן בהעלאת סברא, נאה ככל שתהיה, אלא ביכולת להוכיחה ולשכנע את הקוראים בנכונותה. אשאל את פיך: אם אחד היה מראה לך את דברי שני המחברים הנ"ל ששיערו מסברא שיש כאן טעות הדפוס, כיצד היית מתייחס לדבר זה?

כנראה שלא קראת כמו שאני קראתי. המחברים הספרדים לא כתבו כך מסברא, אלא העידו שכך הוא בדפוס ראשון!

נא לדייק. המחברים הללו הזכירו גרסת "לנסות", אבל לא העידו דבר וחצי דבר בענין דפוס ראשון. הלוא חלקו הראשון של המאמר דן בנושא זה - מה נחשב לדפו"ר בספר זה שדפוסיו הראשונים נעלמו ללא שוב.
זאת ועוד אחרת. בשלחן לחם הפנים הרי מבטל גרסא זו וסבור שהיא טעות, על אף שמצא אותה כתוב. כלומר, אם היה סובר שמדובר בדפוס ראשון לא היה מתייחס אליה כך. ואף רעהו ר' רפאל אהרון בן שמעון מביא נוסח שאינו קיים בשום מהדורה: "יכול לנסות השופר לפני הברכות". כלומר, מסתבר שלא ראה דפוס ראשון אלא הגיה מסברא, למרות שכתב "מצא בספר מנהגי פולין ישן נושן".

לתועלת הכלל אני מעתיק לכאן את השליש הראשון של המאמר, בלי הערות השוליים.

מנהג כיסוי השופר בשעת הברכות

חלק מהעמידה על משמר מנהג ישראל, הוא הטורח במלאכת הברירה בין מנהג שמקורו מקודש למנהג חסר-בסיס. יש מקום להבחין בין מנהג ששורשו מקמאי דקמאי, מראשית ההתיישבות היהודית בקהילות העתיקות באירופה ושורשיו נעוצים ביסודות איתנים, לבין מנהג שנוצר במשך הדורות טלאי על גבי טלאי ואין מקורו מבורר. ראשית מלאכת הברירה היא בהכרה שהתפשטותו של מנהג והתקבלותו אינן ערובה למקוריותו. יודעים אנו על מנהגים עתיקי יומין שמזלם לא שפר עליהם, ובחלוף הזמן נעלמו וכמעט לא נותר מהם זכר, ולעומתם קיימים עד עצם היום הזה מנהגים שמקורם מעורפל ומפוקפק, אבל זכו להתפשטות מהירה ולהתקבלות ללא עוררין עד שהפכו לנכסי צאן-ברזל בהנהגת הכלל.
בראשיתו של המאמר אברר מקור של מנהג נפוץ שנוצר בתקופה מאוחרת יחסית, בראשית תקופת אחרוני אשכנז, אלא שהתפשט תחילה בארצות אירופה ומשם לעדות המזרח, קיבל פנים חדשות וטעמים מקוריים ומפתיעים, עד שלא ניכרת צורתו הראשונה. כדי להוכיח את אמיתות דבריי לא חסתי על כוחותיי, דפדפתי ועיינתי במאות ספרים, סידורים, מחזורים וסדרי תפילה, רבים מהם נדירים ביותר, שרק עותק בודד מהם שרד בעולם, ולפעמים רק בספרייה רחוקה בקצה העולם. קשה היא מלאכת החיפוש, ועוד יתירה מזאת יגיעת הבירור והזיקוק וההכרעה רבת האחריות. אשא כפי אל על שלא אכשל בדבר הלכה ומנהג.
מנהג נפוץ בכל קהילות ישראל בימינו, לכסות את השופר בשעת אמירת הברכות שלפני התקיעות. ראשית דבר ראוי לעיין במקורות הקדומים מה נהוג היה קודם התפשטות המנהג.

עיקר הדין
כלל גדול נקוט בידינו: "כל שעה שאין המצוה מזומנת בידו לעשותה, לא מסתבר כלל לברך עליה". כך היא לשון התוס' לסוכה דף לט ע"א . לגבי אופן הקיום המעשי של מצוות אחדות מצאנו דברים מפורשים וברורים רק בכתבי הראשונים, אולם בנוגע לאופן אחיזת השופר בשעת הברכה מצוי תיאור מפורט כבר בספריהם המפורסמים של שניים מן הגאונים.
בספרו 'שאילתות' (פרשת וזאת הברכה, שאילתא קעא), כותב רב אחאי גאון: "מיקמי דמצלי מוסף בעי למיקם שליחא דצבורא אכרעיא, וכולי עלמא יתיב ונשקול חצוצרתא בידיה ומברך אקב"ו לתקוע בשופר" . רב עמרם גאון כותב בסידורו באותו סגנון: "וכשהן יושבין קודם שיעמדו בתפלה, אוחז הש"ץ שופר בידו ומברך" .
מתקופת רבותינו הראשונים מצאנו התייחסות לענין זה רק בארץ צרפת. בספר 'האורֶה' המתעד את בית מדרשו של רש"י (לבוב תרס"ה, סימן צג) נאמר: "כשהן יושבין, עומד הבקי ושופר בידו ומברך לשמוע קול שופר". גם בפרובנס שבדרום צרפת נהגו כן: "ואחר שישלים, אוחז שליח צבור שופר בידו, זולת בשבת... ומברך 'לשמוע קול שופר' ו'שהחיינו' ותוקע קשר"ק..." . וכנראה שכך נהגו בשאר כל מקהלות ישראל, וכפי עיקר הדין שכל דבר שמברכים עליו יש להחזיקו ביד.
תרתי בספרי מנהג צרפת ואשכנז מכל תקופת הראשונים עד סוף תקופת התוספות, ומצאתי שהמנהג לא נזכר במנהג צרפת , לא במנהג מערב אשכנז , לא בספרי המנהגים המאוחרים יותר שנכתבו במזרח אשכנז ואף לא במנהג איטליה . בכל אלה, שהם יסודות ואבני הבנין של מנהגי אשכנז ואוסטריה לדורותיהם עד ימינו אנו, לא נזכר דבר ולא חצי דבר בענין מנהג הכיסוי.

מקור מנהג הכיסוי
כיסוי השופר לפני הברכות נזכר לראשונה בהגהות לספר מנהגים לרבי אייזיק טירנא: "צריך התוקע לכסות השופר בשעת הברכות" , ללא כל טעם ונימוק.
הוראה זו נראית לכאורה מובנת ובהירה מאין כמותה, אבל כאשר אנו חוזרים ומעיינים במהדורות שונות של ההגהות, נבחין מיד בשינוי קטן המסרס את המשמעות כולה. כך נאמר באותן מהדורות: "יכול לתקוע ולכסות השופר בשעת הברכה" .
אם תתקבל גרסה זו כנכונה, אין כל מובן להוראה זו. בשלמא אם כוונתו לשעת התקיעות, נצטרך לומר שהחידוש הוא שלמרות שהתוקע מחזיק את השופר בידו, אין פסול בכך אם מכסהו ותוקע. אבל הרי הוא מפרש שכוונתו ל"שעת הברכה" ממש, וכיצד יתכן אפוא, לתקוע, לכסות ולברך בעת ובעונה אחת?
ועוד יתירה מזו, מאי משמע "יכול לתקוע ולכסות"? לכסות מאן דכר שמיה, עד שיש צורך שיורו לו היתר בדבר?
להלן נראה שהגאון ר' דוד לוריא מביחוב ניסה ליישב גרסה זו, שכוונת הכותב שהתוקע יכול לכסות את השופר בטליתו, היינו שאוחזו בידו ומברך, ולא שמכסהו במפה לגמרי, והחידוש בדבר הוא שגם בצורה כזו נקרא שהוא 'אוחזו בידו', אך ביאור זה דחוק הוא.
הקושי בהוראה עמומה זו לא הרפה ממני במשך שנים, עד שאזרתי חלצי וירדתי לבתי העקד לפשפש במהדורות הראשונות של ספר המנהגים, בתקווה שכך תתברר הגרסה הנכונה.
ספר המנהגים לר' אייזיק טירנא זכה שנתבצר לו מקום של כבוד בין שאר כל ספרי מנהג אשכנז. הוא היה ספר המנהגים הנפוץ ביותר בקרב יהדות אשכנז בכלל ובמיוחד בארצות אירופה המזרחית. עשרות רבות של מהדורות נדפסו ממנו עד היום, ולא זו בלבד, אלא שכל המחזורים והסידורים הראשונים של נוסח בוהמיה ופולין התבססו בעיקר על מנהגי ר"א טירנא, וכמובן שהיו להוראותיו השפעה גדולה על המנהג הלכה למעשה. ואולם, דווקא בשל ריבוי המהדורות, בגלל רוב העתקות נפלו שיבושים רבים בדפוסים השונים, מהם משמעותיים ביותר, ולכן לא ניתן לסמוך על מהדורות מאוחרות, אלא תדיר יש לבדוק את המקור הראשון.
ידוע לנו על קיומם של שני כת"י שנכתבו סמוך לפטירת המחבר. הראשון, כת"י בית המדרש לרבנים 1147 (סרט 43381), נכתב בשנת ר"ט, אלא שרוב ההגהות על סעיף זה (דפים 177-178), אינן מופיעות בו. בכת"י השני, אוסף מוזיאון ישראל 180 (סרט 34699), עדיין לא קיימות כלל הגהות!

הגרסאות השונות בהגהות המנהגים
לא נותר לנו אלא לבדוק את הדפוסים הקדומים, ולשם כך בדקתי עשרות מהדורות.
המהדורה הראשונה הקיימת כיום מספר המנהגים היא לובלין של"א. אבל אין זו המהדורה הראשונה שנדפסה, כפי שנאמר במפורש בדף השער: "מנהגי הגאון מוהר"ר אייזיק טירנא, נדפסו זה פעמים עם הגהות מהגאון מהר"ר אליקים המכונה געטשליק בן מהר"ר חזקיה ז"ל, והנה עלו קמשונים ומלא טעויות גם ההגהות בלתי מסודרות, והנה העיר רוחנו לדפוס אותם פעם שלישית ולכלות הקוצים מן הכרם, גם הוספנו שאר הגהות, בשנת ויטע אש"ל בק"ק לובלין".
ממהדורה שלישית זו שרד רק עותק בודד בעולם, ומהמהדורות הראשונות לא שרד אף אחד. מסתבר לומר שהמהדורות שקדמו למהדורה זו, אף הן נדפסו בלובלין, והן דומות מן הסתם למהדורה זו . מכל מקום, בלית ברירה עלינו להתייחס למהדורה זו כאל מהדורה ראשונה.
ואולי ניתן לשער שהגהה זו לא היתה בשתי המהדורות הראשונות, שהרי בסוף מהדורה שלישית זו נכתבה הקדמה לתוכנן של ההגהות: "נשלמו המנהגים עם ההגהות של הגאון מהר"ר אליקים הנקרא ומורגל בפי האנשים רבי געטשליק והוגהו בעיון רב ונמרץ. גם הדפים גם ההגהות גם נתקנו ונסדרו איש איש על דגלו באותות, למען ימצא המעיין בנקל מבוקשו". אולי ניתן ללמוד מלשון זו שהמהדורות הראשונות של מנהגי רא"ט, לא הכילו את כל ההגהות.
בהמשך הובהר שפעמים אחדות בעיצומה של ההדפסה מצא המדפיס הג"ה, ולכך הציב את ההגהה במקום שאינו מקומה הטבעי, כדי לא לאבדה לגמרי. הכותב חותם את שמו: "אלה דברי הר"ר מרדכי ב"ר אברהם הכהן ז"ל אשכנזי דייני דלובלין".
בבואנו לסקור את מהדורות הספר, ראשית יש להקדים ולחלק את המהדורות השונות של ספר המנהגים לשלוש קבוצות: הראשונה – דפוסי בוהמיה ופולין; השנייה – דפוסי ונציה; השלישית – דפוסי אמסטרדם.
דפוסי בוהמיה ופולין. לובלין של"א ושמ"א (דף כח ע"א): "יכול לתקוע ולנסות השופר בשעת ברכות".
וכ"ה אות באות במהדורות קראקא שנ"ג (דף כו ע"ב), שנ"ז (דף כה ע"ב) ושע"ז (אינו ממוספר).
במהדורת באזל שנ"ט (דף לז ע"ב) נאמר: "יכול לתקוע ולנסות השופר בשעת ברכות, ג"י".
נוסח מהדורת פראג [שס"ו]: "יכול לכסות השופר בשעת ברכות". כאן הושמטה התיבה 'לתקוע' המעוררת קשיים. אבל במהדורה הבאה, פראג ש"ע (דף כג ע"ב), חוזר נוסח פולין: "יכול לתקוע ולנסות השופר בשעת ברכות".
במהדורות פראג שפ"ו (דף כג ע"ב) ות"ח (דף כד ע"ב): "יכול לתקוע ולכסות השופר בשעת ברכות". ואולם במהדורת פראג תכ"ח (אינו ממוספר) אנו פוגשים נוסח מחודש: "צריך התוקע לכסות השופר בשעת ברכות". וכן הוא בפראג תמ"ג. גרסה זו שהוראתה מובנת ופשוטה ואינה מעוררת קשיים תחביריים, אכן התקבלה בשנים מאוחרות יותר כגרסה הנפוצה. ומעניין שבמהדורות שבאו אחריהן ובאותו בית דפוס, חזר שוב הנוסח 'המקורי': "יכול לתקוע ולכסות". כך הוא במהדורת פראג תנ"ז (לא ממוספר), תס"ד (דף יח ע"א), תס"ו (לא ממוספר), תס"ז (דף יח ע"א).
דפוסי ונציה. במהדורת שנ"א (דף מ ע"ב) אנו קוראים: "בשעת ברכות יכול לתקוע ולכסות השופר". וכ"ה אות באות במהדורות שע"ו ושצ"ו (דף לח ע"א בשניהם).
דפוסי אמסטרדם. במהדורות שצ"ה (דף יד ע"ב), תס"ב (דף ט ע"ב), תכ"ד (דף צב ע"א), תכ"ח (דף קנא ע"א) ותס"ח (דף יב ע"ב): "יכול לתקוע לנסות השופר בשעת ברכות". אבל במהדורת תמ"א (דף יז ע"א): "יכול לתקוע לכסות השופר בשעת ברכות".
סיכום: בכל הדפוסים הקדומים, ובמיוחד בדפוס הנחשב אצלנו כדפוס הראשון, נוסחה הגהה זו לא כהוראה אלא כאפשרות: "יכול לנסות/לכסות", ורק במהדורת פראג תכ"ח, המאוחרת יחסית, התחדשה ההוראה: "צריך לכסות". ולא עוד אלא שהחליף תיבת "לתקוע" ב"התוקע". ברור שידי מהדיר 'מוכשר ומקורי' עסקו בהוראה זו. מהדורה 'מתוקנת' זו היא שגרמה להפצת המנהג של הכיסוי.
יש לחזור ולהדגיש, שקודם הגהות ספר המנהגים לא מצאנו בספרי הפוסקים והמנהגים לא רמז ולא שמץ לכך שצריך לכסות את השופר בשעת הברכות, ומכאן החשיבות הגדולה במציאת הגרסה הנכונה בהגהה זו. מעתה נבוא לבחון את הגרסאות השונות, כל אחת בפני עצמה.
גרסה א: "בשעת ברכות יכול לתקוע ולכסות השופר". לגרסה זו אין שום תחביר, כפי שהבאתי לעיל, וכמו מערבבת את שעת הברכה עם שעת התקיעה. גרסה ב דומה לה: "יכול לתקוע לכסות השופר בשעת ברכות". גרסה זו גוררת עמה את אותם הקשיים של גרסה א.
שתי הגרסאות קשות להבנה: א. למה שירצה התוקע לכסות את השופר כאשר עדיין לא ניתנה הוראה לכסות ולא אמרו טעם בדבר? ב. מה המשמעות של תקיעות בשעת הברכות? ג. כיצד קשורים התקיעה והכיסוי זה לזה? עצם העובדה שכל המהדורות נכתבו בלשון קשה זו, מורה על כך שאין כאן טעות דפוס מקרית.
גרסה ג: "יכול לתקוע לנסות השופר בשעת ברכות". גרסה זו, המצויה בדפוסים הקדומים ביותר המצויים בידינו, אין בה פגם מבחינה תחבירית, וגם הצורך בהוראתה מובן. בעל תקיעה החושש שתקיעותיו הראשונות לא יעלו יפה, יכול לנסות את השופר ולתקוע כמה תקיעות-נסיון ולהתאמן על שופרו לאחר שיברך, כדי להרגיל את פיו לשופר לפני שיתחיל בתקיעות של חובה.
מלבד ההבנה הפשוטה הנובעת מתוכן ההוראה, יש במיקומה של ההוראה בספר כדי להורות על כוונתה. לא נאמרה הוראה זו בתחילת ההדרכה לבעל התקיעות, אלא לקראת הסוף. ראשית נאמר בספר המנהגים שאין לאכול מאכלים המרבים רוק, כדי שלא יסיח דעתם של השומעים ויגרום להפסקות בין התקיעות. הוא ממשיך בנידון מי שהפסיק ושח בין התקיעות, האם חוזר ומברך. ורק אח"כ מעלה את ענין הכיסוי או הניסוי. אם נאמר שהכוונה לניסוי השופר, מובן שהוראה זו מקומה כאן כהוראה הדנה בדין הפסקה שבין הברכות לתקיעות. אבל אם נאמר שזו הוראה הקשורה לברכה עצמה, מדוע נכתבה כאן ולא שני סעיפים קודם לכן, כאשר דן בנוסח הברכה? אלא על כרחך שכוונתו להפסק בין הברכה לתקיעה, וחידושו הגדול להורות היתר לבעל התקיעה, שאם הוא צריך להתאמן, אין בכך משום הפסק.
מעתה, סביר להניח שנו"ן של 'לנסות' התחלפה בשגגת המדפיס בכ"ף של 'לכסות', וכך נולד המנהג המתמיה. וכדי שלא יאמרו 'חידושים זרים' אני מבקש, אני מצרף כאן צילום של שניים מהדפוסים, והרואה יראה שחילוף אותיות אלו אינו רחוק.
ראוי להדגיש שאינני מסתמך על הנוסח הקדום בלבד בקביעת הנוסח הנכון. אילו שאר הגרסאות היה להן מובן ופירוש בהיר, ניתן היה לדחוק ולדחות את הנוסח הקדום, אבל כיון שבלאו הכי יש 'לתקן' בשאר הנוסחאות כדי להעמיד את הגרסה, א"כ ראוי לנו לתפוס את הגרסה שאין צורך לתקן בה מאומה. בלשון אחר: אילו היה למנהג כיסוי השופר נימוק וטעם קדום, היה אפשר לדחוק שמדובר בלשון מגומגמת והכוונה ידועה שצריך לכסות את השופר, ואין הכוונה לתקיעות של תרגול, אבל בלא שטעם הדבר נאמר – מדוע נדחק דברים שלא נאמרו במפורש?

השתלשלות המנהג לדורות
להלן אתחקה אחר השתלשלות המנהג כפי שנהג במשך מאות בשנים עד עצם היום הזה.
הפוסקים שרגילים לרוב להעתיק את 'הגהות מנהגים' – כגון רמ"א, ר' מרדכי יפה בעל הלבושים ושל"ה – לא העתיקו הוראה זו כלל. דברי 'הגהות מנהגים' הובאו לראשונה בספר הלכה אצל רבי אליהו שפירא ר"מ בפראג (פראג ת"כ-תע"ב) בספרו 'אליה רבה' (זולצבך תקי"ז) סימן תקפה ס"ק ה, ובספרו 'אליה זוטא', הגהותיו על לבוש החור (פראג תמ"ט), סימן תקצג. אולם דבריו המעורפלים הטעו רבים ושלמים. וזו לשונו: "כתב הגמ"נ, צריך לכסות השופר בשעת ברכות, ונכון להתוודות בלחש בין סדר לסדר (של"ה)".
ממה שציין כמקור דבריו את השל"ה, הבינו רבים שהוא מראה מקום לכל השורה, ותמהו על שלא מצאו זאת בספרי השל"ה . ואמנם, אף על פי שהשל"ה מאריך הרבה בספרו בהנהגות שונות בענייני תקיעת שופר, בכל זאת אינו מעתיק את דברי 'הגהות מנהגים' . כוונת ר' אליהו שפירא בציינו 'של"ה' היא כלפי משפט הסיום בלבד.
פשוט שבעל 'אליה רבה' (נולד בפראג בשנת ת"כ והתגורר בה רוב ימיו, ובערוב ימיו כיהן בטיקטין ונפטר בה בשנת תע"ב) נגרר אחר אחת ממהדורות 'ספר המנהגים' שנדפסו בעירו פראג בשנים תכ"ח ותמ"ג, ולכך הכיר רק את הנוסח המתוקן ולא את נוסח המקורי.
המקור השני בספרות ההלכה הוא בהוספות 'מהדורה בתרא' שנוספו לספר 'קצור של"ה', מהדורת אמשטרדם תס"א, והפעם בשם הב"ח!
כמעט מיותר להוסיף שרבים כבר חיפשו בספרי הב"ח, אך לא נמצא כן בספריו כל עיקר .
יש להדגיש שבמהדורה זו של 'קצור של"ה' התווסף שלב נוסף למנהג מחודש זה: לא רק שיש לכסותו לפני התקיעות, אלא גם בין סדר לסדר . מן ההכרח לומר שבזמנם כבר הפסיקו בין הסדרים – או בשל אמירת הבקשות שבין סדרי התקיעות, או בשל המנהג שהמקריא היה אומר לתוקע: שֵב! והלה היה נח מעט. גם תוספת מחודשת זו צוינה כאילו מקורה מהב"ח.
גם בספר 'עמק ברכה' (לאבי השל"ה), במהדורה שנייה שיצאה לאור ע"י רבי אברהם הורביץ דיין בפוזן, דור רביעי לשל"ה, מביא בשם הב"ח את עצם המנהג וגם את ההוספה שהתווספה ב'קצור של"ה', שיש לכסותו בין כל סימן וסימן . לא נחטא אם נשער שנגרר אחרי 'קצור של"ה' מהדורת תס"א. בשם הב"ח הובא המנהג גם ב'באר היטב', בהגהותיו לסימן תקצג , וכנראה שממנו התפשטו "דברי הב"ח" בספרי האחרונים!
פשוט הדבר שתליית המנהג בענקי הרוח, השל"ה והב"ח, הביא להתקבלותו בישראל.

שלחן לחם הפנים אין באוצר, אבל אם תקיש באוצר לנסות השופר תמצא שכבר הביא אותו מחבר אחד, ושם מבואר שבשלחן לחם הפנים כתב ששמע שכך היה כתוב בדפוס, וגם הרב בן שמעון כתב שכך הוא בדפוס ישן נושן, גם אם לא דייק בהעתקה. וממילא הם כבר העידו על נוסח כזה שהיה כתוב בדפוס גם אם לא קראו לו דפוס ראשון.

לא ראיתי את המאמר רק את המובא כאן, מה שפלא קצת בעיני הוא הביטוי יכול לנסות השופר בשעת הברכות
וההסבר הוא שהכוונה שיכול לנסות אחר הברכות קודם התקיעה דחיובא. אם זאת הכוונה למה להתבטא כך ולמה לקרא לזה בשעת?

גם בעיני תמוה ביותר, מה זה לנסות השופר בשעת הברכה?

כנראה שעד תחילת התקיעות דחובה "שעת הברכה" תקרא. ואם יש למאן דהו יישוב יותר נכון, תבוא עליו הברכה.

שמח תשמח כתב:יתכן שהר"ג נתקל בדבריהם רק לאחר שעמד גם הוא על הענין, ויתכן שקודם ראה את דבריהם ואז התחיל את הסקירה מלמעלה למטה, כך או כך חשתי מרומה, עשרים עמודים אני נתון תחת הרושם שיש כאן תגלית מרעישה, ובסוף מתברר שאין כל חדש תחת השמש.

ועל כגון דא התקינו חז"ל להכות "על חטא שחטאנו לפניך בצרות עין" .....

כיסוי השופר לפני הברכות נזכר לראשונה בהגהות לספר מנהגים לרבי אייזיק טירנא: "צריך התוקע לכסות השופר בשעת הברכות" , ללא כל טעם ונימוק.
הוראה זו נראית לכאורה מובנת ובהירה מאין כמותה, אבל כאשר אנו חוזרים ומעיינים במהדורות שונות של ההגהות, נבחין מיד בשינוי קטן המסרס את המשמעות כולה. כך נאמר באותן מהדורות: "יכול לתקוע ולכסות השופר בשעת הברכה".

מחבר המאמר בוחר בגירסה ג:
אמנם גם הוא בעצמו יודע שלא ניתן ליישבה כפשוטה וכפי שתיכף אסביר ואדגיש בדבריו על כן בחר בחלקלקות לשונו לדלג ולקפץ ללא להדגיש את הקושי שבדבר:
א: מהו יכול לנסות את השופר ולתקוע - מדוע צריך לנסות - ועל זה בחר לפרש "לנסות" כלומר "להתאמן."
ב: המחבר עצמו מביא שלעיל מזה מדבר בעל הגהת מנהגים מדיני הפסק בין התקיעות ואיך זה שקפץ פתאום לדבר על הפסק בין הברכה לתקיעה. אתמהה.
ג: מניין לו למחבר שאימון בין הברכה לתקיעה אינה הפסק וראה להדיא בשו"ע תקפ"ה בשערי תשובה ד ובמ"ב ס"ק י"ח בזה"ל פעם אחת לא היו יכולים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע וכו' אבל בתקיעות מיושב הוי הפסק גמור בין ברכה לתקיעה.
וברור שאין כל הבדל בין אמירת ויהי נועם לתוך השופר כדי שיוכל לתקוע לבין המתאמן בין הברכה לתקיעה.
ד: אטו בשופטני עסקינן שבאים לבית כנסת לתקוע ואינם מתרגלים ומתאמנים בביתם מראש ומדוע עליו זה עתה להתאמן - ואין לומר שכוונתו לנסות - שאין כל צורך לנסות, ומדוע לא יתחיל היישר לתקוע, שהרי לא עלה על דעת איש מעולם שתקיעה שאינה כהוגן ייחשב להפסק. ומחבר המאמר עצמו הרגיש בזה - ולכן תיקן ושיכלל את התיבה לנסות עד שיצא ממנו להתאמן.

גרסה ג: "יכול לתקוע לנסות השופר בשעת ברכות". גרסה זו, המצויה בדפוסים הקדומים ביותר המצויים בידינו, אין בה פגם מבחינה תחבירית, וגם הצורך בהוראתה מובן. בעל תקיעה החושש שתקיעותיו הראשונות לא יעלו יפה, יכול לנסות את השופר ולתקוע כמה תקיעות-נסיון ולהתאמן על שופרו לאחר שיברך, כדי להרגיל את פיו לשופר לפני שיתחיל בתקיעות של חובה.
מלבד ההבנה הפשוטה הנובעת מתוכן ההוראה, יש במיקומה של ההוראה בספר כדי להורות על כוונתה. לא נאמרה הוראה זו בתחילת ההדרכה לבעל התקיעות, אלא לקראת הסוף. ראשית נאמר בספר המנהגים שאין לאכול מאכלים המרבים רוק, כדי שלא יסיח דעתם של השומעים ויגרום להפסקות בין התקיעות. הוא ממשיך בנידון מי שהפסיק ושח בין התקיעות, האם חוזר ומברך. ורק אח"כ מעלה את ענין הכיסוי או הניסוי. אם נאמר שהכוונה לניסוי השופר, מובן שהוראה זו מקומה כאן כהוראה הדנה בדין הפסקה שבין הברכות לתקיעות. אבל אם נאמר שזו הוראה הקשורה לברכה עצמה, מדוע נכתבה כאן ולא שני סעיפים קודם לכן, כאשר דן בנוסח הברכה? אלא על כרחך שכוונתו להפסק בין הברכה לתקיעה, וחידושו הגדול להורות היתר לבעל התקיעה, שאם הוא צריך להתאמן, אין בכך משום הפסק.

מעתה, סביר להניח שנו"ן של 'לנסות' התחלפה בשגגת המדפיס בכ"ף של 'לכסות', וכך נולד המנהג המתמיה. וכדי שלא יאמרו 'חידושים זרים' אני מבקש, אני מצרף כאן צילום של שניים מהדפוסים, והרואה יראה שחילוף אותיות אלו אינו רחוק.

השתלשלות המנהג לדורות
גם בספר 'עמק ברכה' (לאבי השל"ה), במהדורה שנייה שיצאה לאור ע"י רבי אברהם הורביץ דיין בפוזן, דור רביעי לשל"ה, מביא בשם הב"ח את עצם המנהג וגם את ההוספה שהתווספה ב'קצור של"ה', שיש לכסותו בין כל סימן וסימן . לא נחטא אם נשער שנגרר אחרי 'קצור של"ה' מהדורת תס"א. בשם הב"ח הובא המנהג גם ב'באר היטב', בהגהותיו לסימן תקצג , וכנראה שממנו התפשטו "דברי הב"ח" בספרי האחרונים!
פשוט הדבר שתליית המנהג בענקי הרוח, השל"ה והב"ח, הביא להתקבלותו בישראל.

משום מה בחר בעל המאמר להתעלם מן המט"א תקפ"ה ס"ג שאכן הביא את המנהג שמברכים כשהוא מכוסה במפה על השולחן - וכבר כתבו האחרונים שהמ"ב לא הביאו מטעם שצריך לאחוז בידו הדבר כשמברכים עליו. - ובאלף המגן הביא מסדור יעב"ץ לאוחזו בידו בשעת הברכה ומכוסה. ועוד הרבה.

ולסיום גם אוסיף לחזות בקובץ שהעליתי מתוך שו"ת קנין תורה לרבי אברהם דוד הורביץ ז"ל שכתב לדון מדוע צריך לכסות את השופר וכל הוספה למותר.

תולעת ספרים07 כתב:א: מהו יכול לנסות את השופר ולתקוע - מדוע צריך לנסות - ועל זה בחר לפרש "לנסות" כלומר "להתאמן."

אם יש לך פירוש נאה הימנו, אתה מוזמן להציעו.

תולעת ספרים07 כתב:ב: המחבר עצמו מביא שלעיל מזה מדבר בעל הגהת מנהגים מדיני הפסק בין התקיעות ואיך זה שקפץ פתאום לדבר על הפסק בין הברכה לתקיעה. אתמהה.

ספר המנהגים אינו ספר כה רחב כמו המשנ"ב, וכל דיני השופר כוללים לא יותר מכמה שורות. לעצלנים שלא שלחו ידם לפתוח את ספר המנהגים, הרי הוא כולו לפניהם (האותיות בסוגריים העגולות מציינות כמובן להגהות המנהגים):

גי': קצת דיני שופר. עיקר מצוה של איל כפוף, ואם אין של איל יוצא בשל עז או כבש ואפילו פשוט. שיעור אורך השופר מעט יותר מטפח. ציפהו זהב במקום הנחת הפה פסול בכל ענין, אבל במקום אחר אם לא נשתנה קולו כשר. ניקב וסותמו במינו ואפילו בדבק אם לא נשתנה קולו ממה שהיה מתחילה כשר, אם נשתייר רובו. שופר הגזול או שמודר הנאה ממנו יצא בו בדיעבד. ויכול ליתן לתוכו יין או מים לצחצחו ביום טוב. ויהפוך השופר לצד ימינו כמו שנאמר (זכריה ג, א) (קיט) והשטן עומד על ימינו לשטנו. ש' ו' פ' ר' ר"ת אין שטן ואין פגע רע. ותוקע קשר"ק ג' פעמים וכן קש"ק וקר"ק. ומאריך בתקיעה דקשר"ק נגד שברים ותרועה, ובקש"ק ובקר"ק רק נגד שברים או תרועה. ואל יאריך בשברים שמא נראה כתקיעה. ויעשה ג' שברים לבד ההפסקה. ורבינו תם כתב שאין לעשות שברים ותרועה בנשימה אחת. ואשירי מסיק דווקא בנשימה אחת. (קכ) ולא ידבר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שמעומד על הסדרים, מכל מקום אם סח [בנתיים] אין צריך לחזור ולברך. ויכול אחד לברך ושנים תוקעין (קכא) אם אין יכול [לגמור] האחד. וחזן לא יתקע בסדרים אא"כ מובטח [שיחזור] לתפילתו בלא טירוף. ומסיק שיכול לתקוע לחולה או ליולדת (קכב) ולברך אף על פי ששמע ויצא כבר בבית הכנסת. ואומר ש"ץ אשרי העם יודעי תרועה וכו' (תהלים סט, טז) והקהל [אחריו]. אשרי יושבי וכו' יהללו.

הגהות מנהגים (גירסת פרויקט השו"ת):

(קכ) כשם שאין התוקע מסיח בנתיים כן השומע אל יסיח בשמיעת השופר. לכן יש נמנעים מלאכול אגוזים שמביאים לידי נחירנא שקורין רוישפרין (וכיחה) [ויסיח], ומהר"ם לא מנע מלאכלם, תשב"ץ (סי' קי"ח). מלשון האלפס משמע דאפילו סיפר בין התקיעות של מיושב עצמן אין חוזר ומברך. (צריך) [יכול] התוקע לכסות השופר בשעת ברכות. יום תרועה יהי"ה בגימ' ל' רמז לשלושים קולות. אלו דברים שאסור לדבר בהם: הלל ס"ת ברכת כהנים תפילין וידוי שופר מגילה עומר, וסימן הסכ"ת ושמ"ע, רבינו סעדיה גאון.

האם המיקום של ההוראה אינה מעידה כלום לדעתך? והאם היה לו מקום עדיף מזה לשלב את ההוראה הזו אם היה רצונו להורות על היתר הניסוי לפני התקיעות?

תולעת ספרים07 כתב:ג: מניין לו למחבר שאימון בין הברכה לתקיעה אינה הפסק וראה להדיא בשו"ע תקפ"ה בשערי תשובה ד ובמ"ב ס"ק י"ח בזה"ל פעם אחת לא היו יכולים לתקוע והפך השופר וקרא לתוכו ויהי נועם ושוב יכלו לתקוע וכו' אבל בתקיעות מיושב הוי הפסק גמור בין ברכה לתקיעה.
וברור שאין כל הבדל בין אמירת ויהי נועם לתוך השופר כדי שיוכל לתקוע לבין המתאמן בין הברכה לתקיעה.

ברור שיש הבדל בין הקראת כל ויהי נועם לתוך השופר לבין ניסוי של כמה קולות.

תולעת ספרים07 כתב:ד: אטו בשופטני עסקינן שבאים לבית כנסת לתקוע ואינם מתרגלים ומתאמנים בביתם מראש ומדוע עליו זה עתה להתאמן - ואין לומר שכוונתו לנסות - שאין כל צורך לנסות, ומדוע לא יתחיל היישר לתקוע, שהרי לא עלה על דעת איש מעולם שתקיעה שאינה כהוגן ייחשב להפסק. ומחבר המאמר עצמו הרגיש בזה - ולכן תיקן ושיכלל את התיבה לנסות עד שיצא ממנו להתאמן.

אעתיק כאן חלק מתוך הערה 56 של המאמר:

בשלחן לחם הפנים לא ניחא ליה גרסת 'לנסות': "איך אפשר לנסותו בשעת הברכה, ולמה אינו מנסה קודם התפלה בביתו או מאתמול, ומה גם דכשמנסה אותו בשעת ברכות, שמא יטעו הציבור ויאמרו שתקיעות של חובה הם ונותנים לבם לצאת בהם, והם אינם של חובה אלא לנסות השופר".
ואען אני הצעיר ואומר: כלפי הטענה הראשונה למה אינו מנסה קודם, פשוט הוא שאין הכוונה להתאמן על התקיעות, אלא שהתוקע זקוק להעמדת השופר על זווית פיו ולכוון את שפתיו. ולכך זקוק הוא לתקיעות קצרות. ולמען זאת לא יעזור אם יתכונן מבעוד יום. על טענתו השנייה: בהנחה שאפשר לגרום למכשול כזה, תמהני, הלוא סוף כל סוף ישמעו את התקיעות של חובה, מה לי שחשבו שהראשונות גם של חובה הם?

תולעת ספרים07 כתב:משום מה בחר בעל המאמר להתעלם מן המט"א תקפ"ה ס"ג שאכן הביא את המנהג שמברכים כשהוא מכוסה במפה על השולחן - וכבר כתבו האחרונים שהמ"ב לא הביאו מטעם שצריך לאחוז בידו הדבר כשמברכים עליו. - ובאלף המגן הביא מסדור יעב"ץ לאוחזו בידו בשעת הברכה ומכוסה. ועוד הרבה.
ולסיום גם אוסיף לחזות בקובץ שהעליתי מתוך שו"ת קנין תורה לרבי אברהם דוד הורביץ ז"ל שכתב לדון מדוע צריך לכסות את השופר וכל הוספה למותר.

כל המקורות הללו נשנו ובאו במאמר, ותמוהה הביקורת הנחפזת קודם הקריאה. בטוחני שקריאה רגועה תתרץ כמה קושיות.
ולבסוף, אשתוקק לדעת מי הם האחרונים שכתבו כן בדעת המשנ"ב.

א: השדי חמד - הרד"ל - האבני נזר - ועוד וכפי שעיניך תיחזינה מישרים לא ידעו מהם סחים והרי הם כותבים טעם מדוע חייבים לכסות ע"ש.

ב: המחבר עצמו מביא ראיה ממיקומו של הקטע ובסוף המאמר לא תירץ כלום ועדיין קשיא שהיה לו להביא דין זה בטרם יביא דיני שח בין התקיעות.

ג: מנין לך כדבר פשוט שאימון אינו נחשב להפסק ומדוע לא עלה על דל שפתיו של פוסק כל שהוא לכתוב חידוש גדול כזה להדיא שמותר להתאמן בין הברכה לתקיעה.

ד: ראה בסימן תקצ"ב סעיף ד' ובמ"ב שם ותווכח לנכון שאימון נחשב להפסק.

ה: ואם אין המדובר באימון אין כל צורך לומר שמותר הדבר ומדוע צריך לנסות ולא יתחיל תיכף לתקוע - ומה יפסיד בכך שהרי לא עלה על לב איש מעולם שתקיעה שאינה כהוגן נחשב להפסק.

ו: באתי רק להדגיש את הבעיתיות שבאמר המאמר אינו לפני וכל מה שקראתי זה ממה שהעלו כאן - ומלמעלה הדברים נראים כאילו הכל מתחלק לו לבעל מחבר המאמר ואין כל בעיה עם גירסה ג' עד שהוא כביכול הופך את כולם למטומטמים שטעו בין השלה וכדו' כאשר נכדו של בעל השל"ה כותב בעניין בשו"ת שלו. - והרב המחבר השו"ת היה מגדולי הפוסקים בהונגריה מלפני השואה.

ז: כל המשנה ידו על התחתונה - ועל ידי מחקרים של כתבי יד לא נבוא לשנות מנהגים בכלל ישראל מה גם שלא גרע ממנהג נשים שכתב הרשב"א בשו"ת שלו סימן ט' שאין לשנותו במידה ואין זה נוגד את ההלכה.