בהרבה מחזורים כתוב "שב" אחר ג' התשר"ת, אחר ג' התש"ת ואחר ג' התר"ת. וכנראה הכוונה למש"כ הערוך השולחן [תק"צ סע' ה'] וז"ל ועוד נ"ל כיון דקשה לתוקע לתקוע שלשים קולות בהמשך אחד ובהכרח שינוח קצת כמו שהמנהג אצלינו לנוח קצת בין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת, וכן הוא בדברי קהילות [ר"ה תקע"ט] שכ' "... עד כלות תשר"ת ג' פעמי', ואז אומר המקרא שב ... וינוח התוקע עד שתשוב נפשו".
אבל ראיתי בלוח ירושתינו תשע"ו שכ' "ונח התוקע כשליש דקה עד שחוזר ונוטל את השופר ומשיבו בפיו". לא נראה שתשוב נפשו בשליש דקה ומי שזה יספיק לו מסתמא אינו צריך לנוח כלל. ואולי יש להם טעם אחר לישיבת בעל תוקע ולא צריך אלא ישיבה כל דהו.