הודעהעל ידי חוקר חובב » ב' אוקטובר 07, 2024 11:42 pm
נראה שהדיון כבר מוצה, אכתוב בכל זאת כמה הערות אולי תימצא בהן תועלת.
א. הלשון "יסד" ביחס לפיוטים מופיע בראשונים באופן קבוע על המחבר (בתוס' עשרות פעמים). לכאורה הוא משום שאין מדובר בספר הלכה או דרוש אלא בקביעת נוסח תפילה. לכן כאשר האו"ז כותב "יסד" על פיוט פירושו - חיבור. מלשון זו, ומכל דברי האו"ז, ברור שהאו"ז מניח שהפיוט חובר ע"י ר' אמנון, שהגיע בחלום כדי ללמד אותו ולהפיצו בכל העולם, והחוקרים באים לסתור את הנחתו.
ב. ההשוואה בין הפיוטים מעניינת, אולם המסקנות שלה נחפזות מעט. עצם העובדה ששני פייטנים בחרו לכתוב את הסילוק סביב תוקף הדין המתחולל ביום זה אינה מלמדת על קשר ביניהם, כמובן. גם העובדה שתיאור הדין מופיע באופן של הפכים - זה חייב וזה זכאי, מתבקשת, ומיוסדת על נוסח התפילה שתקנו חז"ל "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום איזו לרעב ואיזו לשובע ובריות בו ייפקדו להזכירם לחיים ולמוות". כדי להוכיח את הקשר בין הפיוטים, מביאה החוקרת את הפרטים הזהים, אולם עיון בהם מצמצם באופן משמעותי את ההוכחה, כדלהלן.
ג. בשני הפיוטים מוזכרות ד' מיתות בית דין, באופן של "מים, אש, חרב, חיה". המקור ברור - גמרא בכתובות ל: המביאה את הרשימה הזו עצמה (ולא הספרי זוטא המקוצר המובא במאמר החוקרת). לכן המשפט "נראה שהקלירי לא היה בוחר לרמוז לחנק באמצעות שיבולת (=שֶׁטֶף מים, מערבולת), ולסקילה על ידי חיה, אלמלא כתב את פיוטו על פי "ונתנה תוקף" - אינו נכון. המקור הברור הוא דברי חז"ל בגמרא.
אמת הדבר שבגמרא ישנם שתי דוגמאות נוספות: מת בסרונכי, לחנק, ונופל מן הגג לסקילה. אך כל אחד שהיה מחבר פיוט על הנושא היה בוחר את המים ואת החיה, כאסונות מוכרים ופתאומיים, ולא את האפשרות השניה.
ד. גם האזכור של מת בקיצו או שלא בקיצו, מתבקש, ומיוסד על לשון הפסוקים "הודיענו ה' קצי" (בתהילים לט), וכן "למה תמות בלא עתך" (בקהלת ז).
ה. בנתנה תוקף כתוב "מי ברעש ומי במגפה", ולעומת זאת בפיוט ר"א הקליר כתוב "זֶה בְּרַחַשׁ יַשְׁלִים נַפְשׁוֹ / וְזֶה חֻיַּב לְאַבֵּד בְּאִוֶּלֶת טִפְשׁוֹ. זֶה יְרֻגַּע מִבַּהַל מַגֵּפָה / וְזֶה חֻיַּב לָצֵאת נַפְשׁוֹ בִּנְזִיפָה". "השוואה" זו הביאה את החוקרת למסקנה שבגירסתו של הקליר היה כתוב "מי ברחש ומי במגפה", והפירוש: "מוות בדרך חיובית, בנחת ואולי מתוך תפילה" (?). לכאורה מסקנה זו צריכה להידחות על הסף. האפשרות שבפיוט כמו נתנה תוקף, הכתוב בלשון פשוטה הקרובה ללשון חז"ל, יופיעו המילים "מי ברחש ומי במגפה" כשהכוונה למיתה חיובית מתוך תפילה (!) - נראית בלתי אפשרית. מתוך דבריה של החוקרת ניכר שגם אין לכך מקור באף אחד מכתבי היד.
למעשה דבריו של ר"א הקליר בנושא זה מזכירים את דברי חז"ל במדרש תנחומא פרשת ואתחנן: "באותה שעה אמר משה רבון העולמים עד עכשיו בקשתי חיים ועכשיו הרי נפשי נתונה לך, כיון שהשלים עצמו למיתה פתח הקדוש ברוך הוא ואמר מי יקום לי עם מרעים וכו'". כלומר, יש מי שברחש - בדבר פיו - השלים נפשו. הקליר בא לכתוב ניגודים כאן - יש מי שמגיע למיתה בדבר פיו ומתוך קיום רצון ה' להמיתו, ויש מי ש"חויב לאבד באולת טפשו" - נגזר עליו למות כעונש ובעל כרחו.
וכן בהמשך "זֶה יְרֻגַּע מִבַּהַל מַגֵּפָה / וְזֶה חֻיַּב לָצֵאת נַפְשׁוֹ בִּנְזִיפָה". ירוגע מבהל מגפה פירושו לכאורה - הצלה מיוחדת, כך שאפילו בעת המגפה הוא מקבל רגיעה ואינו מת בה. ואילו השני חויב לצאת נפשו בנזיפה, בגזירה מיוחדת לו ולא מתוך מגפה.
אם כך בשני בתים אלו ר"א הקליר משתמש אמנם במילים המזכירות קצת את נתנה תוקף (אם כי לא זהות: רעש / רחש), אולם הוא מזכיר אותם באופן חיובי, בניגוד לפיוט ההוא בו מוזכרים בהקשר זה רק אסונות.
האם סביר הדבר שר"א הקליר ייקח פיוט קדמון המדבר על אימת הדין, ויהפוך קטעים מלשונו לחיוביים? איני יודע. יתכן דווקא שההשערה השניה סבירה יותר - ר' אמנון ממגנצא, שמת מתוך מידת הדין, חיבר פיוט מאיים יותר על בסיס הפיוט הקדום.
ו. אזכור נוסף המופיע בדברי החוקרת, שאינו ממין העניין, הוא העובדה שהקליר כתב פיוט על בסיס ברכת זכרונות. ברכה זו היא חלק מהתפילה, ופיוט על בסיס הברכה הנאמרת יש בו תוספת יופי. כך גם בהושענא "למען תמים בדורותיו", הבנויה על ההושענא "אום אני חומה", כאשר הפיוט החדש אינו בא להחליף את הקודם אלא להשתמש בנוסח הנאמר לתוספת עושר. כאן לעומת זאת מדובר בהחלפה של פיוט פשוט וקליט, ביצירה - הבאה במקומו! - שהיא מורכבת וקשה יותר. התוצאה היתה, כצפוי, שהפיוט הקליט נשאר במקומו והיצירה החילופית, כביכול, לא התקבלה. האם נסיון החלפה כזה אופייני לר"א הקליר? שוב, איני יודע.
ז. לסיום, לא ניתן לכאורה להתכחש לעובדה, שהנחת היסוד המחקרית היא לדחות סיפורים מעין קבלתו של אדוננו האו"ז. לא לחינם הוא כונה 'אגדה' בלשון החוקרת. המחקר יוצא מנקודת הנחה שמקורם של הפיוטים צריך להיות בארץ, ולא בשמים. מי שנפשו אינה משועבדת להנחה זו, יוכל להתבונן בעין ביקורתית על ה"הוכחות המוחלטות", ולדון אותם בפרופורציה הנכונה.