נוטר הכרמים כתב:יישר כח.
כדי להשתלם במדה נפלאה ולא קלה זו,
אני מציע את הספר המיוחד משיחות הגרצ"מ זילברברג שליט"א,
שנקרא 'דיון לכף זכות' (חלק מהסט הכחול).
כמה עצות ומחשבות בנושא הדיון לכף זכות. לכאורה ישנם ב' סוגיות בנידון זה, האחד, כשאתה בא לדון האם מאן דהו עשה עבירה או עוול, ובזה יש כללים והלכות עד כמה אתה מצווה לתרץ וליישב את ההשערות וההסתברויות שלך שהוא אכן עבר עבירה, שבאמת לא היתה זו עבירה, ורבינו יונה הרחיב לחלק בזה בין אם אדם מוחזק לצדיק וכו'.
והשני, אחרי שברור כשמש ופשוט הדבר שזו עבירה, ואין שום צד זכות שהלה לא עבר עבירה, איך לדון את האדם שעבר את העבירה, האם להתייחס אליו בעקבות כך כרשע ו'בעל עבירה'. ועל כגון דא אמרו אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום כי בודאי עשה תשובה, והיינו שאף שעשה עבירה, מ"מ אין זה נוגע להתייחסות לגברא כבעל עבירה.
ובסוגיא זו של דיון על האדם ולא דיון על המעשה, אמרו חז"ל אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו, וכבר המליץ בזה השפ"א שלעולם לא תגיע למקומו, ועל כן אל תדון.
ונראה לחדד בענין זה ב' נקודות,
נקודה ראשונה, ידוע כי ישנם שתי גישות מנוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, כאשר אדם עובר עבירה חמורה ר"ל ויורד לשאול תחתית, גישה אחת גורסת כי אין להפריד בין האדם לעבירה, אדם שנופל ומתדרדר לעברי פי פחת, ובפרט אם הנפילה היא מצב מסוים קבוע ולא מעידה חד פעמית, הרי הוא נמצא היכן שנפל, ודנים אותו כרע ומקולקל וכו'. גישה שניה גורסת כי יש להפריד בין האדם לעבירה, אמנם יש להתקומם ולהעניש על מעשה העבירה, אבל העבירות אינם האדם עצמו, אלו הם המעשים שלו, שלכך גרמו כל מיני מצבים ודחפים, וגישה זו נתמכת בעיקר ע"י הפסיכולוגיה לסוגיה.
נדמה כי הגישה התורנית אינה מסכימה עם שתי הגישות הנ"ל, מחד, ודאי שאין לזהות אדם עם כל הרע שעושה, ישנם נפילות והתדרדרויות. מאידך, זו הרי בחירה גמורה של האדם ואדם נתבע ואחראי לגמרי על מעשיו.
זאת ועוד, אין לקבוע כי האדם הוא טוב או רע, בכל אדם מעורבים כוחות הטוב והרע, הגוף וההנשמה, ובעצם הבחירה בין הכוחות השונים והמנוגדים היא זו שמעמידה את מקומו כמנווט ומכריע כיצד להתנהג.
ונראה שהגישה הנכונה היא שיש את המצב הרוחני של האדם בפועל שזה נקבע לפי המעשים והבחירות שלו, ויש את התביעות עליו והאישומים כנגדו.
הקושי שלנו לדון לכף זכות אדם שעבר עבירה, כי אנו מרגישים שכאשר אנו מגלים הבנה למעשיו ומטייחים את האשמה ואת הגנאי שבמעשה, הרי אנו מקילים בעצם בחומרת אותו המעשה, ומטשטשים את הגדרת המעשה, וזוהי הרגשה שאיננה נכונה.
בכל מה שנוגע לתוצאות ולמצב הרוחני של האדם בעקבות המעשה, עלינו להפריד בין עצם המעשה והבחירה השלילית, גם עקב אילוצים שונים, שהרי בסופו של דבר מתירוצים ומהצטדקויות לא גדלים, ולהיפך. כל התירוצים לא משנים את פני המציאות כמות שהיא. לבין מנת התביעה והטענות שיש לנו כלפי אותו אדם כיצד נכשל וחטא, שכלפי זה עלינו לדונו לכף זכות, שאין לנו מושג באיזה מצב הוא שרוי, ומה הנתונים שלו וכו'.
העמדה כזאת תקל עלינו לדון כל אדם בכל מצב לכף זכות בלי לזלזל במציאותה של הבחירה והתביעות התורניות וההלכתיות באשר הם, לגלות רגישות והבנה ולהקהות את חריפות האישומים ועם זאת לא להתכחש למציאות כפי שהיא נראית לנגד עינינו, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ונקודה שניה, במקרים רבים עלינו להתייחס להתנהגויות שונות, בעיקר כאלו הפושות ושכיחות בקרב ציבורים שונים כאל 'מכת מדינה' ולא כאל בחירה אישית, ובאופן טבעי זה מפחית בהרבה מכף החובה, אף כי בסך הכללי יש להיזהר מקטרוג וקובלנא כלפי קהלים שלמים, וזו עבודה בפני עצמה.