הוספה משכילית בתוך מגן האלף - הסיפור סביב חיבור זרובבל

[למדן]

שמעתי שבשו"ע הקודמים היה כתוב כך לבטל מנהג כפרות האם יש למישהו צילום ממדורה זו

[חכם באשי]

איני יודע אם היה כתוב לבטל מנהג כפרות,
אך היה כתוב עליו שהוא "מנהג שטות" ומ"דרכי האמורי".
וכבר נחלקו חכמים מי כתב את הכותרת מרן הב"י או המדפיסים.

[למדן]

מי נחלק עם מי ציין מקורות

[נויירא]

בשו"ע רי"ס תר"ה: מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים, יש למנוע המנהג.

לגבי הגירסה בכותרת כ"ה בס"י, למשל וינציה, וראה פירוט במהדו' מכון ירושלים, וע"ע סיני קי"ד [תשנ"ד] במאמרו של גרטנר, ואיך אפשר בלי להביא את מאמרו של אליהו רחמים זייני [באדיבות ויקי].

[נויירא]

אם כבר אצרף תצלום כת"י וינציה:

תמונה ללא שם.png (13.22 KiB) נצפה 16321 פעמים

ואוסיף את ציטוט דברי מהר"י וואלי בשלחן הפנים:
"מנהג כפרות בעי"ה מנהג של שטות הוא, אינו מדברי רבי' ז"ל אלא המדפיס שם אותו מדעתו, כי כך קבלנו מבנו של המדפיס עצמו הראשון שהדפיס הש"ע ובריך רחמניה דשקליה למטרפסיה מיניה בהאי עלמא דבן בנו היה שוטה".

וכן את ציטוט דברי ר' ר' אברהם יוסף שלמה גראצייאנו:
"שמעתי מחכמי הדור ז"ל ובפרט מהגאון מופת הדור כמוהר"ר ר' נתנאל טרבוט שצוק"ל מ"ו וקרובי, כי דברים הללו (הכותרות על כפרות) אינם מהרב הגדול המופלא בדורו כמהור"רי קארו ז"ל רק דברי תלמיד א' שכתב כן כשהיה מסייע לרב הנ"ל לכתוב כללי דיני ספר שו"ע על כל סי' וסי' ושכך קיבל מרבותיו ודאי".

שניהם מתוך הספר יוסף בחירי עמ' שע"ד לערך.

ואחרי שהואלתי עד כה, אוסיף להקדים את החסומים ואצרף את מאמרו של זייני שציינתי לעיל:

מנהג כפרות, זייני אר.pdf

(142.69 KiB) הורד 1074 פעמים

[נויירא]

בתקוה שאת הודעה זו לא תמחקו:
לענייני דיומא אאזור חיל בסוד העתק הדבק מכת"י ישן נושן שמצאתי בין כתבי ידי הדיגטליים בזה"ל:

כפרות-הוזכר בהאורה מחזו"ו של"ט ארח"ח מרדכי יומא [תשכ"ג] תשב"ץ [קכ"ה] וכו', וברש"י שבת פא: מתשוה"ג [ע"י צמח שזורקו לנהר, ולא בע"ח הנשחט לעניים], ועמהר"ל נתיבות עולם הבטחון פ"א, ובכתובות ה: יהוכ"פ שחל בב' וכו' ישחוט בן עוף, ובגאונים גנזי שכטר [עמ 18] ובתשוה"ג החדש' [עמנואל] י' שהוא ע"ד תמורה ע"ש בלשון האמירה כבתמורה כו., וביותר בתשו' ר' ששנא [אוצה"ג יומא עמ' 62, ועסיני קי"ד גליון אלול תשנ"ד עמ' קצ"ח באורך], ולדידהו כ"ה בשעיר המשתלח, כפי שהושווה לכפרות [מחזו"ו הנ"ל שער הכוונות רי' דרושי יוהכ"פ וכ"ה בשל"ה ובסידור הגר"ז].
אולם ברמב"ן שהוא מדרכי האמורי [הו' בארח"ח ב"י תר"ה וע' עטרת פז ח"א כ"ב יו"ד ג'], ומעי"ז ברשב"א ח"א שצ"ה בשחיטת תרנגול ללידת תינוק], וברשב"א ח"א שצ"א שיש למונעו, ובמאירי חיבור התשובה אם להשאיר המנהג, ועפי"ז הכותרת בשו"ע מנהג כפרות מנהג שטות [בוינציא ושאר ס"י, עמהדורת מ"י, ונהי דודאי הב"י לא היה כותב כלשון זה, כבר הוכיח מכאן ר"ש אבוהב בתשו' שמש צדקה או"ח כ"ג שתלמיד סייעו בניסוח הכותרות [ואי"ז מכלל דעתו בדבר שמואל רנ"ה שתלמידים כתבו את השו"ע, אכמ"ל], וכ"כ מהר"י וואלי [תלמיד ר"ש אבוהב] בשלחן הפנים מעדות בן המדפיס על אביו, ע"ש בהכותרת גבי כפרות, ועד"ז ראי"ש גראצייאנו [הו' ביוסף בחירי עמ' שע"ד] ואכמ"ל], ע"ש בשו"ע שיש למונעו, ובחיי אדם דמאחר שלא ישמעו לבטל שיאמרו להם לעשות במעות [ויהא רק תועלת הצדקה, דאילו ההחלפה פשוט דל"ש בכסף].
עכל"ק.

ולעצם נידון הכותרות מצאתי ג"כ בכת"י הנ"ל באורך, והנה תוכן סוף הדברים שם: הגר"ש וואזנר [בהסכמ' לשו"ע מהדו' מכון י"ם, נדפ' במבוא למהדורתם ובזכור לאברהם תשס"א ח"א עמ' קי"ב] כותב שפשוט שאינם קשורים כלל לב"י, ועזכור לאברהם תש"ס עמ' קי"א, וע"ש [ובשמע שלמה ג'] מש"כ הגר"ש עמאר באורך.

הדברים נכתבו לפני זמן רב, ואינם בדוקים עתה, אינני לוקח אחריות על ימי חורפי.

[מור]

בזכור לאברהם (מכון י-ם) עשו מזה פרוייקט שלם - האם כותרות הסימנים כתבם מרן ז"ל, כאשר ענין זה של הכפרות היה המניע לפרוייקט. הנה הפתיח לפרוייקט הנ"ל, במסגרתו נלקטו תשובות מגדולי הפוסקים שליט"א.

2010-09-15_204532.jpg (79.53 KiB) נצפה 16272 פעמים

[גלילי]

אציין כאן מה ששמעתי בעבר מהגרצ"י אברמוביץ ז"ל בעל ה'טעם הצבי'.
אשר נשתרבב בס' היקר מטה אפרים בפירוש אלף המגן, וכנראה המדפיסים הכניסו זאת בספרו:

ScreenShot002.jpg (63.96 KiB) נצפה 16241 פעמים

כיון שהמחבר ז"ל כותב על מנהג הכפרות, ובס' זרבבל לועג על הכפרות.
לא היה בידי הספר אז, אבל כעת ייתכן שהכוונה לזה.
ואמר לי שבזמנו היה שכיח שהמדפיסים שרובם היו משכילים ואינם יראים שהכניסו ושירבבו דברי לעד וכפירה בספריהם של גדולי ישראל.

[איש_ספר]

הכונה לספר זה http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?106382&BOOKS
אע"פ שהמחבר היה משכיל, מ"מ על חיבורו זו שיצא כנגד משומד מפורסם (אליו כמדומני מיוחס הסיפור שהיה מספר הרב קוק בשם האדר"ת), הודו לו חכמי דורו.

[גלילי]

הכונה לספר זה http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?106382&BOOKS
אע"פ שהמחבר היה משכיל, מ"מ על חיבורו זו שיצא כנגד משומד מפורסם (אליו כמדומני מיוחס הסיפור שהיה מספר הרב קוק בשם האדר"ת), הודו לו חכמי דורו.

זה הספר שציינתי למעלה, אבל לא מסתבר שהמטה אפרים במנהג הכפרות מציין לעיין בספר הנ"ל בפרק שלועג על הכפרות.

[איש_ספר]

מן הסתם אתה צודק, ובפרט בשל העובדה שאלף המגן אינו מהמט"א...

[גלילי]

מן הסתם אתה צודק, ובפרט בשל העובדה שאלף המגן אינו מהמט"א...

גם אתה צודק,
אני נזכר שהגרצ"י אמר לי שבעל האלף המגן היה רב בווארשא והיה ירא שמים, ולא מסתבר שציין לזלזל במנהג הכפרות.

[שפיפון בן ליש]

שאלה מעשית.
כפרות על כסף, יש לזה איזה קשר למנהג הכפרות, או שמדובר בצדקה בעלמא?
הצינקים מיד יגיבו: צדקה בעלמא? וכי צדקה פחות חשובה מכפרות?
ובכן צדקה חשובה יותר מכפרות וגם חשובה יותר מלאכול תפוח בדבש ובכ,ז כל עם ישראל מחזר אחר תפוח בדבש (או בסוכר). וגם כמובן אחרי צדקה.

גמח"ט

[תוך כדי דיבור]

שפיפון, עיין באחרונים בסי' הנ"ל בשו"ע (משנ"ב למשל), ותמצא שהמנהג בכפרות היה לתת את התרנגולים לעניים, אבל בגלל שהלך ונעשה עניין השחיטה בדוחק ובלחץ עד שהתגברו החששות לטריפות, כתבו האחרונים שמוטב לא לתת את התרנגולים עצמם לעניים, אלא את דמיהם, והוא הוא הקרוי פדיון כפרות. ובימינו המשיך החילוף הלאה והפך נתינת צדקה , דהיינו שהפדיון הוא במקום עצם קניית התרנגול ועשיית הכפרה (אפשר כמובן לנהוג בזה ובזה...).

[בר אוריין תנינא]

הכונה לספר זה http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?106382&BOOKS
אע"פ שהמחבר היה משכיל, מ"מ על חיבורו זו שיצא כנגד משומד מפורסם (אליו כמדומני מיוחס הסיפור שהיה מספר הרב קוק בשם האדר"ת), הודו לו חכמי דורו.

הואל נא ופרט מהו אותו ספור.

[איש_ספר]

הכונה לספר זה http://www.otzar.org/wotzar/Book.asp?106382&BOOKS
אע"פ שהמחבר היה משכיל, מ"מ על חיבורו זו שיצא כנגד משומד מפורסם (אליו כמדומני מיוחס הסיפור שהיה מספר הרב קוק בשם האדר"ת), הודו לו חכמי דורו.

הואל נא ופרט מהו אותו ספור.

הנה הסיפור שפרסם לראשונה רש"ב שולמן (מקורבו של הרב קוק וחתן הרב פרנק בזיו"ר כמדומני) בתוך קונטרס קטן בירושלים שנת תרצ"ד
הקונטרס אינו מצוי באוצר, אבל מצאתי פעם ברשת שמ"ד הקליד את החוברת כולה.
את הסיפור אמנם היה מספר הרב קוק בשם חמיו האדר"ת, אבל יש על אמיתותו ערעורים שונים.
אצל הגרד"צ הילמן ז"ל, ראיתי בעבר קונטרס שהוציא רש"ז ליימן באנגלית, ובו מחקר ובירור על הסיפור.
לפרסומו של הסיפור בימנו אחראי מן הסתם בעל ירושלים של מעלה שכלל מעשה זה בתוך ספריו, ואיני זוכר עתה מה שינוי הטיל בו אם בכלל

סיפור מפליא הנוגע לכבוד התורה

אלול תרצ"ד


את הסיפור ההסתורי הזה שמעתי מפי רבי ומורי פאר הדור מרן הגרא"י קוק שליט"א מרא דארעא ישראל - שקבל מפי חותנו האדר"ת זצ"ל – במסיבה של רבנים ונכבדי עיה"ק ירושלים ושעשה רושם חזק מאוד על השומעים.

בשנת ת"ר בערך, הוציא מומר צורר אחד בלונדון ספר נאצה בשם "נתיבות עולם" בחמשה חלקים, שהיה מלא וגדוש דברי שמד ועלילות נשחתות על התורה שבכתב ושבע"פ, על עם ישראל ועל היהדות בכלל בצורה כל כך מנוולת ומעוררת משטמה באופן מזעזע מאד. הספר הזה נדפס בעברית וגם באנגלית וגרם בשעתו תסיסה גדולה ביחוד בקרב יהודי אנגליה, שקראו לאספה רבתי עם בנוכחות השר הצדיק ר' משה מונטיפיורי ז"ל, והוא היה עומד אז בהכנה למסעיו לדמשק לשם הגנה נגד עלילת הדם הידועה, ומשם לרוסיא להגן על אחינו שבמדינה הזאת כלפי הרדיפות הנוראות של הצר הצורר ניקולי הראשון. באספה סוערת זו באו לבסוף לידי החלטה למצוא איש מלומד אחד אשר ישיב מלחמה שערה בעט שנונה ותשובות נצחות לכל הכתוב בספר הטמא "נתיבות עולם" הנ"ל. והוסכם הדבר שר' משה מונטיפיורי בשהותו ברוסיא יחקור מפי חכמי ישראל במדינה זו על איש כזה שאפשר יהיה לסמוך עליו בעבודה כל כך אחראית. ויהי תיכף בבוא מונטיפיורי לשם לקח דברים עם חוגים שונים והחליט לבסוף על הסופר החכם ריב"ל (לעווינזאן) מקרעמעניץ, ומזה נוצר הספר "זרובבל". אחרי עבור משך של שנים נפוצה שמועה כי המשומד מחבר הספר הטמא "נתיבות עולם" חזר בתשובה.
בימים ההם ישב על כסא הרבנות בעיר הורודנה הגאון ר' בנימין דיסקין (אביו של הגאון ר' יהושע יהודה לייב דיסקין זצ"ל, שאור תורתו האירה באחרית ימיו בירושלים). הרב הזה נהג את רבנותו בככוד ובעדינות יוצא מן הכלל. חברי בית הדין של העיר היו יושבים בביתו באופן קבוע, והוקצה להם חדר חיצון ליד החדר מקום מושבו של הרב מרא דאתרא, וכל דבר הקשה במשפטים ובשאלות הצריכים עיון מיוחד היו הדיינים נכנסים בחרדת קודש אל הרב פנימה לשאול ממנו את חות דעתו עליו, ודבריו היו נחשבים בעיניהם כדברי האורים ותומים. זולת אנשי בד"ץ היה כמעט בלתי אפשרי להכנס אליו, כי אם מצאו מקודם רבני הבד"ץ שזהו דבר יוצא מן הכלל.

ויהי היום, ומרכבה התקרבה ועמדה ליד בית הרב ומתוכה יצאה אשה כְּבוּדַה, שעשתה רושם של חשיבות, נכנסה ישר אל בית הרב והציגה את עצמה לפני הבד"ץ כי היא איננה בת מדינה זו, וכי היא גרה בפרוסיא ולרגלי ענין נכבד אחד באה לכאן ויש לה דבר נחוץ מאד לדבר עם הרב. הרב ישב באותה שעה כדרכו לפני שלחן מלא ספרים. האשה נגשה ועמדה מצד השני של השלחן ובהכנעה גדולה בקשה רשות הדיבור לספר לשם מה היא באה. בתחילת דבריה הקדימה, שמקום מגוריה כעת הוא בגרמניא וכי היא נמנית על שלומי אמוני ישראל ומתנהגת בתכלית שמירת קדושת היהדות והמוסר הישראלי. ובלחישה מסרה שהיא האשה הנצבת פה היא בתו של אותו האיש שהיה שנוא בצדק על כלל ישראל, הלא הוא המומר הידוע מחבר הספר הנורא בשם "נתיבות עולם", אשר הרב ידע אודותיו בכל הפרטים. והמשיכה לספר לפניו שבימי שחרותו היה אביה מלמד דרדקי בעירה אחת בליטא וממנה היה מתפרנס בדוחק, פתאום התחילו מרננים עליו שהוא נוהג קלות ראש באיזה ענינים הנוגעים ליהדות, ואעפ"י שהיה מלמד בעל כשרון גדול חדלו ההורים ליתן על ידו את ילדיהם, ובשביל כך נשאר מחוסר לחם, ועניות גרמה לו לאחוז מקל נודד בידו והלך לאשר נשאו הרוח. עברו שנים אחדות והמשפחה חדלה לקבל ממנו מכתבים ולא ידעו לאן פנה. הגיעו שמועות שהוא בלונדון וכי הוא נתחבר אל המסיתים והמיר את דתו, והנה כאשר יצאה המפלצת בצורת הספר הנ"ל נתברר לכל שהמלמד הנ"ל הוא הוא הצורר הנבזה. אמהּ, אשת המומר, שנשארה עגונה עניה, עוררה עליה רחמנותם של אנשים ממכיריה אשר דאגו לגורלה וע"י השתתפות עזרה של נדבות וגמ"ח הקימו לה חנות מכולת שבה מצאה את לחמה. ומפאת היותה אשה צנועה ויראת-אלוקים רכשה לה אהדה רבה אצל רבים מבעלי בתים שבעירה, שנעשו לקוחותיה התמידיים, ומצבה התבסס עד שעלתה ונעשית אמידה ונהלה את ביתה באופן מכובד מאד וחנכה את בתה זו על ברכי היהדות המסורתית, וכאשר הגיעה פרקה להנשא לאיש לקחה האם לה לחתן צעיר יודע תורה ומושלם במעלה, והשתקעו לגור אחרי חתונתם בגרמניא. ובעלות זכר האב על לב הבת היתה נאנחת מעומק לבבה ומשתדלת בכל המאמצים למחקו מזכרונה. והנה ביום בהיר אחד הופתעה הבת ממכתב אחד שקבלה, אשר בפתחו נחשכו עיניה בראותה שהמכתב הזה הוא מאביה המשומד חרפת חייה. בכ"ז הבליגה בכל כחותיה על הגועל אשר הרגישה בכל נפשה. והנה הוא כותב לה כדברים האלה:

בתי היקרה, יודע אנכי את ערכִּי הבזוי ומצבי השפל מאד מאד בעיניך ובעיני כל ישראל. ידעתי את חטאי הנוראים נגד ה' ונגד תורתו ועמו אשר הרביתי לפשוע מזה שנים רבות מימי חיי. אבל דעי בתי שסוף סוף אחרי שצללתי בתהום הטומאה נעור בי הזיק היהדותי שבקרבי ויחל להציקני, והנוחם אוכל את כל תוכי ונפשי עד דכא, אכן אלה האוהבים שלי, המסיתים שהביאוני לידי הירידה הזאת להיות אצלם לכלי שרת לדבר דברי נבלה ותוהו על ה' ועל עמו ועל כל קדשיו, קרבו אותי עד הנה רק להנאתם אולם כאשר הרגישו בי שאינני עוד אותו הצורר ושונא ישראל ואמונתו אשר ראו בי כל הזמן וכי הניצוץ היהודי התלקח בקרבי, התחילו לרדוף אותי ברדיפות אכזריות עד אשר גרשוני מעל פניהם. ועתה הנני זקן וחולה שבור גוף ורצוץ נפש, ואינני יודע למי אפנה לעזרה למצוא מחסה בכדי להניח את ראשי. על כן בעת צרתי שמתי אל לבי לפנות אל מדת הרחמים והחמלה, בתי היקרה, שתואילי לחלצני ולקבלני אל תוך ביתך ולכלכלני באיזה אופן הרצוי לך בשֵֹיבתי השפלה.

המכתב הזה הדהימני מאד, ואחרי שלקחתי דברים עם אישי הרחמן הסכמנו לכתוב לו תשובה בנוסח כזה:

שאנו מסכימים שהוא יבוא אלינו בתנאי שבתחילה יראה להעביר מעליו את הצורה המומרית שלו ויתלבש במלבושי יהודים כמנהג המקום עם חתימת זקן ופאות וגם שלא יהיה לו שום עסק עם אנשים.

כשקבל הזקן את התשובה עשה ככתוב בה עם כל התנאים, ושם לדרך את פעמיו, מרגיש בעצמו שהנהו ככלי מלא בושה וכלימה, נושך את שפתיו מתוך מוסר כליות בכל הדרך ומתאמץ לעצור בעד הדמעות החונקות אותו בפני שאר הנוסעים והיה חש ומרגיש כל הזמן שמרתו נשפכת בקרבו.

כשעמד לפני שער הבית חזקו דפיקות לבו, ובא במבוכה: להכנס? לשוב? ... נכנס... בהופיעו על המפתן פגש תיכף בבעלת הבית, אשה צנועה כשפניה מפיקות לב טוב ורחמן, ברכהּ לשלום ושאלה על מְעון בִּתו, היא נתאדמה כולה והשיבה לו על ברכתו כלאחר יד, והפנתה את ראשה ממבטי עיניו המלאות בקשת חנינה, וקראה אחרי בעלה שמיהר לקול קריאתה אל הדלת. כשנפגש פנים אל פנים עם בתו וחתנו נפל על צואריהם וַיתחטא כילד בוכה, ידיו ורגליו הזקנות רעדו ודמעות נגרו ארצה והתייפח כתינוק קטן. והנה נפסקה בכיתו, נעצרה נשימתו ונשאר בלי תנועה והוא נופל מתעלף על הסף בפישוט ידים ורגלים.

כל אנשי הבית מהרו להשיב את רוחו, הקימוהו מעל הארץ, תמכו בידיו מזה ומזה והובילו אותו ישר אל חדר מיוחד אשר הקציעו עבורו עומד בודד מן הצד, מחשש פן יצא פעם מפתח הבית חוצה ויפליט בפני מי שהוא שלא בכוונה דברים שיהיו בהם לעורר חשש ביחס להעבר המגונה שלו.

הזקן שכב לו בבדידות על המטה שעמדה יחידה בחדר, על עיניו כאלו ענן וערפל, ראשו כואב עליו ולחץ לבו הולך וגדול, ים של דמעות שפך במשך הלילה והיתה לו הרגשה כאילו הוא מכבס בהן את עוונותיו ופשעיו הרבים, לאור הבוקר עצמותיו הזקנות רִחפו וחום גדול וצורב תקפהו. בעמל רופאים בהוצאות מרובות עלה בידם להבריאו שוב ללכת על משענתו, אבל הזקן החוזר בתשובה הזה, הלך ודל מדי יום ביומו ונפשו דעכה לאטה. מן הבוקר ועד הערב היה יושב על יד החלון הפונה אל הגינה, כשראשו שמוט על לבו ומסתכל בצפרים המצייצות. והצפרים רואות אותו וגם צופות בו, וחרדה אוחזת בהן, ובורחות – והוא מציץ ומאזין לרשרוש האילנות, מקשיב אל תוך נבכי נפשו. ויש שהיה מזדקף ממקומו צופה למרחקים אל מעבר לאפקים, וזעזועים היו תוקפים אותו, ושפתיו היו ממללות בחרדה גדולה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"... ואימה חשֵכה נופלת עליו ולעיניו היו חוזרים ומצטברים ועולים חיי עברו, והיה ממרר בבכיות ובתחנונים בקול שהיה נשמע בכל פנות הבית הגדול, ואז צנח על מטתו המוצעת, כובש ראשו בתוך כפות ידיו, בוש בפני קירות חדרו וכלי הבית אשר מסביבו.

והנה באחד הימים, היה זה בחודש אלול, כשהרגיש הזקן שקִצו קרב וימיו ספורים, קרא אל חדרו את בתו ואת חתנו. הם הסתכלו בו וזרם דמעות כסה את פניהם. אביהם שכב חיור בתוך מטה לבנה, כשתַו-מות מסומן כבר על פניו, בקול חלש ונמוך פתח ואמר: רוצה אני למסור לכם, בתי וחתני היקרים, דבר בתור "צוואת שכיב מרע", שעל ידי זה רוצה אני לקוות שעם כל המשא הכבד של חטאותי הנוראים ימצא לי בודאי מליץ יושר בעולם אחרי שתגלו את זה לאחד מצדיקי הדור:
דעו נא יקירי, שמשפחתנו מוצאה מאלטונה, אחת משלש הערים המאוחדות הידועות בשם אה"ו (אלטונה, המבורג, ונזבק). בימי עלומיו של אבי היה הרב בשלש הקהלות הגאון הנודע ר' יהונתן אייבשיץ וידוע הוא שהגאון ר' יעקב עמדין, הידוע בשם יעב"ץ, הרעיש את העולם נגדו בחשד שהוא ח"ו מכת משיח השקר שבתי צבי (שר"י), ויהי כאשר בקש הגאון יעב"ץ מפרנסי העיר שיקבעו את דירתו ג"כ בתוך הקהילה אלטונה, השיבו לו מפני הכבוד, שכן הם מסכימים לקבל אותו בתור אחד מתושבי הקהילה שלהם ויחד עם זה רמזו לו בתנאי שיסדר לו מנין לעצמו בבית דירתו. כוונתם היתה בזה להרחיק מקרים של שערוריות מסיבת המחלוקת בינו לבין המרא דאתרא ר"י אייבשיץ. מובן הדבר שבהמנין המיוחד אשר להגאון יעב"ץ היו נקבצים אנשים אשר היו נוטים להתערב במחלוקת ולעורר מדנים ומריבות. להגאון יעב"ץ היה בית דפוס משלו קבוע באחד מחדרי ביתו. ואבי היה ממתפללי המנין של ר' יעקב עמדין וגם השתמש בכשרונו הספרותי לחבר כתבי פלסתר בחרופים ובגדופים נוראים כלפי האב"ד דמתא הנ"ל. פעם חיבר אבי מחברת בשם "עקיצת עקרב" וביום אשר נגמרה המחברת הזאת בדפוס חל הברית-מילה שלי וכל אנשי שלומו של הרב יעב"ץ ומתפללי המנין אשר לו הביעו לאבי בשמחה את ברכת המז"ט המכופל שלהם, והוסיפו ואמרו שהם רואים "סימן טוב" בזה שאני נכנס לבריתו של אאע"ה ביום שאבי מוציא לאור את המחברת "עקיצת עקרב". וגם הגאון יעב"ץ בעצמו הרים ידיו לשמים ובקול רם בפני כל הקהל הקדוש אמר:
מז"ט! מז"ט! למחברנו היקר הלוחם האמיץ ב... משנה שמחה אני שמח היום, כי ביום הזה יוצא לאור החבור "עקיצת עקרב", מעשה ידיו להתפאר, ואני תפלה לאל שבזכות זה יגדל הילד ויהיה ממש ההיפך מאותו האיש (ר' יהונתן אייבשיץ אב"ד דמתא) אשר דברי המחברת הנפלאה ערוכים ומכוונים נגדו, ויהיה לכבוד להוריו וישראל יתפאר בו.

בגמר הרב את דברי ברכתו שניכר היה בה שיצאו מעומקא דליבא, ענה אחריו כל הקהל כאחד: אמן ואמן! ומסביב לשלחן ערוך בשעת הסעודה שוחחו בשיחות ממאורע היום מסביב לכתב-פלסתר האחרון הנ"ל, ועם גמר הסעודה יצאו בריקודים והסתובבו במחול מתוך התלהבות ושירה, ומדי עברה הקבוצה המרקדת על פני החדר ששם היתה שוכבת אמי היולדת נשארו עומדים על מקומם למשך רגעים מספר, ואחד מהם היה חוזר בקול גדול על הברכה הנפלאה של רבם ל"רך-הנמול" וכולם התריעו אחריו ב"אמן", והיו חוזרים לריקודים ביתר שאת ויתר עז. בקיצור, מעולם לא ראתה אלטונה שמחה כזאת בברית מילה.
מני אז היה האב נפעם מאד בצפיה לקיום ברכתו של הגאון יעב"ץ, ולעתים היה עומד ושואל לעצמו חשאי: האומנם הוא יזכה לבן יקר כזה? האם מחלציו הוא יצא צדיק כזה אשר יהיה לתפארת בישראל ורבים יהנו באורו?

באנחה עמוקה מהולה בבכי גדול המשיך המומר לשעבר את דבריו: ההנכם שומעים כבר בתי וחתני היקרים את הפתרון לכל התהפוכות הנוראות אשר עברו עלי בימי חיי המנוולים? דבר ידוע הוא שהגאון הק' יעב"ץ ז"ל היה צדיק אמיתי, וכתוב בהו בצדיקיא "ותגזר אומר ויקם לך" ומכיון שברכני שאני אהיה ההיפוך הגמור מאותו צדיק יסוד עולם ר' יהונתן אייבשיץ זצ"ל, לכן הייתי כמו אנוס והכרחי עפ"י הגזרה העליונה להיות נלכד ברשת שחת אשר הייתי תועה בה במשך ימי חיי. ואעפ"י שאיני חושב שההתנצלות הזאת תספיק לי להפטר מן הדין הנורא העתיד לבוא עלי בעולם האמת שהנני הולך שמה, מכל מקום בטוח אני שהקלה גדולה תצמח לי ע"י ההתנצלות הזאת של הגזרה שנתכה עלי ע"י הברכה הנ"ל, שאצלי נהפכה לקללה והחשיכה עלי את כל חיי בעוה"ז ובעוה"ב, וכשההתנצלות הזאת תתקבל גם כן על לב גאון וצדיק הדור אקוה שתפלתו לעילוי נשמתי הנדחה תתקבל באופן שלכל הפחות במשך הזמנים אחרי קבלת העונשים והדינים הראויים לבוא עלי, על פי כל מעשי המכוערים והנוראים, יהיה לי בזה איזה תקון שתתקיים גם בי העלוב והחוטא השפל אותה ההבטחה שהבטיח הקב"ה גם לפושעי ישראל היותר גרועים "לבל ידח ממנו נדח".

רשת העצבים שלו, מיתרי לבבו השבור והפצוע היו רגישים מאד, מזועזעים ומרעידים בדבריו האחרונים האלה, ובגמרו את דבריו פרץ בזרם דמעות עד מחנק וכל איבריו רטטו, לסתותיו נפלו, גנח, רקק דם, שלד מדולדל...

כל אותו היום בער כאש בתנור, החרטה אכלה אותו בכל פה, קומץ עצמות יבשות בוערות... והבת ובעלה פניהם לבשו קדרות, לא יכלו עוד לכבוש את דמעות עיניהם והם שטפו בשפע, התהלכו סביבו על בהונות רגליהם כאילו דרכו על גבי גחלים, ולבותיהם דלקו באש החמלה והרחמים.

ראשו של החולה המסכן התחיל שוקע לאטו עד שצנח לגמרי על כפיו הרטובים מדמעות, קבר בהם את גולגלתו ובכה במרירות גודלה את מר גורלו, גידים כחולים בצבצו ועלו על פניו המכורסמים, חרס הנשבר... ציץ נובל... צל עובר...


חשכת הערב הלכה הלוך והתגבר ורק גניחת ההולך למות השביתה לרגעים את דמי המנוחה האפלה. והנה זקף החולה את עצמו, שלח מבט פחדים מסביב לו, מבטו נצמד אל פני בִתו כאילו בקש, כאילו התחנן, כאילו התפלל... ושוב נפל על יצועו ועצם את עיניו.

וי! וי! שאג פתאום ונלחץ אל משכבו בכח, ונפשו פרפרה בקרבו כצפור פצועה. חרדו אליו מיד בתו וחתנו: מה לך אבינו כי חרדת כה?...

--- אוי לי מיום הדין! אוי לי מיום התוכחה!... ופניו החוירו חורון-מות. ואחר קשתה עליו נשימתו, גוו נתכווץ, פלצות אחזתהו – הוציא את נשמתו בצעקת "שמע ישראל".

הרב דהורודנה ישב כל אותה העת הארוכה על כסאו מבלי לנוד ושמע בהקשבה גדולה את כל הספור המפליא הזה מפי האשה הכבודה בתו של משומד ה"בעל תשובה" ונתרשם מזה עד מאד, והוא בקדושתו קבל עליו לעשות מה שיהיה יכול לעשות לתקונה של הנשמה המסכנה והעלובה של אביה האומלל. האשה יצאה מאת פני הרב בנמוס ובהכנעה רבה ובחזקת טובה לאין קץ על החסד הגדול אשר עשה עם אביה הנדח.

הרבנים הדיינים ישבו בהחדר החיצון מלאים התפעלות על אשר רבם הצדיק מצא לו לנכון להקשיב בהתענינות כ"כ מרובה ספור ארוך מפי אשה, שלא כדרכו בקודש. והנה נגש אליהם הרב ואמר: אכן אין זה דרכי לשמוע שיחת נשים ובפרט באריכות כ"כ, ברם הספור הארוך והמפליא הזה אשר צריך בלי שום ספק להיות למוד לדורות לדעת להזהר מכל מחלוקת וביחוד להתרחק מכל דבר הנוגע לעלבונה של תורה ח"ו . וכאן ספר הרב לפני הדיינים שלו, את הספור על כל פרטיו. וסיים בדברי תוכחה אלו: הנכם רואים בעיניכם את האחרית המרה שהיתה למי שהצטיין בכתיבת כתבי-פלסתר בזלזול ת"ח, אעפ"י שהיתה כאן גם כן מחשבה שביסודה היה מונח "לשם שמים". מ"מ כל הנוגע בזה לא ינקה כי "אש היא עד אבדון תאכל" וירא ה' ינצל הימנה וחוטא ילכד בה, ואשרי הצדיקים יראי ה' הזהירים בכבודה של תורה, עליהם נאמר: והמשכילים יזהירו ככוכבים לעולם ועד.

-------------------------------

הרה"צ הגאון רבי יעקב משה חרל"פ שליט"א (ר"מ בישיבת רבנו שיחי' "מרכז הרב") העיר לי הערה חשובה זו:
כשספרו אח"כ את דבר הברכה (לרך הנמול) המוזרה והעוקצת של היעב"ץ לבעל דבבא דידיה, ר' יהונתן אייבשיץ, נתלהבו פניו וענה בחום ואמר: אין הכי נמי, - והלואי! ... וד"ל.

-----------------------------

מה שנוגע למחברתי "ספור מפליא הנוגע לכבוד התורה" כותב (ההד טבת דנא) מר אפריון מבואנס ארייס: כד הוינא טליא ספרו זקני עירי אמדור הסמוכה להוראדנא את המעשה של הבעל תשובה (הנ"ל) ואת הופעתה שלבת המומר לפני הדרת כבודו של הרב"ד, אך אם לא טעיתי ספרו כי היא היתה בתו של המעתיק ולא של מחבר נתיבות עולם, ואשר למאקאל - הוא היה נוצרי מלידה ומבטן, ובנערותו יצק מים ע"י ת"ח בערי ליטא, הוא מת בלונדון בשנת 1863 ושנים אחדות לפני מותו נתחרט לעין השמש ונהפך לאוהב ישראל.

[שפיפון בן ליש]

שפיפון, עיין באחרונים בסי' הנ"ל בשו"ע (משנ"ב למשל), ותמצא שהמנהג בכפרות היה לתת את התרנגולים לעניים, אבל בגלל שהלך ונעשה עניין השחיטה בדוחק ובלחץ עד שהתגברו החששות לטריפות, כתבו האחרונים שמוטב לא לתת את התרנגולים עצמם לעניים, אלא את דמיהם, והוא הוא הקרוי פדיון כפרות. ובימינו המשיך החילוף הלאה והפך נתינת צדקה , דהיינו שהפדיון הוא במקום עצם קניית התרנגול ועשיית הכפרה (אפשר כמובן לנהוג בזה ובזה...).

אם אני מבין נכון את דבריך, אין שום קשר בין כסף למנהג כפרות (ששורשו בגאונים) אלא שראו חכמים לנכון לבטל כפרות לעיתים, ותחת זה הציעו ליתן צדקה ודי.
אז מה שמלמדים בגן שאפשר לעשות כפרות או על או על או על. אינו נכון. אפשר לעשות כפרות ואפשר לתת צדקה.

[תוך כדי דיבור]

ברור שמנהג הכפרות בתרנגולים ונתינת צדקה הם שני דברים לחוד. אבל בכל אופן השני בא להחליף את הראשון ולהיות על מקומו, בנתינת הצדקה מכוונים שיהיה זה במקום עשיית הכפרות (וגם זהו מפירוש השם "פדיון כפרות"), וע"כ יש גם נוסח, לומר בנתינת הצדקה שאלה המעות יהיו תמורתי וכו' (ולפי זה יש מקום לתת לכה"פ דמי תרנגול).

[בן המחבר]

תולדות מנהג הכפרות: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... &pgnum=242

[כרם]

בחיי אדם הביא שכן הוא מנהג ההמון, והמליץ במקום הדוחק וחשש נבילה לעשות כן במקום על תרנגול.

[ישבב הסופר]

הנה הסיפור שפרסם לראשונה רש"ב שולמן (מקורבו של הרב קוק וחתן הרב פרנק בזיו"ר כמדומני) בתוך קונטרס קטן בירושלים שנת תרצ"ד
הקונטרס אינו מצוי באוצר, אבל מצאתי פעם ברשת שמ"ד הקליד את החוברת כולה.
את הסיפור אמנם היה מספר הרב קוק בשם חמיו האדר"ת, אבל יש על אמיתותו ערעורים שונים.
אצל הגרד"צ הילמן ז"ל, ראיתי בעבר קונטרס שהוציא רש"ז ליימן באנגלית, ובו מחקר ובירור על הסיפור.

מצו"ב המחקר מרש"ז ליימן. עבודה נפלאה שיצאה מתח"י.

[כרם]

הסיפור הזה נידון כאן לאחרונה:

viewtopic.php?f=7&t=5914

[חיימקה]

לגבי כותרות הסימנים בשו"ע אם הם גם ממרן הרי לנו שתי מקורות לכך שאף הם ממרן
א. הש"ך בחו"מ סי' שפו סק"ד
ב. הסמ"ע בסוף הקדמתו לחו"מ

[הבונה]

דביקותו (של בעל השפת אמת) ברבי מקאצק היתה ללא סייג, ואף החזיק במה שנהגו בקאצק. וכך סיפר החסיד ר' בעריש שיינהרטן ז"ל המכונה 'בעריש לאדז'ער' שהיה בסוף ימיו בת"א:
שנים רבות היה החסיד רבי בן ציון אוסטרובר ז"ל מביא לרבותינו הקדושים את התרנגול ל'כפרות', כן היה אצל הרבי מקאצק, החיהרי"ם, והרבי ר' העניך מאלכסנדר.
בשנה הראשונה להנהגתו של השפ"א נכנס אל הקודש, אך השפ"א סירב לעשות כפרות על תרנגול. אמר ר' בן ציון: הלא הרבי ר' העניך מאלכסנדר נהג כך, הגיב השפ"א: "עהר איז געווען א פרומער" (הוא היה מדקדק ומחמיר). שאל שוב הרי זקינו החיהרי"ם גם נהג כך, א"ל "עהר איז אויך געווען א פרומער" (אף הוא היה מדקדק ומחמיר). אמר רב"צ הרי גם בקאצק נהגו כך, שאל השפ"א האם גם בטומשוב (שם התגורר הרבי מקאצק בתחילת הנהגתו והנהיג בדרך חריפה יותר) או רק בקאצק? אמר רב"צ שאינו יודע. ציוה עליו השפ"א שיצא ויברר אצל זקני החסידים. יצא רב"צ לברר וחזר לומר לשפ"א שאכן נהג כך גם בטומשוב. כששמע זאת אמר לו על אתר: "נו ברענג שוין אהער דעם האן..." (=נו, הבא כבר את התרנגול...) (כתבי רח"י שוירץ)

[איש_ספר]

על כותרות הסימנים, היה מאמר מקיף בקובץ זכור לאברהם של מכון ירושלים בחולון.

[בן המחבר]

על כותרות הסימנים, היה מאמר מקיף בקובץ זכור לאברהם של מכון ירושלים בחולון.

viewtopic.php?p=13315#p13315

[בן המחבר]

לגבי כותרות הסימנים בשו"ע אם הם גם ממרן הרי לנו שתי מקורות לכך שאף הם ממרן
א. הש"ך בחו"מ סי' שפו סק"ד
ב. הסמ"ע בסוף הקדמתו לחו"מ

הסמ"ע איירי ברמזי דינים שרשם המחבר בחיבורו לטור בראש כל סימן.

[נטורי קרתא]

האמת היא, שגם אם הכותרת "מנהג שטות הוא" יצא מידי מרן המחבר, אין לכך כל חשיבות, באשר מוחזק בידינו שדפוס קדום שנשתנה דינו ככת"י, וכבר פסקו רבותינו שאין להתייחס לכת"י לענין פסק הלכה, וכמבואר היטב בדברי זעירא דמן חבריא שהובאו באשכול הסמוך: viewtopic.php?p=56335#p56335

[חכם באשי]

האמת היא, שגם אם הכותרת "מנהג שטות הוא" יצא מידי מרן המחבר, אין לכך כל חשיבות, באשר מוחזק בידינו שדפוס קדום שנשתנה דינו ככת"י, וכבר פסקו רבותינו שאין להתייחס לכת"י לענין פסק הלכה, וכמבואר היטב בדברי זעירא דמן חבריא שהובאו באשכול הסמוך: viewtopic.php?p=56335#p56335

ליצן!...
(אבל עקרונית, אתה צודק...)

[יאיר]

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9B%D7% ... 7.94.D7.92

[יעקב כהן]

כתבו לעיל בשם ספר זרבבל שלועג על מנהג הכפרות וזה אינו נכון כלל, רק כתב שהמנהג התחיל לתכלית טובה מאוד בשביל לתת לעניים אוכל בערב הצום שבלא זה יחלשו ועל זה נוסף וכו וכו'. והגם שלא חייב לקבל את דבריו ע"ש מ"מ אין שום בעיה לציין לדבריו ומסתמא שהאלף המגן ציין בעצמו לספרו.

עמודים מזרבבל.pdf

(1.07 MiB) הורד 622 פעמים

[הוגה ומעיין]

יש לחזור ולתקן את הכותרת - לא מגן האלף אלא אלף המגן.

[אוצר מתנת חינם]

האמת היא, שגם אם הכותרת "מנהג שטות הוא" יצא מידי מרן המחבר, אין לכך כל חשיבות, באשר מוחזק בידינו שדפוס קדום שנשתנה דינו ככת"י, וכבר פסקו רבותינו שאין להתייחס לכת"י לענין פסק הלכה, וכמבואר היטב בדברי זעירא דמן חבריא שהובאו באשכול הסמוך: http://www.otzar.org/forums/viewtopic.p ... 335#p56335

..
(אבל עקרונית, אתה צודק...)

viewtopic.php?f=7&t=28762&p=298158#p298161

[גביר]

יעוין בזה גם בספרו של רי"ש שפיגל, עמודים בתולדות הספר העברי: תלמיד עורך, פתח תקווה תש"פ, עמ' 322-321.