ולאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה - לרב פרכינן נהי נמי דלמקצת הטענה וממין הטענה אתו מיהו לאו ממילא שמעת מינה דחסרה לה טענה ראשונה ואין כאן עוד כפירה משתי כסף:
---
לפי הבנתי, רש"י ז"ל מפרש שאומנם לרב צריך הוא וצריך זה, חד למקצת הטענה וחד לממין הטענה, וא"כ א"א ללמוד כשמואל, שכתוב אחד מלמדנו שעל טענת שתי כסף הוא שחייבה התורה שבועת מודה במקצת, והכתוב השני מלמדנו שאם כפר רק מקצתו הוא שחייב שבועה, ולא אם כפר בכולו. אלא לרב כתוב אחד מלמדנו שאם כפר מקצתו ולא כולו חייב שבועה וכתוב שני מלמדנו שרק אם הודה ממין הטענה הוא שחייב שבועה, וממילא אין לנו פסוק שאומר שעל טענת שתי כסף שהודה במקצתה הוא שחייב שבועה, אלא אם הכפירה עצמה היא בשתי כסף. אומרת הגמרא, אם כן, לרב, חסרה הטענה, כלומר שאם כפר בשתי כסף, דבה"א רב לא פליג אדשמואל שהתורה דיברה על טענת שתי כסף, א"כ חסרה הטענה משתי כסף. וכאן לא הבנתי. האם כוונת רש"י ז"ל לומר דבכה"ג ליכא הודאה במקצת, דטענו שתי כסף וכפר שתי כסף, ומ"ש לעיל בדברי רב שתחילת הטענה היא בשתי כסף ופרוטה הוא לפום המסקנה, דשתי כסף שבתורה נאמר על הכפירה, ולא על תחילת הטענה. כי אם זהו הפשט, אז קשה, דהל"ל ולאו כופר הכול הוא. או ולאו ממילא שמעת מינה דאזלא לה טענה לגמרי, דהא כפר בשתי כסף, והוא מה שטענו.