פורום אוצר החכמה

האם זה מוזכר בש"ס \ ראשונים \ אחרונים?

כל זבח בהמה שבמקדש ישא סיכון מובנה של טומאת נבלה אם יקרה אחד מחמשת פסולי שחיטה המוזכרים במסכת חולין (שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, עיקור). נבלת הבהמה תהיה לאב הטומאה ותגרום חשש לכל הכהנים מסביב שעלולים ליטמא בטומאת מגע או משא ושוב תגרום טומאה לקדשים שמקבלים פסול אפילו ברביעי לטומאה.

יכולים לטעון שזה רק יהיה אפשרות קטנה אם נאמר ש"כהנים זריזים הם" ואפילו זרים הכשרים בשחיטת קרבן תהיה "אימת קדשים עליהם" ובכל שחיטת קרבן הכל יהיו מוזהרים שלא לגרום מקרה של הכנסת טומאה לעזרה ולא יבא לחשש איסור כרת אם הפסול בשחיטה יבא בפשיעה. אבל הסיכון להכנסת טומאה יכפיל לפי רוב הזבחים שבכל יום ובמיוחד בשלש רגלים שיהיו אלפי קרבנות מכל איש ומשפחה מישראל. אז איך שלא יהיה מצב של נבילות מרובות בבת אחת אפילו אם רק ע"י אונס (כמו תנועת הבהמה או התעטשות בשוחט באמצע השחיטה או שאר מקרים שמחוץ לשליטה אנושית)?

תהיתי גם אם היה איזה נס שהגביל את המקרים של שחיטה פסולה במקדש, אבל זה לא מופיע בין עשרת הניסים שבמקדש המוזכרים במסכת אבות ה:ה או בשאר הניסים המופיעים באבות דרבי נתן.

נראה שהסוגיא בש"ס ההכי קרובה לעניינים האלו נמצאת בעירובין קד:, קה. שדן בשרץ שנמצא במקדש המוטל במחלוקת אם כהן מוציאו בהמיינו (בגדו - שלא לשהות את טומאה) או בצבת של עץ (שלא לרבות את הטומאה) ובשבת כופין עליו פסכטר (או משום איסור מוקצה או משום איסור הוצאה). בדרך כלל, המפרשים לא מעירים כאן מה לעשות אם נמצא נבלת בהמה במקדש (שמטמא אפילו במשא) ובמיוחד קשה למצוא מי שדן בנבלה שנגרמה ע"י שחיטה פסולה בקרבן.

באמת, מצאתי בסוטה כ: תוד"ה "לא טמא מת" שמביא סיבה שהמשנה בסוף מס' עירובין מזכיר דווקא שרץ ולא נבילה. ומצאתי במשנה למלך (רמב"ם הל' ביאת מקדש ג:טז) וגם בר' ירוחם פישל פערלא בביאורו על ספר המצוות לרס"ג (מנין עשה ב, סימן ל) שמתעמקים יותר, וכולם מזכירים שבטומאת משא לא יועיל הוצאת הטומאה ע"י הפסק בגד או צבת. אבל בכל זאת, הם לא מזכירים שום ענין של קרבן שנתנבל ע"י שחיטה פסולה.

המקום היחידי שמצאתי שמזכיר מצב כזה הוא בחידושי הרי"ם על התוספות הראשון במס' חולין (בענין שחיטה ע"י נשים)
https://archive.org/details/sefersheelo ... 2/mode/1up

...ועוד נראה כמו דקי"ל עירובין קד: המכניס שרץ למקדש חייב משום ולא יטמאו מחניהם וכ"פ הרמב"ם (ביאת מקדש ג:טז) דמכניס שרץ וכיוצא בו חייב כרת דטימא מקדש ה' ע"ש. ונראה דכיוצא בו שכ' הרמב"ם הוא נבילה ג"כ דהוא אב הטומאה. וא"כ במנבל בידים בהמה בעזרה עובר ג"כ אלאו זה שהרי מכניס נבלה לעזרה...

אבל לא מזכיר הענין שלי בטיפול במקרים רבים כזה בבת אחת.

אם מקרה של שחיטה פסולה בקרבן היתה נחשבת ל"פסולו בקודש" שדינה שיוצאת לבית השריפה (אע"פ שלא נעשה מעשה שחיטה), אז היה נפתח אפשרות לפתור את הבעיה אם נאמר שדין עומד לישרף\כתותי מכתת שיעוריה יהיה גורם שאין בנבלה כזאת שיעור לטמא דבר אחר. אבל נראה שכיון שסוף כל סוף זה כאילו לא נעשה פעולת שחיטה כלל, אז דינו: (תמורה ז.ג) "אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית.....ואם מתו, יקברו" ואין בה דין שריפה.

כמובן, טומאה שקרה לדבר שהיה לו קדושת הגוף\קדושת מזבח (קרבן שנתנבל ע"י שחיטה פסולה) שונה מסתם דבר טמא (כמו שרץ), והענין הנוסף של "אימת קדשים" ימנע מאנשים להתקרב אל הנבלה. אבל אם זה מתרחש ברמה המונית, תהיתי אם זה יהיה מצריך לגישה מיוחדת.

האם יש למישהו מידע נוסף או חושבים שאני חסר כלשהוא?

תודה.

אולי קשור זבחים קג
כָּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵרַע בָּהֶם פְּסוּל קֹדֶם לְהֶפְשֵׁטָן,

אֵין עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים;
לְאַחַר הֶפְשֵׁטָן,
עוֹרוֹתֵיהֶם לַכֹּהֲנִים.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים:
מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא:
מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ,
שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה,
שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֵין לֹא רָאִינוּ רְאָיָה,
אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

כבוד הרב ר' משה הי"ו

הערה מצוינת, ולכאורה תמיהה אם לא דנו עליה.

לחומר הקושיא היינו יכולים לתרץ דבהמה שנתנבלה ע"י שחיטה פסולה, עד שהיא מפרכסת עדיין אין שם וטומאת נבילה עליה, ולכאורה כן היא שהרי בהמה טמאה ששחטה אמרינן בםי' במשנה חולין קיז: שאינה מטמאה בנבילה עד שתמות, וכן הוא במשנה בטהרות פ"א דבהמה וחיה אין מטמאין עד שתצא נפשה, וממילא אפשר להוציאה חוץ לעזרה בעודה מפרכסת.

אבל לכאורה מדברי הגמרא בחולין כא. בהותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין קאמרינן שם דבשחט ב' הסימנין כולן ולרב אסי אף רוב הסימנין מיקרי הותזו ראשיהן ומטמאין בנבילה, ועיי"ש בתוס' ד"ה הותזו ראשיהן דמיירי בבהמה חיה ועוף ולכאורה צ"ע מהמשנה בדף קיז: דשחיטה לא מיקרי הותזו ראשיהן אולם רש"י מפרש דמיירי בשרצים ולפי"ד אפ"ל דבבהמה לא מיקרי הותזו בשחיטת.הסימנין וא"כ כל שמפרכסת עדיין אינה מטמאה. ועי' ברש"ש שם שמפרש דהותזו ראשיהן היינו עם המפרקת דאל"ה קשה מהמשנה בהעור והרוטב.

ואם נאמר שמפרכסת באופן כזה עדיין אין שם נבילה עליה, א"כ יש לדון על דברי הרי"ם הנ"ל בחידושיו שמנבל בהמה בעזרה עובר באיסור לגרום טומאה לעזרה, דאפשר כיון שעדיין יכול להוציאה מהעזרה במפרכסת אינה אלא גרמא וצ"ע.

ולעצם הנידון, איני בקי בטיב שחיטה ובדיקה, אבל האם קיים כהיום סיכוי גבוה של פסול בשחיטה ע"י החמשה דברים? כלומר, בשוחט מומחה לבהמות, האם זה דבר המצוי שיפסול את השחיטה?