פאה פ"ו מ"א: הבקר-הפקר בית שמאי-בית הלל

[תוכן]

'בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר. ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה'.

ברור הוא שפ' הרפה היא אות חזקה וקשה יותר מאשר ב' הרפה. בהתאם לכך, מכיון שבית שמאי הם המחמירים ובית הלל המקילים, בית שמאי היו צריכים לומר 'הפקר', ובית הלל 'הבקר'.

מה פשר השינוי?

[רב ייבי]

מאן יימר דבקולא וחומרא תליא מילתא,

ומסתברא דכל ה'קושי' אינו אלא על המדפיסים שבחרו כאן בלשו' הבקר ובב"ה לש' הפקר,
דכפה"נ בכת"י היה או בשניהם בבי"ת או בשניהם בפ"א ראה במשנה זרעים עם שנויי נוסח מכת"י (זק"ש)

וגם לטעמך לא נראה כל קושיא, דאדרבה לדעת ב"ה ההפקר צריך להיות הפקר חזק יותר לעניים ולעשירים, וב"ש הוא דמקילי דגם הפקר לעניים מספיק,
(וגם להלכה ב"ש מקילים דהבקר זו מועילה לפטרו מן המעשר וב"ה מחמירים)

[צופה_ומביט]

'בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר. ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה'.

ברור הוא שפ' הרפה היא אות חזקה וקשה יותר מאשר ב' הרפה. בהתאם לכך, מכיון שבית שמאי הם המחמירים ובית הלל המקילים, בית שמאי היו צריכים לומר 'הפקר', ובית הלל 'הבקר'.

מה פשר השינוי?

פעם מסר רבי ראובן כץ, רבה של פתח תקוה, שיעור בישיבה. שלמה הקטן, הטיל שאלה לחלל השיעור. ר' ראובן שמע את השאלה מגיעה מ'שום מקום', והתאמץ לחפש ולראות מהיכן היא באה. לבסוף איתר את הזאטוט... תגובתו היתה בהתאם לגיל השואל: נֶאֱמר, כך פנה אליו, 'וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים בשדה'; יש לשאול, אם ראובן היה חיגר, היאך מצא את הדודאים? שלמה: וכי מנין שחיגר היה? ר' ראובן: וכי מנין לך הנחות אלו שאתה שואל על פיהן?...

viewtopic.php?p=120683#p120683

[מיללער]

בעיקר הדבר עי' רמב"ן עה"ת ויקרא יט, כ:

בקרת תהיה: - יש על בית דין לבקר הדבר שלא לחייבו מיתה "כי לא חפשה" ואין קדושיה גמורין לשון רש"י וכן אמרו כל המפרשים ואם כן יזהיר הכתוב בבקור הזה מפני שהיא דומה לאשת איש אולי יטעו בה ואין פירושם מתוק בפי כי בידוע שיבוקר הדבר ולא ימיתו האדם חנם וכן יבקרו בכל חייבי המיתות.

ואני סובר שהיא מלה יחידית בכתוב אבל היא מורגלת בלשון ארמית ובדברי רבותינו מלשון הפקר כי עיקר הלשון הבקר כמו שאמרו (פאה פ"ו מ"א) בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר ובית הלל אומרים עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה ותנן נמי (שביעית פ"ט מ"ד) אוכלין על המובקר אבל לא על השמור ותרגם יונתן אנשים רקים ופוחזים (שופטים ט ד) סריקין ובקרין כלומר בעלי הבקר בשקריהם ובפחזותם (ירמיהו כג לב) ובקרותהון ואמרו כי תשמטנה ונטשתה (שמות כג יא) תרגמו הירושלמי ותבקרנה.

וכן בכל מקום במשנה הלשון בבי"ת אבל הרגילו בגמרא לומר ממנו הפקר כי האותיות האלה מתחלפות אצלם תמיד כאשר אומרים (פסחים מה) מן עבשו פרודות (יואל א יז) עפשו וכן בכתוב במקומות הרבה כמו שהזכרתי בפסוק נשפת ברוחך (שמות טו י) ופירוש הפסוק הזה שאמר בשפחה הזאת אע"פ שהיא נחרפת לאיש לא תהיה לו לאשה כי בקרת תהיה לו כלומר מופקרת תחשב אצלו ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת באשת איש כי לא חפשה להיות אשתו גמורה אבל יביא זה עליה אשם בעבור שהיא נחרפת אליו ואונקלוס שאמר בקורתא תהא לשונו כלשון יונתן בן עוזיאל (שופטים ט ד) במלת בקרין

[HaimL]

'בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר. ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה'.

ברור הוא שפ' הרפה היא אות חזקה וקשה יותר מאשר ב' הרפה. בהתאם לכך, מכיון שבית שמאי הם המחמירים ובית הלל המקילים, בית שמאי היו צריכים לומר 'הפקר', ובית הלל 'הבקר'.

מה פשר השינוי?

אני גם חושב, כמו שהובא כאן, שאין משמעות לשינוי. אבל אולי בעלי הנוסחאות הטילו כאן רמז,
כדי לזכור את צדדי המחלוקת. ב"ש סוברים שגם הפקר לעניים, היינו שהוא מבחין בין עני לעשיר
(מלשון לא יבקר בין רע לטוב וגו'), וב"ה סוברים שצ"ל מופקר לכל, והיינו כרגילות לשון בני אדם,
שהפקר הוא עזיבה ונטישה.

ולהעיר שיש קצת הידמות של לשונות, שהרי פוקר = עוזב ונוטש הדת, והוא לנע"ל, עם שמו של
הפילוסוף אפיקורוס, הנזכר בדברי חכמים.

[עדיאל ברויאר]

כדברי הרמב"ן, החילוף הבקר/הפקר הוא בין בבלי לבין המשנה והירושלמי. ודפוסי המשנה התאימו את לשונה במקומות רבים ללשון הבבלי, כפי שסקר אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, עמ' 1221-1220. בעצם השאלה במקרה הנוכחי היא למה מדפיסי המשנה תיקנו כאן רק באופן חלקי.
לעצם החילוף ומשמעות השורש יעוין במאמרו של ש"י פרידמן, 'המילון המחקרי ללשון העברית של התנאים: ערך 'הבקר'/'הפקר'; ביקורת', סידרא יב עמ' 127-113. הוא לא מקבל את הקישור לאפיקורוס.