האם קטן חייב בראיה - כשאביו פטור

[יערוסלב]

יש לחקור, מה דינו של קטן שהגיע להגיל שיכול לאחוז בידיו של אביו ולעלות לירושלים, שלפי ב"ה וכן ההלכה, שמדין חינוך מחיוב במצות ראיה. אבל דא עקא, שאביו פטור מראיה, כגון שאינו יכול לעלות ברגליו וכדו', האם יש חיוב להאב לשלוח את הבן אם מישהו אחר שנוסע לירושלים כיון שהקטן כבר הגיע לגיל חינוך וחייב לחנכו, או אפשר לומר, כיון שהקטן אינו יכול לאחוז בידיו של אביו, דהא אביו פטור מראיה, גם אין עליו חיוב לחנך כעת את בנו בענין זה.

ובמילים אחרים: האם הדין 'יכול לאחוז בידיו של אביו' הוא 'סימן' שהבן הגיע לגיל חינוך, והאב חייב לחנכו, או הדין 'יכול לאחוז בידיו של אביו' הוא גם 'סיבה' בנוסף להסימן, ופירושו: שאם אביו אינו יכול לעלות לירושלים כיון שאינו יכול לעלות ברגליו, גם אין עליו חיוב להשתדל שבנו יגיע לירושלים.

ושאלתי את זה מכמה ת"ח ולא היה מענה בפיהם, ע"כ אבקש מחבירי הת"ח שמסתובבים להאיר ולהעיר בענין זה

[אהרן תאומים]

ב. אי זהו קטן כו'. אבל מכאן ואילך אף על פי שאינו חייב מן התורה הטילו חכמים על אביוועל אמו לחנכו במצות:
לכאורה אפשר לדקדק מכאן תשובה לשאילה שהחיוב בחינוך הקטן אינו קשור לחיוב אביו בעצם העליה ואף אם הוא האבא חיגר וכדו' מחויב להעלות את בנו מדין חינוך כי הרי גם האם פטורה מעליה וחייבת להעלות בנה מדין חינוך

[עזריאל ברגר]

וכי תעלה על דעתך שקטן שאביו אינו חייב בראיה (גוי, ערל, טמא, חולה, מת) לעולם לא יתחייב בדין חינוך לראיה?!

[אהרן תאומים]

ו.
נשיאים. בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות דכתיב כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים וגו' (במדבר ז):
יש לדקדק מדוע רש"י הביא פסוק זה להראות ששלמי הנשיאים היו יותר מעולות, ובפרט שרש"י גם לא כתב במפורש את המספר, ויכל לכתוב את הפסוקים החוזרים על עצמם בכל קרבן נשיא, פר אחד וגו' כבש אחד בן שנתו לעולה, ולזבח השלמים בקר שניים אילים חמשה וכו'
ונראה שמיושב בזה דחיית בית שמאי לדברי בית הילל - ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות, שזה שהתורה חזרה ומנתה את הסכום הכולל של כל קרבן וקרבן אחר שזה נכתב כבר בפירוט אצל כל נשיא, וכל אחד יוכול לעשות את החשבון לבד, וע"כ אפשר שהייתור מלמד זאת, וזה מודגש בדרך שהתורה כותבת זאת - כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים

[באמונתו]

יש לחקור, מה דינו של קטן שהגיע להגיל שיכול לאחוז בידיו של אביו ולעלות לירושלים, שלפי ב"ה וכן ההלכה, שמדין חינוך מחיוב במצות ראיה. אבל דא עקא, שאביו פטור מראיה, כגון שאינו יכול לעלות ברגליו וכדו', האם יש חיוב להאב לשלוח את הבן אם מישהו אחר שנוסע לירושלים כיון שהקטן כבר הגיע לגיל חינוך וחייב לחנכו, או אפשר לומר, כיון שהקטן אינו יכול לאחוז בידיו של אביו, דהא אביו פטור מראיה, גם אין עליו חיוב לחנך כעת את בנו בענין זה.

ובמילים אחרים: האם הדין 'יכול לאחוז בידיו של אביו' הוא 'סימן' שהבן הגיע לגיל חינוך, והאב חייב לחנכו, או הדין 'יכול לאחוז בידיו של אביו' הוא גם 'סיבה' בנוסף להסימן, ופירושו: שאם אביו אינו יכול לעלות לירושלים כיון שאינו יכול לעלות ברגליו, גם אין עליו חיוב להשתדל שבנו יגיע לירושלים.

ושאלתי את זה מכמה ת"ח ולא היה מענה בפיהם, ע"כ אבקש מחבירי הת"ח שמסתובבים להאיר ולהעיר בענין זה

לכאורה, הדבר תלוי הוא במחלוקת כללית, אם חינוך דווקא באב, או ה"ה לאמו וב"ד, כשאין האב מחנכו משום מה.
השיעור שיכול לאחוז בידו של "אביו", היינו ביד "מחנכו", ואם בחינוך כל שאר מצוות, אין האב מעכב, כן ה"ה לעניינינו.

[אהרן תאומים]

דף ו.
רש"י ד"ה נשיאים. בחנוכת המזבח הקריבו שלמים יותר מעולות דכתיב כל הבקר לעולה וגו' וכל בקר זבח השלמים וגו' (במדבר ז):
רש"י מביא תחילתם של שני פסוקים סמוכים ומציין וגו', שזה הרי כלל ידוע שכותבים וגו' כשצריך גם להמשך הפסוק בעניין זה, והעיקר באמת נמצא בהמשך הפסוק להוכיח מכאן כדברי בית הלל ריבוי בקרבן שלמים, יותר מעולות, וכפי הנאמר בפסוקים אלו במלואם:
הראשון - כָּל הַבָּקָר לָעֹלָה שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים אֵילִם שְׁנֵים עָשָׂר כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר וּמִנְחָתָם וּשְׂעִירֵי עִזִּים שְׁנֵים עָשָׂר לְחַטָּאת.
והשני אחריו - וְכֹל בְּקַר זֶבַח הַשְּׁלָמִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פָּרִים אֵילִם שִׁשִּׁים עַתֻּדִים שִׁשִּׁים כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁשִּׁים זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ אַחֲרֵי הִמָּשַׁח אֹתוֹ.
והנה עולים כאן שתי תמיהות בדברי רש"י, הראשונה מדוע לא הביא הפסוקים שכתובים קודם לפרשת סיכום קרבנות הנשיאם – זאת חנכת המזבח וכו', הרי שנים עשר פעמים בכל נשיא ונשיא חוזר על עצמו ענין ריבוי השלמים מהעולות כדכתיב פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר אַיִל אֶחָד כֶּבֶשׂ אֶחָד בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וכתיב וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתּוּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה וכו',
והרי בחלקי הפסוקים שהביא רש"י העיקר שהוא המספר חסר מן הספר, והנה רש"י עצמו כשמבאר דברי בית שמאי בד"ה מצינו בעצרת. בפ' שור או כשב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ופר בן בקר אחד ואילים שנים יהיו עולה לה' וכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים (ויקרא כג): כאן רש"י כתב את הנצרך שזה המספר במלאו.
והנה לביאור דברי רש"י תתורץ הקושיה בחברתה, וכפי שנראה שהוכרח לכך ממה שכתבו בתוספות בד"ה דנין דבר הנוהג לדורות. ולא בעי למימר דנין יו''ט מיו''ט לאפוקי נשיאים דחול הוי דלא מצינו ליה האי חילוקא בשום מקום אע''ג דלקמן פרק חומר בקודש (דף כג: ושם) ילפינן צירוף כף אחת הכתוב עשה כל מה שבכף אחת ולא פרכינן דורות משעה לא ילפינן דהתם כיון דליכא למלפי מדורות ילפינן ליה שפיר משעה אי נמי שאני התם דתני ביה קרא תריסר זימני כדאמרינן בפ''ק דמנחות (דף ח:) ובפרק הקומץ רבה (שם דף יט:) גבי כלי הלח מקדש הלח ויליף שמואל דורות משעה דתני ביה קרא תריסר זימני:
על פי זה עולה ששם תירצו שאפשר ללמוד מדבר הנעשה לשעה בגלל שזה ייתור שחוזר על עצמו שנים עשר פעמים, אבל מספרי הקרבנות עצמם אי אפשר ללמוד מזה כי הרי רש"י מבאר שם בחומש שלכל נשיא היה טעם וסיבה מדוע הביא המספר הזה של הקרבנות, ועל כן מזה עצמו אי אפשר ללמוד להוכיח ענין הריבוי בשלמים, אבל כשהתורה חוזרת ומסכמת סך כל הקרבנות ובדרך שיודגש ענין ריבוי השלמים מהעולות בדווקא, זה מלמד, כי היו יכולים לומר כפי שאמרו על סך הכסף סך הזהב בכללותו יכלו לומר סך כל הפרים שלושים וששה כל האילים שבעים ושניים עתודים שישים כבשים שבעים ושניים, אבל זה שהתורה חילקה ואמרה כל הבקר לעולה וכל בקר זבח השלמים מוכח שיש ענין וחשיבות בריבוי סוג הקרבן שהוא השלמים.