פורום אוצר החכמה

מה כוונת השיטמ"ק לציין כאן, והיכן נמצא בפ' כירה ובפ' המניח דבר דומה?

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לב עמוד ב
ומי חייב גלות? והתניא: הנכנס לחנותו של נפח, ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת - פטור, ואפילו נכנס ברשות! הכא במאי עסקינן - בשוליא דנפחי. שוליא דנפחי למקטלא קאי? כשרבו מסרהב בו לצאת ואינו יוצא. ומשום דרבו מסרהב בו לצאת, למיקטליה קאי? כסבור יצא. אי הכי, אחר נמי!

וברבינו פרץ -
'אי הכי אחר נמי, תימה ולימא הכי נמי דברייתא גם באחר ובמסרהב, ולא קשיא מידי אההיא דלעיל. ויש לומר דאסוגיא (דעלמא) [דתלמודא] פריך דאוקמינן בשוליא דנגרי, דמאי דוחקיה לאוקומי בשוליא, אפילו אחר נמי.

זה כתבתי מתחילה:
ובפרק כירה היינו בדף לט: 'והא מעשה דאנשי טבריא בקרקע הוה ואסרי להו רבנן' כפי' הרמב"ן שם.

הסיבה שזכרתי את זה הוא בגלל שראיתי את הרמב"ן הזה לאחרונה ונהניתי מביאורו הנפלא בסוגיא שנתקשו בה הראשונים שם, אבל לאחר שעה נזכרתי בסוגיא אחרת שם בדף מג: למעלה, וברור ופשוט שכוונת השטמ"ק היא לסוגיא זו, וכל לומד מתחיל שם שם לב לענין הזה, ע"ש.

הלואי והייתי מצליח להבין את שיחתך, הרי לא היה שום צד למקשן שגם בלי מחשבה החלות לא יהיו מוקצה, נמצא שהשאלה היא לא על המקשן אלא על עצם הברייתא דהדק"ל והא מוקצות נינהו, ואי מיירי בחשב עליהן לפלוג וליתני בדידה.
דוגמא כמו שהבאת יש בש"ס פעמים רבות מאד.
נשמח להבין דבריך.

הכוונה היא לשאלת התלמוד:
'מני אי רבי שמעון לית ליה מוקצה' שהיא קושיה רק על מה שטרחו להעמיד ולדחוק בשחישב וכו' אבל על גוף הברייתא לא קשה מידי ואדרבה אם הברייתא כר"ש א"צ לשום דוחק ופ'.