פורום אוצר החכמה

במנחות פרק רבי ישמעאל משנה ג'
וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם וכו'
ולא הבנתי
הרי כל ישראל בירושלים, מקיימים מצות לינה אחרי הקרבת חגיגת ט"ו
ומי הם בני העיירות הסמוכות

אוצה"ח מצא בערוך לנר ר"ה דף ה' ע"א, ועיי"ש בפנים בהמשך בדברי בנו ששו"ט בזה:

תודה
ונראה קצת בבן המחבר שכותב כמו שאמר אחי מחמת דוחק הקושיא
שיש קצת עניין עומד על קרבנו, [ועיין ביומא פרק ז' משנה ב' ומלאכת שניהן וכו']
ולכן באו מירושלים הקרובים כדי לראות
ועל בני העיירות הסמוכות יש יותר עניין להיות שם

בס"ד, ר"ח אלול תשע"ח - יחד עם כל בית ישראל המתחילים במסכת מנחות, ברכתינו שלוחה לכל הלומדים בכל אתר ואתר, לילך מחיל אל חיל אף במסכת מנחות, ולזכות ולראות את האיש לבוש הבדים מעלה תמור קטורת והקרבת המנחות, בבנין הר המוריה עם ההיכל והעזרות.

ב,א
כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כשירות, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה.
הקשה הקרן אורה קושיא עצומה:

"ויש לדקדק בעיקר מחשבת שלא לשמן דמנחות. היינו מחבת לשם מרחשת או איפכא. דבשלמא שלא לשמן דזבחים. כגון עולה לשם חטאת או שאר שינוי השם חד מחבריה משונה בקדושתו וכפרה אחרת לו. אבל מחבת ומרחשת שניהם שוין בקדושתן ועבודה אחת להם. ואינן משונים אלא במעשיהם, דזו עמוקה ומעשי' רוחשין, מנ"ל דזה חשיב שלא לשמן לפסול במחשבה".

עיין מנחת אריאל מש"כ בזה.

ב.

רש"י ד"ה מתני' כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וקמצה הכהן ואמר הריני קומץ לשם מחבת

לכאורה ק"ק מדוע האריך כ"כ בפירושו והכי הול"ל "כגון שקמץ מרחשת לשם מחבת" ותו לא, דומה למש"כ בריש זבחים בד"ה מתני' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - שנשחט עולה לשם שלמים

זבחים שמם ע"ש פעולת השחיטה והיא הפעולה הראשונה שבא שייך לפגום במחשבה, ולא קראם קרבנות, מנחות אין שמם קמצים או קטורות אלא מנחות שזו למעשה מתנות והמנחה נקראת בהבאתם לבית ה' אבל הפגימה שייכת רק בפעולה המיוחדת של הקמיצה, ע"כ רש"י הסביר באריכות יותר

לא הבנתי, הרי סוף סוף הול״ל בלשון קצרה ״כגון מרחשת לשם מחבת״ ולמה כל האריכות.
ואחר העיון בזה מצאתי בטהרת הקודש שהרגיש בזה. וע״ע בחמדת דניאל וברווחא שמעתתא מש״כ בזה.

המשנה פןתחת כל ה"מנחות" וזה שם כולל למשמעות המנחה שהיא מלשון מתנה, ואין לשם זה משמעות לעבודה מסוימת שבה יש אפשרות לפסול, וע"כ רש"י מסביר קודם "הבאת" המנחה שבזה עצמו אין אפשרות למחשבה פוסלת אלא בקמיצה, להבדיל מכל הזבחים שפירושו שחיטה

ב.

רש"י ד"ה חוץ ממנחת חוטא - כגון ההיא דמטמא מקדש כו'

יש לעיין מדוע נקט טומאת מקדש דוקא. ועוד הול"ל שבועת העדות דאקדמיה קרא ןצ"ע.

ב, א
מה חידש רש"י שצריך להביא מנחה חדשה לשם מרחשת
רד"ה אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. דלא יצא ידי נדרו וצריך להביא אחרת לשם מרחשת.
וצ"ע, מה בא רש"י לומר שאת המנחה הנוספת שצריך להביא, צריך להביאה לשם מרחשת. והלא פשיטא, דמצד מנחה אחרת שאינה מרחשת כבר הביא [כאשר הפכה מנחתו שנקמצה שלא לשמה, לשם מנחת נדבה], ואם כן נשאלת השאלה לשם מה צריך להביא הוא מנחה נוספת. פשוט וברור שזהו מחמת שלא נקמצה המנחה לשם מרחשת, ואם כן הדין נותן שמכך שחייב להביא הוא מנחה נוספת, בהכרח שזהו חובת מנחת מרחשת שחייב להביאה, ואם כן לשם מה פירש"י זאת, שצריך להביאה לשם מרחשת, והלא מילתא דפשיטא היא, וצ"ע.

שמואל דוד כתב:ב.
רש"י ד"ה חוץ ממנחת חוטא - כגון ההיא דמטמא מקדש כו'
יש לעיין מדוע נקט טומאת מקדש דוקא. ועוד הול"ל שבועת העדות דאקדמיה קרא ןצ"ע.

טומאת מקדש חמירא שחייב עליה כרת.

אז מה?

ההוא דאמר כתב:ב, א
מה חידש רש"י שצריך להביא מנחה חדשה לשם מרחשת
רד"ה אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. דלא יצא ידי נדרו וצריך להביא אחרת לשם מרחשת.
וצ"ע, מה בא רש"י לומר שאת המנחה הנוספת שצריך להביא, צריך להביאה לשם מרחשת. והלא פשיטא, דמצד מנחה אחרת שאינה מרחשת כבר הביא [כאשר הפכה מנחתו שנקמצה שלא לשמה, לשם מנחת נדבה], ואם כן נשאלת השאלה לשם מה צריך להביא הוא מנחה נוספת. פשוט וברור שזהו מחמת שלא נקמצה המנחה לשם מרחשת, ואם כן הדין נותן שמכך שחייב להביא הוא מנחה נוספת, בהכרח שזהו חובת מנחת מרחשת שחייב להביאה, ואם כן לשם מה פירש"י זאת, שצריך להביאה לשם מרחשת, והלא מילתא דפשיטא היא, וצ"ע.

כמו כן יש להעיר ברש"י תחילת זבחים. ועיין שפת אמת כאן ושם. וע"ע זבח תודה שם.

ב, ב
סתירת דברי רש"י במקור האיסור להמשיך ולעבוד שלא לשמה בנדבה
ונדבה מי שרי לשנויי בה.
מבואר, שהגם שהתחיל בעבודת שלא לשמה במנחה, מכל מקום אסור לכהן להמשיך ולעבוד שלא לשמה, כפי שבנדבה אסור לשנויי בה, ופירש"י בד"ה ונדבה וכו'. "והכתיב אם זבח שלמים קרבנו (ויקרא ג) שתהא זביחה לשם שלמים".
והקשה הגר"א וסרמן [קוב"ש ח"ב סי' כב] בסתירת דברי רש"י למשכ"ת במסכת זבחים [ב, ב]:

"ונדבה מי שרי לשנויי בה. וכיון דרחמנא קרייה נדבה מי שרי לשנויי בה הא אמרינן בפ' שני (לקמן ד' כט:) אסור לחשב בקדשים ויליף מקרא דלא יחשב".

הרי שמשום לתא דלא יחשב נאסר להמשיך לעבוד שלא לשמה, ומדוע הכא במנחות פירש"י דילפינן לה מקרא דאם זבח שלמים, ולא משום איסורא דלא יחשב, וצ"ת.

עיין צאן קדשים ובחידושי הגרז"ס במנחות.

ב:

רש"י ד"ה הניחא לרב אשי - דמתרץ לקמן כי רמינן דר' שמעון דאמר בדוכתא אחריתי (במתניתין) אדרבי שמעון דהכא ומתרץ להו רב אשי דהא דאמר ר' שמעון עלו באומר הריני קומץ מחבת לשם מרחשת דכיון דלא אדכר שמה דמנחה אלא שמה דמנא דברי רוח בעלמא נינהו והא דקאמר ר' שמעון בעלמא דלא עלו כגון דאידכר שמה דמנחה איכא לאוקומה מתני' כר' שמעון דמתני' דאידכר שמה דמנח' "כדמפר' שלא לשמו ולשמו לשם מנחת נדבה לשם מנחת חוטא"

צ"ע מדוע נקט רש"י סיפא דמתניתין.
ואין לתרץ שלא דייק בזה דעיין לקמן בסמוך ברד"ה ואי נמי כדמשני רבא כו' והא דנקט לאקשויי במתני' משלא לשמן ה"ה דמצי לאקשויי לשמן ושלא לשמן כדאקשינן לרבה אלא כי סידרא דמתני' נקיט ואזיל עכ"ל.

שמואל דוד כתב:ב.

רש"י ד"ה מתני' כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וקמצה הכהן ואמר הריני קומץ לשם מחבת

לכאורה ק"ק מדוע האריך כ"כ בפירושו והכי הול"ל "כגון שקמץ מרחשת לשם מחבת" ותו לא, דומה למש"כ בריש זבחים בד"ה מתני' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - שנשחט עולה לשם שלמים

איני מבין מה הקושיא, נקודת הקושי שעמדה לפני רש"י היא ששחיטה ישנה בזר ולכן מביא הקרבן ומתנדבו יכול לשנות בעצמו, ואילו במנחה כיון שקמיצה היא רק ע"י הכהן, השינוי הוא רק ע:"י הכהן ולא ע"י המתנדב עצמו.

שמואל דוד כתב:

ההוא דאמר כתב:ב, ב
סתירת דברי רש"י במקור האיסור להמשיך ולעבוד שלא לשמה בנדבה
ונדבה מי שרי לשנויי בה.
מבואר, שהגם שהתחיל בעבודת שלא לשמה במנחה, מכל מקום אסור לכהן להמשיך ולעבוד שלא לשמה, כפי שבנדבה אסור לשנויי בה, ופירש"י בד"ה ונדבה וכו'. "והכתיב אם זבח שלמים קרבנו (ויקרא ג) שתהא זביחה לשם שלמים".
והקשה הגר"א וסרמן [קוב"ש ח"ב סי' כב] בסתירת דברי רש"י למשכ"ת במסכת זבחים [ב, ב]:

"ונדבה מי שרי לשנויי בה. וכיון דרחמנא קרייה נדבה מי שרי לשנויי בה הא אמרינן בפ' שני (לקמן ד' כט:) אסור לחשב בקדשים ויליף מקרא דלא יחשב".

הרי שמשום לתא דלא יחשב נאסר להמשיך לעבוד שלא לשמה, ומדוע הכא במנחות פירש"י דילפינן לה מקרא דאם זבח שלמים, ולא משום איסורא דלא יחשב, וצ"ת.

עיין צאן קדשים ובחידושי הגרז"ס במנחות.

ועי' קר"א זבחים ד, א, ומרומי שדה בריש זבחים שהעמידו הקו' בצורה הפוכה, למאי איצטריך לא יחשב הרי כ' ואם זבח שלמים. ויעוי' שיט"מ כאן ובחי' הגרי"ז. והתי' הפשוט והמחוור שיש מקור לעיקר דין זביחה לשמו ויש מקור לאיסור לאו.

נוטר הכרמים כתב:

שמואל דוד כתב:ב.

רש"י ד"ה מתני' כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וקמצה הכהן ואמר הריני קומץ לשם מחבת

לכאורה ק"ק מדוע האריך כ"כ בפירושו והכי הול"ל "כגון שקמץ מרחשת לשם מחבת" ותו לא, דומה למש"כ בריש זבחים בד"ה מתני' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - שנשחט עולה לשם שלמים

איני מבין מה הקושיא, נקודת הקושי שעמדה לפני רש"י היא ששחיטה ישנה בזר ולכן מביא הקרבן ומתנדבו יכול לשנות בעצמו, ואילו במנחה כיון שקמיצה היא רק ע"י הכהן, השינוי הוא רק ע:"י הכהן ולא ע"י המתנדב עצמו.

אם היה כתב ״שנקמץ מרחשת לשם מחבת״ היה די מובן.
אגב יש להעיר קצת מדוע לא כתב רש״י ״מחבת לשם מרחשת״ ודו״ק

שמואל דוד כתב:ב.

רש"י ד"ה חוץ ממנחת חוטא - כגון ההיא דמטמא מקדש כו'

יש לעיין מדוע נקט טומאת מקדש דוקא. ועוד הול"ל שבועת העדות דאקדמיה קרא ןצ"ע.

ועיין רש"י סוטה טו ד"ה מנחת חוטא - הבא על חטא דמטמא מקדש ושבועת העדות ושבועת ביטוי דכתיב התם ואם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו'
הקדים טומאת מקדש וקדשיו.
וע"ע סוטה כג רד"ה כר"א בר"ש - במנחות בפ' אלו מנחות (דף עג:) גבי מנחת חוטא כהן שמביא על שמיעת קול או על ביטוי שפתים או על טומאת מקדש וקדשיו כו'
וצריך ישוב לכל זה.

ב, ב
האם בפיגול בעינן דיבור
רד"ה מחשבה. "הך מחשבה דקדשים הוצאת דיבור בפה הוא כדאמרי' בבבא מציעא (ד' מד.) על כל דבר פשע לחייב על המחשבה כמעשה דאי לאו מוציאו בפה מחשבתו למאי נחייב לה".
צריך בירור א. לכאורה סתרי דברי רש"י אהדדי למה שכתב בקידושין [מא, ב]

"שכן ישנן במחשבה. קדשים נמי איתנהו במחשבה (וכן נמי פסול קדשים ופיגול ע"י מחשבה הם באים) גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתני' בשבועות בפ"ג (דף כו:) מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב עולות".

הרי שלגירסא אחת ברש"י, פסול פיגול הרי הוא במחשבה.
ב. מדוע באמת פירש"י בסוגיין דמחשבת פיגול הוי דיבור ולא מחשבה, והלא כפי שהקדש הקרבן מהני במחשבה לכו"ע כדילפינן מנדיב לב עולות, הוא הדין שמחשבת פיגול שמתפיס את עבודת הקרבן לקרבן אחר, בעינן שתועיל במחשבה.
ג. צריך לי בירור, מה עומק כוונת רש"י 'דאי לאו מוציאו בפה, מחשבתו למאי נחייב לה" - מהו פשוטן של דברים.

א. הרי מהרש"ל מחק את המשפט שבתוך הסוגרים, ונראה בעליל כי שרבוב הוא שהשתרבב לתוך דברי רש"י. (ישנה סתירה בדברי רש"י בענין מחשבה בשליחות יד, שהעיר עליה בהגהות הב"ח בשלהי המפקיד.)
ב. התוספות הוכיחו כן מכמה מקומות בתלמוד (פסחים סג ע"א ועוד). וכן כתב רש"י בפירוש החומש: 'לא תזבח ליי אלהיך כל דבר רע' – אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע.
ג. בשליחות יד אמרי ב"ש 'לחייב על המחשבה כמעשה', ושם על כרחין 'מחשבה' היינו דיבור, שהרי אי אפשר להעיד על מחשבה שבלב איש, וכיצד אפוא נחייב את השומר בגין מחשבתו לשלוח יד? וכמו בשליחות יד כן גם בקדשים, 'מחשבה' האמורה בהם היינו הוצאת דיבור בפה.

ביקורת תהיה כתב: ג. בשליחות יד אמרי ב"ש 'לחייב על המחשבה כמעשה', ושם על כרחין 'מחשבה' היינו דיבור, שהרי אי אפשר להעיד על מחשבה שבלב איש, וכיצד אפוא נחייב את השומר בגין מחשבתו לשלוח יד? וכמו בשליחות יד כן גם בקדשים, 'מחשבה' האמורה בהם היינו הוצאת דיבור בפה.

יישר כח,
אבל כידוע התוס' בריש זבחים, וכן במשנה למלך דנו האם בעינן דיבור במחשבת פיגול. ויש על כל פנים צד שלא. ואם כן תיקשי היאך ניתן לחייבו, והלא אנוש הלב ועמוק ומי ימצאנו, ובהכרח שמדובר כשהודה הכהן שפיגל. ומדוע לרש"י לא ניחא ליה בהכי.

ההוא דאמר כתב:מדוע לרש"י לא ניחא ליה בהכי.

השאלה שאלה. אך להבהרה בעלמא, דברי רש"י 'דאי לאו מוציאו בפה, מחשבתו למאי נחייב לה' מתייחסים אל שליחות יד ולא אל פיגול.

ג.

רש"י ד"ה ותו דחטאת יחיד - נקבה היא "והביא נקבה לעזרה" ושחטה לשם עולה מאי איכא למימר:

יש להעיר מה כוונת רש"י בתיבות אלו?

ג, א
אמאי לא יהא חיסרון לשמה - הגם שמעשיה מוכיחין
מעשיה מוכיחין
יל"ע, להחולקים על דברי הגרי"ז הנודעים, שהסתמא לשמה אינו נעקר מהקרבן, ואין דין מחשבת לשמה [עיין בקוב"ש ח"ב סי' כב, משמיה דהגר"ח].
אמנם כמו שמוכח בשפת אמת ריש זבחים וריש מנחות, וכן הקוב"ש [שם] דס"ל שיש דין לחשוב לשמה, אלא שסתמא לשמה.
מעתה יש להקשות, דבמחשבת שלא לשמה במנחה שמעשיה מוכיחין, נהי שהמחשבה השניה לא חלה דסותרת למעשיו, מכל מקום הלא אומר להדיא שקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת, ואם כן וודאי שאינו עושה את המנחה לשם מנחת מחבת, ואם כן חסר במחשבת לשמה, וצ"ת.

ההוא דאמר כתב:ב, ב
האם בפיגול בעינן דיבור
רד"ה מחשבה. "הך מחשבה דקדשים הוצאת דיבור בפה הוא כדאמרי' בבבא מציעא (ד' מד.) על כל דבר פשע לחייב על המחשבה כמעשה דאי לאו מוציאו בפה מחשבתו למאי נחייב לה".
צריך בירור א. לכאורה סתרי דברי רש"י אהדדי למה שכתב בקידושין [מא, ב]

"שכן ישנן במחשבה. קדשים נמי איתנהו במחשבה (וכן נמי פסול קדשים ופיגול ע"י מחשבה הם באים) גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתני' בשבועות בפ"ג (דף כו:) מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב עולות".

הרי שלגירסא אחת ברש"י, פסול פיגול הרי הוא במחשבה.
ב. מדוע באמת פירש"י בסוגיין דמחשבת פיגול הוי דיבור ולא מחשבה, והלא כפי שהקדש הקרבן מהני במחשבה לכו"ע כדילפינן מנדיב לב עולות, הוא הדין שמחשבת פיגול שמתפיס את עבודת הקרבן לקרבן אחר, בעינן שתועיל במחשבה.

ניתן להאיר אלומת אור חדשה בדברי רש"י, דאין כוונתו לחדש שפיגול בעי דיבור, אלא דווקא הכא בעינן דיבור על מנת שיהא לזה דין מעשיה ניכרים, כפי שפירש הגרי"ז [הובא בשיעורי הגרמ"ד ב, ב], ולפי זה לא סתרי אהדדי דברי רש"י כלל [לכל הגירסאות], כיון דליכא דין מסוים בפיגול דבעינן דיבור.

אך בפרק בית שמאי (דף מא ע"ב) אומר רש"י בפירוש: וְכָל מַחֲשָׁבָה דְקָדָשִׁים מוֹצִיא בַּפֶּה הוּא.
וגם כאן י"ג בדברי רש"י 'כל מחשבה' במקום 'האי מחשבה'.

ד.

רש"י ד"ה אשם נאמר בו הוא לאחר הקטרת אימורין - בא"ד אבל "פסח" וחטאת כתיב הוא בשחיטה זבח פסח הוא בזבח נשיא כתיב ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה לפני ה' חטאת הוא

צ"ע פסח מאן דכר שמיה?

מה זאת אומרת מאן דכר שמיה, רש"י בא לתת טעם מדוע פסח פסול גם הוא שלא לשמה

הגמרא מיירי בחטאת מנחת חוטא מנחת קנאות ואשם וא"כ מדוע כתב רש"י פסח...

כדי שלא יוקשה לן מאי טעמא דפסח, וגם פסח הוזכר בתחילת הסוגיא

ייש"כ. איפה הוזכר פסח?

שמואל דוד כתב:

שמואל דוד כתב:ב.

רש"י ד"ה חוץ ממנחת חוטא - כגון ההיא דמטמא מקדש כו'

יש לעיין מדוע נקט טומאת מקדש דוקא. ועוד הול"ל שבועת העדות דאקדמיה קרא ןצ"ע.

ועיין רש"י סוטה טו ד"ה מנחת חוטא - הבא על חטא דמטמא מקדש ושבועת העדות ושבועת ביטוי דכתיב התם ואם לא תשיג ידו לשתי תורים וגו'
הקדים טומאת מקדש וקדשיו.
וע"ע סוטה כג רד"ה כר"א בר"ש - במנחות בפ' אלו מנחות (דף עג:) גבי מנחת חוטא כהן שמביא על שמיעת קול או על ביטוי שפתים או על טומאת מקדש וקדשיו כו'
וצריך ישוב לכל זה.

במנחות ב. מפני שמדובר בשינוי בקדש - סוג הקרבן הביא שגגת טומאה בקדש
בסוטה טו מביא את שלשת הדברים ונקט הראשון שגגת קודש - עניינה קל יותר ואח"כ כפי סדר הפסוקים ושניהם עניני שבועה והראשון מזיד והשני שוגג, והביא את כל השלוש מפני ששבועת העדות הספרא דורש אלה מ"אלה" דכתיב בסוטה,
בסוטה כג שמדובר על "כהן" מביא כלשון הפסוק "שמיעת קול" תלמוד לומר "וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" - ואין אלה אלא שבועה. וכן הוא אומר (במדבר ה, כא) "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה". וכתב את זה ראשון מפני הכהן, ומפני שכתב לשון שמיעת קול כתב "ביטוי שפתים ולא "שבועת ביטוי, ולאחריו טומאת מקדש וקדשיו כי זה בכהן הכי פחות שכיח כי כהנים זריזים הם ונזהרים ביותר, (ואכן זה עצמו רש"י סיבה למה שרש"י שינה את הסדר בפעם הראשונה במסכת זו כדי שנבחין שאצל הכהן כתב הפוך, זו גם הסיבה שכתב פעמיים שאין מדרך רש"י לחזור פעמיים באותו מסכת אם לא לצורך מה)

ייש"כ גדול! דבריך נפלאים כדרכך בקודש!
ועיין הוריות ח: ובתוי"ט על המשנה שם. ועיין סה"מ להרמב"ם מצוה עב וצ"ע בהסדר שכתב שם. וע"ע לשון החינוך מצוה קכג ואכמל"י.
ואגב, לשון רש"י "כגון ההיא דמטמא מקדש" וכוונתו ב"כגון" לומר שיש עוד א)שבועת העדות ב)שבועת ביטוי ודו"ק ושו"ר שכ"כ בשושנים לדוד (פארדו) במשניות ונהניתי.

ב"כגון" ללא תוספת מילה אז הרבה פעמים ברש"י הכוונה "כגון דא" ולא עוד, אבל כאן כתב "כגון ההיא" וזה בוודאי כוונתו שיש עוד ופשוט

שמואל דוד כתב:ייש"כ. איפה הוזכר פסח?

טעיתי, לא בתחילת הסוגיא, אלא בהמשך הסוגיא בע"ב

ההוא דאמר כתב:

ההוא דאמר כתב:ב, ב
האם בפיגול בעינן דיבור
רד"ה מחשבה. "הך מחשבה דקדשים הוצאת דיבור בפה הוא כדאמרי' בבבא מציעא (ד' מד.) על כל דבר פשע לחייב על המחשבה כמעשה דאי לאו מוציאו בפה מחשבתו למאי נחייב לה".
צריך בירור א. לכאורה סתרי דברי רש"י אהדדי למה שכתב בקידושין [מא, ב]

"שכן ישנן במחשבה. קדשים נמי איתנהו במחשבה (וכן נמי פסול קדשים ופיגול ע"י מחשבה הם באים) גמר בלבו לומר שור זה עולה הרי הוא עולה כדתני' בשבועות בפ"ג (דף כו:) מוצא שפתיך אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב עולות".

הרי שלגירסא אחת ברש"י, פסול פיגול הרי הוא במחשבה.
ב. מדוע באמת פירש"י בסוגיין דמחשבת פיגול הוי דיבור ולא מחשבה, והלא כפי שהקדש הקרבן מהני במחשבה לכו"ע כדילפינן מנדיב לב עולות, הוא הדין שמחשבת פיגול שמתפיס את עבודת הקרבן לקרבן אחר, בעינן שתועיל במחשבה.

ניתן להאיר אלומת אור חדשה בדברי רש"י, דאין כוונתו לחדש שפיגול בעי דיבור, אלא דווקא הכא בעינן דיבור על מנת שיהא לזה דין מעשיה ניכרים, כפי שפירש הגרי"ז [הובא בשיעורי הגרמ"ד ב, ב], ולפי זה לא סתרי אהדדי דברי רש"י כלל [לכל הגירסאות], כיון דליכא דין מסוים בפיגול דבעינן דיבור.

אצרף מה שהעליתי בזה משכבר הימים.

רש"י בד"ה אבל מחשבה. הך מחשבה דקדשים הוצאת דבור בפה הוא כדאמרינן בב"מ על כל דבר פשע לחייב על המחשבה כמעשה דאי לאו מוציאו בפה מחשבתו למאי נחייב לה.

הנה נראה יותר, דסוף דברי רש"י דאי לאו מוציאו וכו' קאי על כל שליחות יד דבזה שייך לשון של חיוב, משא"כ במחשבת שלא לשמה אין זה ענין של חיוב אלא דין של פסול, ועי' נתיבות הקודש.

ונראה להוסיף ביאור בדברי רש"י וראייתו משליחות יד, דהנה בגמ' ב"מ שם איתא: ת"ר על כל דבר פשע, ב"ש אומרים מלמד שחייב על המחשבה כמעשה. ומבואר שיסוד החיוב הוא על מחשבה כמעשה ולא על דיבור, ואע"פ דבעינן לדיבור כדי לחייבו, וכן משמעות לישנא דקרא דבר פשע.

וי"ל הביאור בזה, דבאמת תחילת החיוב הוא בעצם המחשבה, וזה שם חיובו על שחישב לשלוח יד, והמחשבה בזה כמעשה, אלא שא"א לחייב על המחשבה גרידא, כ"ז שלא הוציאה בפה.

ואולי היינו משום שהמחשבה לחוד אין לה תוקף בלא הדיבור, והדיבור הוא בתורת גילוי דעת על המחשבה. אכן לא משמע כן בלשון רש"י, אלא שישנו דין דיבור כדי לאשוויי למחשבה שם מחשבה, ובלא"ה אינה נחשבת למחשבה קבועה אלא איזה הרהור חולף. ומזה הוציא רש"י גם לדין מחשבת שלא לשמה, שזה ודאי שדין הפסלות יסודו הוא במחשבה לבדה, אלא שיש לה שם מחשבה לחייב עליה בלא שיוציאה בפה, ועי' בשו"ת הרי"ד סימן פז.