פורום אוצר החכמה

שנינו במכות פרק ג משנה ב [יג ע"א]:
כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רבי שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית. אמר להן רבי שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה.
ובגמרא [יז ע"א] הוגדרה סברת חכמים:
ורבנן? בריית נשמה חשובה, חטה לא חשובה.
ופסק הרמב"ם כחכמים:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה כד
ושיעור כל אכילה מהן כזית בין למלקות בין לכרת

ומאידך מצינו בירושלמי [ברכות ריש פרק ו, הובא בראשונים ברכות לט ע"א, ובפוסקים או"ח סימן ר"י] שמברכים ברכה אחרונה על בריה:
רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והוה רבי חייא בר ווא מסתכל ביה אמר ליה רבי יוחנן בבלייא למה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומה צריכה ליה מפני שגלעינתו ממעטתו ולית ליה לר"י שגלעינתו ממעטתו מה עביד ליה ר' יוחנן משום ברייה [דף מב עמוד א] מילתיה דר"י אמרה שכן אפי' אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה

והקושיא: כיוון שחכמים סוברים דין בריה רק בנמלה שיש בה נשמה ולא בחיטה שאין בה נשמה - מדוע אם כן חוששים לדין בריה לגבי ברכה אחרונה על זית, ענב או רימון?

ואולי היה מקום לחלק בין דין מלקות, שהוא דווקא בבריה שיש בה נשמה לדין ברכה, אלא שחילוק זה צריך פשר.

אפשרות אחרת היא ליישב על פי שיטת התוספות [מכות יז ע"א ד"ה ורבנן וחולין צו ע"א ד"ה מאי טעמא], שעיקר החילוק לרבנן הוא לא בין מה שיש בו נשמה לאין בו נשמה אלא בין דבר ששמו נשאר עליו לאחר שנחלק למה שאין שמו עליו, שנמלה אין שמה עליה לאחר שנחלקה ולכך הוי בריה משא"כ נבלה שמה עליה לאחר שנחלקה ולכן לא חשיב בריה.
ולפי זה לכאורה חיטה היתה צריכה להיות בריה כיוון שכשנחלקה אין שמה עליה אלא ששיטת חכמים בחיטה נובעת מכך 'דלא תאכל טבל כתיב ולא כתיב לא תאכל חטה של טבל' [לשון התוס' בחולין], דהיינו אילו היה כתוב בתורה לא תאכל חיטה אין הכי נמי, שחכמים היו מודים שלוקין עליה משום בריה, אך כיוון ששם האיסור הוא טבל ושם זה לא משתנה גם כשנחלקה החיטה לכן לא חשיב בריה.

והנה מצינו לגבי ברכה שהפסוק מפרש את שם המאכל [ואף אם ברכה מעין ג' היא דרבנן מ"מ כעין דאורייתא תקון]:
(ח) אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ:
(ט) אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת:
(י) וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ:

ומדוייק אם כן לשון הירושלמי שדן לגבי זית, ענב ורימון ששלושתם מפורשים בפסוק ולכן יש להם דין בריה אף לשיטת חכמים, שאם נחלקו אין שמם עליהם.

[אמנם יישוב זה לא יועיל לסוגיא בחולין קיט ע"א: ת"ש, דתנא דבי רבי ישמעאל: על כל זרע זרוע (אשר יזרע) - כדרך שבני אדם מוציאין חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן! בריה שאני. והנה מפורש שגם לעדשים, שאינם מפורשים בפסוק, יש דין בריה, ועל פי זה פסק המג"א שגם בקטנית יש דין בריה לגבי ברכה אחרונה]

וכל זה מיושב לשיטת התוספות הנ"ל, שכל החילוק תלוי בשמו עליו או לא, ואין כלל נפק"מ אם היא בריית נשמה [ותשובת חכמים לר"ש כפי שמובאת בגמרא במכות היא לרק לדבריו לדר"ש], משא"כ לרשב"א [חולין צט ע"ב] דתרתי בעינן לצורך הגדרת בריה: גם בריית נשמה וגם שאם ייחלק אין שמו עליו עדיין קשה אמאי חיישינן לברייה גבי ברכה אחרונה.

ודלמא הירושלמי סובר שהלכה כר"ש?

התוס' בסוכה כו: כתבו לחשוש לדין הירושלמי וא"כ ודאי לא קאי כר"ש.

זה שהעניין תלוי דווקא ב"נשמה" - מחלוקת ראשונים (עי' תוס' חולין צו., ונראה לי גם רא"ש שם - שלא סוברים שיש תנאי כזה).
ולפי שיטתם אכן דין בריה שייך גם בברכות.