שנינו במכות פרק ג משנה ב [יג ע"א]:
כמה יאכל מן הטבל ויהא חייב? רבי שמעון אומר: כל שהוא, וחכמים אומרים: כזית. אמר להן רבי שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה.
ובגמרא [יז ע"א] הוגדרה סברת חכמים:
ורבנן? בריית נשמה חשובה, חטה לא חשובה.
ופסק הרמב"ם כחכמים:
רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק י הלכה כד
ושיעור כל אכילה מהן כזית בין למלקות בין לכרת
ומאידך מצינו בירושלמי [ברכות ריש פרק ו, הובא בראשונים ברכות לט ע"א, ובפוסקים או"ח סימן ר"י] שמברכים ברכה אחרונה על בריה:
רבי יוחנן נסב זיתא ובירך לפניו ולאחריו והוה רבי חייא בר ווא מסתכל ביה אמר ליה רבי יוחנן בבלייא למה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומה צריכה ליה מפני שגלעינתו ממעטתו ולית ליה לר"י שגלעינתו ממעטתו מה עביד ליה ר' יוחנן משום ברייה [דף מב עמוד א] מילתיה דר"י אמרה שכן אפי' אכל פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהוא טעון ברכה לפניה ולאחריה
והקושיא: כיוון שחכמים סוברים דין בריה רק בנמלה שיש בה נשמה ולא בחיטה שאין בה נשמה - מדוע אם כן חוששים לדין בריה לגבי ברכה אחרונה על זית, ענב או רימון?