פורום אוצר החכמה

ב ,א
מתני' הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה. כ' המאירי לעולם אין בי"ד חייבים קרבן בהוראתם שנכשלו רוב העם אחריה אא"כ אמרו בפירוש למקצת בני אדם מותרין אתם לעשות.
וחזינן דאע"ג שאין בי"ד מביאים קרבן אא"כ עשו רוב הציבור מעשה ע"פ הוראתם מ"מ סגי בהוראה שתהיה למקצת הציבור ולא בעינן שיורו לרוב הציבור.
ונראה להוכיח עוד שאפילו שאותם המקצת שהורו להם בי"ד את ההוראה לא עשו מעשה ע"פ הבי"ד ואינם נכללים ברוב הציבור שעשו כהוראת בי"ד מ"מ מביאים קרבן, דהא בתורא"ש (ד"ה אין) ביאר דבעינן שתהיה ההוראה בשעת מעשה, ובתוד"ה עד שיהיו נסתפקו באופן שהורו בי"ד שחלב מותר ולרוב הקהל נתחלף חלב בשומן ואכלו האם מביאים פר או לא, ולכאורה אותם אלו שנתחלף להם חלב בשומם לא הייתה אצלם הוראה בשעת מעשה כלל דהא נתכוונו לאכול שומן, ולא באו בכלל לשאול בשעת מעשה על החלב, ולדברי הרא"ש דבעינן הוראה בשעת מעשה ע"כ מיירי שמיעוט הקהל באו לשאול על חלב והתירו להם בי"ד, וא"כ חזינן שאע"פ שאין אותם אלו שאכלו חלב על פי הוראת בי"ד מצטרפים לרוב הציבור שנתחלף להם חלב בשומן להביא עימם פר, מ"מ חשיבא ההוראה שקבלו המיעוט מהבי"ד כהראה שעל פיה יכולים רוב הציבור להביא פר, ודו"ק.

ב ,א
ביאור ספקם של התוס' האם בי"ד עצמן חייבים להביא כשבה או שעירה

א. מתני' ריש הוריות אמרינן למ"ד יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור בין שעשו הבי"ד ג"כ ובין שעשה היחיד ולא עשו בי"ד עימו.
ובתוס' (ד"ה בין שעשו) נסתפקו צ"ע אם בי"ד עצמן חייבין להביא כשבה או שעירה דנהי דפר אין מביאין אא"כ רוב ציבור עשו על פיהן מ"מ קרבן יחיד לייתי או שמא פטורים לגמרי.
ומצאנו ספק כעין זה בדברי האגודה ריש מסכתין שכ' וז"ל "ומספקא לי אי בי"ד גופייהו חייבים להביא כבשה או שעירה, נהי דפר אינן מביאין אא"כ עשו רוב ציבור, מ"מ קרבן יחיד לייתי".
ובהורה גבר דייק מדהעמידו התוס' דבריהם על בין שעשו ועשה עמהן, משמע דאפילו על עשיית עצמן של הבי"ד אבל זה אינו דבי"ד לעולם אין חייבים על עשייתם כדלקמן ג,א מעשה תלוי בקהל והוראה בבי"ד. ואף שלק' מיירי שעשו רוב הציבור על פיהם, ואמנם יש מקום להסתפק שאם הורו בי"ד ועשה רק יחיד על פיהם ועשו גם הבי"ד האם חייבים בי"ד על עשייתן או לא, אך גם זה אינו שודאי בכה"ג חייבים הבי"ד וכי איתגורי איתגור והלא אינם גרועים משאר יחיד.
ומשו"ה כ' ההורה גבר שספקם של תוס' הוא באופן שעשה היחיד שהוא פטור משום שתלה בבי"ד וס"ל לתנא דמתני' שיחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור האם יהיו הבי"ד חייבים קרבן יחיד עבור חטאו של היחיד הנעשה על פי הוראתן, והניחו התוס' ספקם בצ"ע. ובהורה גבר פשט את הספק מדברי שמואל בגמ', יעו"ש .

ב. ולכאורה דברי ההורה גבר מחודשים, ראשית דהנה סו"ס התוס' העמידו דבריהם על דינא דמתני' בעשו ועשה עמהן, ובאמת באגודה העתיק את כל ג' הדינים שבמשנה וא"כ י"ל כההורה גבר, אך בתוס' הוי דוחק.
עוד יש לדון בדברי ההורה גבר דלכאורה לא אשכחן בשום דוכתא שיהיו בי"ד חייבים קרבן לעצמם על מה שעשה יחיד כהוראתם, ובשלמא הורו בי"ד ועשו רוב ציבור על פיהם ילפינן מקראי שחייבים בי"ד או הציבור בקרבן, אך צ"ע הא דלא השמיעונו בעלי הגמ' מקור לדין מחודש זה שחייבים בי"ד על יחיד שעשה כהוראתם.
וביותר יש לדון דהרי נחלקו בגמ' האם ציבור מביאים פר או בי"ד מביאים פר, ובשלמא אם נאמר שבי"ד מביאים פר אזי י"ל דאיכא על הבי"ד חיוב נמי בכשבה או שעירה היכא שעשה היחיד על פיהם, אבל אם ציבור מביאים פר ולא בי"ד מהיכא תיתי לחייבם כשעשה יחיד על פיהם, והא כשם שאין חיוב קרבן על בי"ד להאי מ"ד באופן שעשו רוב ציבור על פיהם מפני מה נחייב את הבי"ד בקרבן כשעשה יחיד על פיהם.
והנה היה מקום לומר שכל ספקם של בעלי התוס' הוא אליבא דמ"ד דבי"ד מביאים פר, אבל אליבא דמ"ד ציבור מביאים פר באמת פשיטא שאין בי"ד מביאים כשבה או שעירה באופן שעשה יחיד על פיהם, אך מדקדוק לשונם של התוס' והאגודה נראה שתוס' כ' "נהי דפר אין מביאין" וסתמו ולא פירשו מי הוא המביא את הפר , אך האגודה כ' "נהי דפר אינן מביאין" וקאי על בי"ד וא"כ י"ל דהאגודה גופיה מספק"ל כמש"כ ההורה גבר ומשום הכי העמיד את כל ספקו למ"ד בי"ד מביאים פר, דלמ"ד ציבור מביאים פר פשיטא שאין חיוב על בי"ד להביא כשבה או שעירה על יחיד שעשה בהוראתם.
וא"כ לכאורה מבואר שספקם של התוס' הוא האם בי"ד שהורו ועשו בעצמם על פי הוראתם חייבים בכשבה או שעירה, ומה שהק' ההורה גבר דאין העשייה תלוייה בבי"ד כלל לכאורה יש ליישב דדווקא לעניין פר הוא דאמרינן שאין העשייה תלוייה בבי"ד אמנם אם יחידים עשו בהוראת בי"ד והבי"ד עשו ג"כ כהוראותם אפשר שיש מקום לחייב בי"ד על עשייתם, וכמו שיבוארו צדדי הספק לק'.

ג. הקרן אורה ביאר דברי התוס' דמספק"ל האם בי"ד שעשו כהוראתם ולא עשו רוב הציבור בהוראתם מביאים כשבה או שעירה, והק' ע"ז דפשיטא שחייבים הבי"ד להביא קרבן על עשייתם, וכי בשביל שעשה יחיד כמותם יפטרו.
ובאור גדול על המשניות תמה על הקרן אורה דילמא כל אחד ואחד מהבי"ד דינו כדין יחיד שעשה בהוראת בי"ד שהרי כל אחד מהבי"ד עשה על פי הוראת הנשארים, ומאין פשיטא ליה לקרן אורה שאילו עשו בי"ד בעצמן חייבים.
ובאור גדול הוכיח לאידך גיסא שפשיטא שבי"ד פטורים מלהביא כשבה או שעירה היכא שעשו על פי הוראתם, דבסיפא דמתני' תני שידע אחד מהבי"ד שטעו והלך ועשה על פיהם חייב, ומשמע דבלאו הכי שידע שטעו פטור מלהביא כשבה או שעירה אף דהוא אחד מהבי"ד, אלמא כל אחד ואחד מהבי"ד דינו ככל יחיד שעשה בהוראת בי"ד ופטור.
וחשבתי לומר דממתני' ליכא למיפשט, די"ל שנקט התנא שא' מבי"ד שידע שטעו צריך להביא קרבן יחיד משום דמיירי אפילו במקום שעשו רוב ציבור על פיהם ונפטרים הבי"ד והציבור בפר, אעפ"כ א' מהבי"ד שידע שטעו אינו נפטר בפר וצריך להביא כשבה או שעירה, ומשו"ה לא נקט את חיוב הבי"ד להביא כשבה או שעירה על עשיית עצמם שלפי שחיוב זה אינו במקום שעשו רוב ציבור על פיהם ונפטרים בפר, שבכה"ג אף הבי"ד נפטרים בפר, וב"ה ראיתי במרומי שדה לק' ג,ב ד"ה תנן הורו בי"ד שכתב כן.

ד. והנה לא נתבאר בדברי תוס' מהם צדדי הספק האם חייבין בי"ד על עשייתם כשבה או שעירה או לא. ונראה לבאר בתרתי.
אפשר לבאר שמספק"ל לתוס' האם אחד מבית דין שעושה דבר שיצא כהוראה מכלל הבי"ד האם חשיב כתולה בדעת בי"ד שהרי סו"ס סומך דעתו על חבריו הנשארים או שסו"ס כיוון שהוא עצמו נמנה על המתירים חשיב כתולה בדעת עצמו אע"פ שיש לו ג"כ את דעת הבי"ד לסמוך עליה .
אמנם לפי"ז יש לומר שכל תלמיד שהגיע להוראה אע"ג שלא נמנה כא' מהבי"ד ואינו יודע שטעו הבי"ד אלא סובר בדעתו להיתר כהכרעת הבי"ד נמי לא נחשיב אותו כתולה בדעת בי"ד אלא כתולה בדעת עצמו, וזה אינו דע"כ לא נסתפקו התוס' אלא בבי"ד גופייהו ואל בכל תלמיד שהגיע להוראה אע"פ שלא נמנה עם הבי"ד.
ועוד הק' הגרא"ל מאלין (בספר הזכרון עולת שלמה עמ' ש"צ) לפי' זה, דלק' ג,א נחלקו האם בי"ד מצטרפים להשלים לרוב ציבור, ואם אין הדיינים חשובים כתולה בבי"ד פשיטא שאין להחשיבם במניין רוב הציבור, כמו שפשוט שמי שאינו תולה בבי"ד אינו נמנה בכלל רוב הציבור לחייב פר . וע"ש מה שביאר הגרא"ל ספקם של התוס' באופ"א.
ולכן צריך לומר שבאמת כל אחד מהבי"ד חשיב כתולה בדעת האחרים שהרי תולה עצמו בדעת הנשארים, אלא מספק"ל לתוס' כיוון שלהכרעת הדין בעינן נמי את הסכמת אותו יחיד מהבי"ד ובלאו הכי לא חשיב כהורו בי"ד כדאמרינן לק' ג,ב א"כ חשיב נמי כתולה בדעת עצמו שסו"ס אילולי דעתו לא היתה נחשבת הוראת הבי"ד כהוראה גמורה להביא פר ברוב ציבור שעשו כמותם ולפטור את היחידים לחד מ"ד. והיינו אע"פ שבעצם עשיית כל יחיד ויחיד מהבי"ד נובעת מהיותו סומך בדעתו על הנשארים מ"מ כיוון שמצד הדין לא סגי ליה לסמוך על דעת האחרים אלא בעינן שגם דעתו תצטרף להוראת ההיתר אזי חשיב כתולה בדעת עצמו ג"כ, אבל תלמיד שהגיע להוראה ולא נמנה בבי"ד חשיב רק כתולה בדעת אחרים אע"ג שגם דעתו מסכמת להיתר משום שאין אנו צריכים לדעתו כלל כדי שתצטרף להוראה.
ולפי"ז מבואר היטב אמאי אפשר לומר שבי"ד מצטרפים לרוב ציבור, אף על הצד שיהיו חייביםם כשבה או שעירה על שגגת ההוראה שלהם אם עשו מעשה על פי עצמן, שהרי שפיר נחשבים הדיינים כתולים בבי"ד כמו שאר הקהל וממילא איכא מ"ד שנמנים עם רוב הציבור, אך לעניין לפוטרן מקרבן יחיד י"ל שכיוון שצריכים אנו גם להוראתם אזי אפשר לחייבם כשבה או שעירה, ודו"ק.

ה. עוד אפשר לומר דהנה טעם הדבר שיחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור י"ל על פי מש"כ הרמב"ן סה"מ שורש א' שכיוון שנצטווינו לסמוך על בי"ד הגדול בכל מה שיאמרו בין שקבלו פירושו ממנו או שיאמרו כך ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם, כי על המשמעות שלהם הוא מצווה ונותן לנו את התורה וזהו מה שאמרו בספרי אפילו אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שכך הוא המצווה לנו מאדון התורה יתעלה, וא"כ אפשר שאפי' שא' מהבי"ד חשיב כתולה בדעת עצמו ולא חשיב כתולה בבי"ד מ"מ מספקא לתוס' האם גם באופן זה איכא פטור מקרבן יחיד דהא איכא טעות כזו שהתורה ציוותה לסמוך עליה או ששרק מי שנחשב כתולה בבי"ד איכא עליו פטור מקרבן יחיד. ואין להקשות אמאי מי שידע שטעו צריך להביא קרבן יחיד ולא נאמר שנצטווה לקבל את דברי הבי"ד וא"כ ייפטר מקרבן יחיד, די"ל דיחיד שידע שטעו הבי"ד אזי אין לו טעות בדין אלא טעותו היא במצווה לשמוע בקול דברי חכמים, ועל טעות שכזו לא אשכחן פטור מקרבן יחיד, ודו"ק .

ו. כ' הרע"ב בביאורו לרישא דמתני' וז"ל "בין שלא עשו בי"ד עצמן מעשה על פי הוראתם הוא פטור והן חייבין שבית דין אין מביאין קרבן אלא על שגגת הוראה שהמעשה תלוי בקהל וההוראה בבית דין".
וכ' הרש"ש שלשונו של הרע"ב היא שלא בדקדוק דמשמע שקאי על מתני' ביחיד שעשה על פי הוראתן וזה אינו דהבי"ד לכו"ע אין חייבין עד שיעשו רוב הקהל ולא פריך אלא על היחיד אם הוא חייב או לא. וכוונת הרע"ב היא דלעולם אין המעשה תלוייה בבי"ד אלא אף שלא עשו בעצמם הוראתם לבד פוטרת את היחיד ומחייבת אותם בעצמם בעשיית רוב הקהל.
ובהורה גבר ביאר דברי הרע"ב על פי דרכו שרצון הרע"ב לומר שאע"פ שאין בי"ד מביאים פר היכא שלא חטאו רוב ציבור, מ"מ קרבן יחיד צריכים להביא הבי"ד ואע"פ שלא חטאו בעצמם אלא חטא יחיד על פיהם, וכעי"ז כ' בלשון הזהב שעל המשניות .

ב ,א
גמ' אמר שמואל לעולם אין בי"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו מותרים אתם לעשות.
עי' תוס' רא"ש שביאר בשם הרמ"ה דשמואל סבר דאע"פ שלא מיירי ששאלו אם מותרים לאכול או לא אלא שאלו מה אנו להורות היתר בחלב שעל הקיבה ואמרו להם מותרים אתם דאע"ג שלא הורו אותם לעשות אלא להורות לאחרים הוראה הוי, ורב דימי פליג וס"ל דדווקא אם שאלו מהו שנאכל אנו את החלב שעל הקיבה חשיב כהוראה. והרא"ש הק' ע"ז דכיוון שידע המורה ששאלו כדי להורות היתר לכל שואל יותר ה"ל לדקדק בדבריו ואם מורה היתר כ"ש דהוי הוראה.
וצריך לומר בביאור דברי הרמ"ה שכאשר מורה הוראה לשואלים שכאשר ישאלו אותם יורו היתר בחלב שע"ג הקיבה, אי"ז סוף הוראה דהא יש לתלמיד זמן להתבונן ואם יש לו פירכא אינו עושה מעשה על פי הרב אלא חוזר ושואל כדאיתא בבא בתרא קל,ב אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי וכו', יעו"ש .

ב ,א
גמ' איכא דאמרי אמר שמואל אין בי"ד חייבין עד שיאמרו מותרים אתם לעשות וכו'.
הרמב"ם פי"ג משגגות ה"א כ' וכן אם נשאו ונתנו בדבר ואמרו דבר זה מותר הוא ולא הורו לעם ולא אמרו מותרין אתם לעשות וכו'.
וכ' הכס"מ מימרא בריש הוריות ופסק כלישנא בתרא ואליבא דשמואל ואביי ור' אבא ורבינא הכריחו כן ממשניות. והאחרונים הקשו דלכאורה אין נפק"מ בין הלישנות וא"כ אמאי כ' הכס"מ שפסק הרמב"ם כלישנא בתרא ולא כלישנא קמא.
והנה יש מקור לדברי הכס"מ בדברי רבנו חננאל שכ' "וקיימא לן כשמואל בלישנא בתרא דדייקי מתניתין הכי".

ב ,א
התירוה בית דין להנשא והלכה וקלקלה
א. אמר שמואל לעולם אין ב"ד חייבין עד שיאמרו להם מותרין אתם רב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות מ"ט לפי שלא נגמרה הוראה וכו' א"ר אבא אף אנן נמי תנינא כרב דימי מנהרדעא הורו לה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה חייבת בקרבן שלא התירו לה אלא להנשא.
התוס' רא"ש כ' בשם הרמ"ה דמשמע ממתני' דבעינן שיאמרו בי"ד מותרים אתם לעשות דהא חזינן שכשהתירוה בי"ד להנשא לא הוציאוה מכלל אשת איש לכל דבר אלא באותו מעשה עצמו שהורו בו היתר, ואע"פ שהמעשה האחר יוצא מכללו דהוראה זו אינה הוראה להיתר אלא להיותו מותר באותו מעשה עצמו, ומינה ילפינן לדידן דלא מיקרי הוראה עד שיפרשו את היתר העשייה, ועי' חזו"א הוריות יד,ב משכ"ב.
ולכאורה מבואר מדברי הרמ"ה לא כמש"כ בגבורת ארי (יומא פ,א בהשמטות, ובמהדורות החדשות נד' במקומן), דאמרינן שם אמר ר' אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא בי"ד אחר וירבה בשיעורין, ומקשינן מאי ירבה בשיעורין אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן הא חשיב כתולה בבי"ד ופטור מקרבן. ולכאורה הא בי"ד קמא לא התירו לאכול כזית קטן של חלב דהא חצי שיעור אסור, וא"כ דמי להתירוה בי"ד והלכה וקלקלה דלא חשיבא תולה בבי"ד שלא התירוה אלא להנשא, ותי' הגבו"א (בתי' הב') שיש לחלק דהתם בהורו בי"ד להנשא וקלקלה ב"ד לא סמכו רק על סברת ליבם אלא על העדות שהעידו שמת בעלה, ולפיכך אין הוראה זו חזקה בידם דדילמא סהדי שקרי נינהו, ופוק חזי מה עלתה לבסוף שבא בעלה והתברר ששקר העידו, לפיכך אומדן דעת הוא שלא כיוונו הבי"ד אלא מה שהורו להדיא לנישואי היתר אבל לא להפקיע איסור אשת איש לנישואי איסור או לזנות להיות תולה בבי"ד, אבל בהוראה על כזית בינוני אין סומכים על אחרים אלא על עצמם וסברת ליבם, וכל שנראה להם כך שחייבים רק בכזית בינוני הפקיעו החיוב מכזית קטן בהוראתם.
וא"כ מבואר שהיכא שהורוה בי"ד שמותרת להנשא כיוון שההיתר הוא רופף בידי הבי"ד ואינו נקבע רק על דבריהם אינם סומכים עליו לגמרי, ואע"פ שההיתר האחר יוצא מכללו לא נתכוונו הבי"ד להתיר לגמרי את איסור אשת איש על כל מה שיהיה יוצא ממנו, אבל בשאר הוראות התירו הבי"ד את הדבר עצמו ואת כל ההוראות היוצאות ממנו וא"כ אין ראייה מהתירוה בי"ד והלכה וקלקלה שאינה תולה בבי"ד שצריכים הבי"ד לפרש את היתר העשייה די"ל דדווקא בהיתרים כגון אשת איש ע"פ עדים צריכים לפרק את היתר העשייה אבל בשאר ההיתרים שנקבעים על פי סברת עצמם אע"פ שאינם מפרשים את היתר העשייה מ"מ חישב הדבר כהותר לגמרי על כל אפניו, וא"כ ליכא ראייה מהתם דבעו הבי"ד לומר מותרים אתם לעשות, ודו"ק.

ב. ובמשנה למלך (פ"ב משגגות ה"ב ובפי"ב משגגות ה"א) כ' שאין לחלק בין הוראת ביע"ד שמותרת להנשא והלכה וקלקלה לבין שאר הוראות בי"ד, ובכל גווני אם הלך היחיד ועשה על פי הוראת הבי"ד דבר שאינו מותר לכתחילה ע"פ הוראתם לא חשיב שעשה ע"פ הוראת בי"ד, וכדבריו לכאורה מבואר בדברי הרמ"ה.
ובחדר הורתי (סי ג') הביא ראייה לדברי הגבורת ארי מהא דאמרינן בירושלמי פ"א ה"ב דבהורו בי"ד דגרוגרת מותר להוציא בשבת ושתי גרוגרות אסורות חשיבא הוראה שאין כאן עקירת כל הגוף, ותיקשי הא אפילו לפי הוראתם של הבי"ד הרי יש כאן איסור חצי שיעור שאסור מה"ת, ויש איסור ח"ש שאסור מה"ת אפילו במלאכת שבת כמש"כ רש"י שבת עד,א (ד"ה וכי מותר), וביאר בחדר הורתי שהמל"מ יפרש דברי הירושלמי דמיירי שהורו הבי"ד ב' עניינים חדאד איסור שבת הוא ב' גרוגרות ועוד שחצי שיעור מותר במלאכת שבת.
ולפו"ר אפשר לבאר דברי המל"מ, שאפשר דס"ל לירושלמי כמו שכ' החכם צבי סי' פ"ו שבשאר איסורי תורה כגון תולש שער אחד בנזיר או בשבת או מוציא פחות מכשיעור אין בוא איסור תורה כלל דטעמא דחזי לאיצטרופי בלחוד לא מהני, וא"כ י"ל דחשיב המוציא גרוגרת אחת ע"פ הוראת בי"ד שהשיעור הוא ב' גרוגרות כתולה בבי"ד שהרי אין איסור ח"ש אלא מדרבנן.
ועוד אפשר לבאר דאע"פ שבכל איסורי שבת אמרינן דחצי שיעור אסור מן התורה מ"מ במלאכת הוצאה דמלאכה גרועה היא חצי ישעור מותר מה"ת, כמו שהוכיח הבאר יצחק (סי' ט"ו ענף ה-ו) מדברי הרמב"ם פי"ח משבת ה"א שכ' שיעור הוצאה תבן כמלוא פי פרה וכו' ואם אין בו שיעור הוצאה ה"ז פטור, ובפ"א משבת ה"ג כ' הרמב"ם כל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור אבל אסור ואיסורו מדברי סופרים, וא"כ מדכתב הרמב"ם שעל הוצאה פחות מכשיעור פטור מבואר דאיסורו הוא מדברי סופרי ואינו בכלל ח"ש שבכל איסור תורה שאסור מן התורה. ובבאר יצחק (שם במוסגר) כ' שטעם החילוק הוא שהוצאה מלאכה גרועה ומשו"ה חצי שיעור מותר מה"ת, משא"כ שאר מלאכות שאיסור ח"ש אסור מה"ת, וע"ע בדברי הרשב"ם בבא בתרא נה,ב (ד"ה במסכת שבת) שכ' שהוצאה פחות מכשיעור אינה מלאכת מחשבת, ואכמ"ל.
אך זה אינו דהמל"מ גופיה בפי"ח משבת ה"א הביא את דברי החכם צבי ודחאו מדברי רש"י הנ"ל שבכל מלאכת שבת איכא איסור חצי שיעור מה"ת, וא"כ אין לומר שהמל"מ יעמיד את דברי הירושלמי כהחכם צבי, וגם הביא במל"מ (שם) את דברי ההגהות אשר"י רפ"ח משבת שכ' להדיא שגם באיסור הוצאה חצי שיעור אסור מה"ת.

היום למדתי דף ב במסכת הוריות בע״ה וכשלמדתי דברי רש״י ז״ל ראיתי שהאריך יותר משאר מקומות בש״ס. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שאין זה לשון רש״י.(אולם עיין תוספות הרא״ש) ואחר זה ראיתי בארטסקרול שהביאו כמה מראה מקומות בזה.

מ״מ בודאי יש לדייק בלשונו הזהב.

ב ,א
רש״י ד״ה מתני' הורו בית דין כו' - כגון שהורו שחלב או דם מותר
ד״ה בין שעשו - ב"ד ועשה היחיד עמהם כגון שאכל דם או חלב עמהן

יש לעיין מדוע בתחילה הקדים רש״י חלב לדם ואחר כך הקדים דם לחלב.

וכן יש להקשות אמאי פי' רש"י ב' פעמים שעשו קאי על בי"ד ואילו בציור האמצעי של עשו ועשה אחריהן שתק ולא פירש דקאי על בי"ד.

עבד הזמן כתב:וכן יש להקשות אמאי פי' רש"י ב' פעמים שעשו קאי על בי"ד ואילו בציור האמצעי של עשו ועשה אחריהן שתק ולא פירש דקאי על בי"ד.

יישר כח. גם לי היה קשה כנ״ל.

ג ב
צריך לי ביאור כיוון שאין בי"ד שקול היאך משכחת לה לר' יונתן מאה שיושבים בדין או כדברי ר' יהושע עשרה שיושבים בדין.
ואילו האמוראים שצירפו אליהם עשרה הוו י"א ושפיר לא חשיב בי"ד שקול.
ובעיקר הדבר שצירפו עשרה כי היכי דנימטיין שיבא מכשורא חשבתי שהקפידו ע"ז המספר כיוון שבי עשרה שכינתא שריא ולא סגי בט' נוספים דא"כ הוו י' והוי בי"ד שקול.

שמואל דוד כתב:היום למדתי דף ב במסכת הוריות בע״ה וכשלמדתי דברי רש״י ז״ל ראיתי שהאריך יותר משאר מקומות בש״ס. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שאין זה לשון רש״י.(אולם עיין תוספות הרא״ש) ואחר זה ראיתי בארטסקרול שהביאו כמה מראה מקומות בזה.

מ״מ בודאי יש לדייק בלשונו הזהב.

ב ,א
רש״י ד״ה מתני' הורו בית דין כו' - כגון שהורו שחלב או דם מותר
ד״ה בין שעשו - ב"ד ועשה היחיד עמהם כגון שאכל דם או חלב עמהן

יש לעיין מדוע בתחילה הקדים רש״י חלב לדם ואחר כך הקדים דם לחלב.

בנוגע לרש״י על מסכת הוריות -עיין בהקדמה לרש״י כת״י עמ״ס הוריות (דבליצקי).

בנוגע להערתי על רש״י. עיין שיעורי משמר הלוי.

ג.
פשיטא מרובין ונתמעטו כו'
פירש"י שמתו מקצתן.
וצ"ע מדוע לא פירש שנולדו עוד ילדים למיעוט הקהל.

שמואל דוד כתב:ג.
פשיטא מרובין ונתמעטו כו'
פירש"י שמתו מקצתן.
וצ"ע מדוע לא פירש שנולדו עוד ילדים למיעוט הקהל.

לכאורה הקושיא צ"ל שהגיעו לכלל מצוות ילדי מיעוט הקהל, וצ"ע

ד,א
מבואר בגמ' שמותר להביא קרבן מחוסר כיפורים בבין השמשות של ערב פסח, ובשלמא עשה דהשלמה נדחה, אך מה עם ספק איסור מלאכה ביום טוב?

ד,ב
בעי רב יוסף אין חרישה בשבת. אמאי נסתפק בחורש ולא בזורע שהוא אב מלאכה הראשון במשנה בבלי.

ידועים דברי הגר"א לחלק בין את לעם, והוזכר גם בכתב והקבלה וגם בכרם הצבי לרב הירש פרבר מלונדון ועוד. ולכאורה בגמ' משמע שאין חילוק ובתחילה בעי למילף מ"עמך" ואחר כך יליך מ"אתך" ולא נחית לחלק.

עבד הזמן כתב:ד,א
מבואר בגמ' שמותר להביא קרבן מחוסר כיפורים בבין השמשות של ערב פסח, ובשלמא עשה דהשלמה נדחה, אך מה עם ספק איסור מלאכה ביום טוב?

אולי המלאכה אינה אסורה מדאורייתא, וכל שהוא משום שבות לא גזרו בו בין השמשות?

ה,ב
יבואו הבקיאים ויציינו האם מצוי עוד בש"ס שנחלקים אביי ורבא בדרשות ומסקנת הגמ' שתרוויהו צריכי.

עבד הזמן כתב:

שמואל דוד כתב:ג.
פשיטא מרובין ונתמעטו כו'
פירש"י שמתו מקצתן.
וצ"ע מדוע לא פירש שנולדו עוד ילדים למיעוט הקהל.

לכאורה הקושיא צ"ל שהגיעו לכלל מצוות ילדי מיעוט הקהל, וצ"ע

עיין משמר הלוי

ג:
מתניתין הורו בית דיו וידעו שטעו כו'
עיין הדרום חלק טז ביאור ארוך לסוגיין מבעל השרידי אש ז"ל

ג:
מתני' אמרו אין נדה בתורה כו' שבת כו' עבודת כוכבים כו'
יש לעיין מדוע נקט שלשה אלו דוקא ועוד יש לעיין אם יש טעם בהסדר.
ועיין רש"י לקמן ד. ד"ה חזקיה אמר וד"ה מצות וד"ה אמר ר"נ וצ"ע מדוע שינה הסדר עיין שם וצ"ע

עבד הזמן כתב:ג ב
צריך לי ביאור כיוון שאין בי"ד שקול היאך משכחת לה לר' יונתן מאה שיושבים בדין או כדברי ר' יהושע עשרה שיושבים בדין.
ואילו האמוראים שצירפו אליהם עשרה הוו י"א ושפיר לא חשיב בי"ד שקול.
ובעיקר הדבר שצירפו עשרה כי היכי דנימטיין שיבא מכשורא חשבתי שהקפידו ע"ז המספר כיוון שבי עשרה שכינתא שריא ולא סגי בט' נוספים דא"כ הוו י' והוי בי"ד שקול.

עיין קהלות יעקב סנהדרין בענין ב״ד שקול סימן ג (כמדומני) ועיין פרישה וסמ״ע ועיין עיון יעקב סנהדרין ז:

ג:
מתני' אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהוא קרוב לפטור מן החובה כו'
משמע מדברי ר"ע שעדיין יש ספק אבל יותר קרוב לפטור מחובה.
אולם עיין רש"י ד"ה שהוא קרוב לפטור- דהוי ודאי תולה כו' וצריך עיון קצת. ועיין ספר עקבי אהרן שהרגיש בזה. ואחר זה ראיתי במרומי שדה ד.ד"ה החזיק בדרך מש"כ ע"ש ודו"ק

ו.
קרבן של דורו של צדקיהו
לא הבנתי כל השקלא וטריא של הגמרא. הרי בהדיא מבואר בהפסוקים שרובם לא מתו וא״כ מה ההוה אמינא שכולן/רובן מתו.

שלהי הוריות, כל המקודש מחברו קודם לחברו, האיש קודם להאשה להחיות.
עיין מעשה נורא בימות הזעם במחנה השמדה אושוויץ שהובא בריש שו"ת מקדשי ה' [ח"א], בענין בחור עם הארץ, שרצה למסור את נפשו בעד חברו, מתמיד ות"ח, שנלקח להריגה ע"י העמלקים המרצחים ימ"ש.
ולא התיר לו הרב מייזליש, הגם שמבואר כאן שת"ח קודם לע"ה להחיותו. דכתב הש"ך [יו"ד רנא, טז] שבזמן הזה דליכא ת"ח, לא נאמר דין זה.
מצורף בזאת

יב.
אמר להו רב משרשיא לבריה כו׳
הכוונה לבניו (רבים) ולא לבנו.
ועיין במסורת הש״ס שהגיה דצ״ל לבניה וכ״כ הדק״ס.
האם לשון בניה = בניו?

שמואל דוד כתב:יב.
אמר להו רב משרשיא לבריה כו׳
הכוונה לבניו (רבים) ולא לבנו.
ועיין במסורת הש״ס שהגיה דצ״ל לבניה וכ״כ הדק״ס.
האם לשון בניה = בניו?

אכן! ודוגמה אחת מני רבות: דְּשָׁבֵיק אַרְעָא הוּא דְיָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ, דְּלָא שָׁבֵיק אַרְעָא לָא יָרְתִי לֵיהּ בְּנֵיהּ.
ביחיד: בַּר, בְּרִי, בְּרָךְ, בְּרֵיהּ, בְּרָהּ.
ברבים: בְּנִין, בְּנֵי-, בְּנַי (בְּנַאי), בְּנָךְ, בְּנֵיהּ, בְּנָהּ.
לתשומת לב! 'בַּר' ברבוי - 'בְּנִין', ובסמיכות 'בְּנֵי'; והאומר 'ברי מזל' וכדומה משתבש.

יישר כח גדול

בהוריות ג' ע"א נסתפקו בגמ' בענין צירוף ב' הוראות ועשו מיעוט הקהל בכל הוראה, אי מצטרפין ביחד לחייב פר העלם דבר של ציבור או לא.

ובירושלמי פ"א ה"ב נסתפקו ג"כ כהאי גוונא בהוראות חלב ודם אי מצטרפי, ושם יש הספק בין כשעשו ב' רובים אי מצטרפו ביחד לפר אחת, וכן בב' מיעוטים אי מצטרפי ביחד לחייב פר העלם, ובירושלמי שם איתא שלדברי רבי מאיר מצטרפין ולדברי רבי שמעון אין מצטרפין, ולא נתבאר בגמ' איזה רבי מאיר ואיזה רבי שמעון.

והפני משה שם ביאר שהכוונה למחלוקת בין ר"מ ור"ש (הוריות ג:) אי יחיד שעשה לאחר שבי"ד חזרו מהוראתם אי נגרר ונפטר בהפר של ציבור או לא. והרידב"ז בפירושו ביאר שהכוונה למחלוקת ר"ש ורבנן (הוריות י.) בחטאו עד שלא נתמנו אי אזלי' רק בתר מעשה או אף בתר הידיעה. והמעיין יראה שב' הפירושים קשים להולמם, להסביר שבזה תלוי אי ב' מיעוטים מב' הוראות מצטרפין.

אולי ניתן לבאר כוונת הירושלמי במחלוקת ר"מ ור"ש אי בי"ד מייתי הפר או הציבור מייתי (מתני' הוריות ד: ה.) דלרבי מאיר מזה שבי"ד הם המביאים את הקרבן, הרי שגגת הבי"ד הוא על 'ההוראה' וא"כ נוכל לומר שאף אם הורו בב' הוראות אחד בחלב ואחד בדם, יצטרפו אחת שהרי שם הוראה אחת הוא וכל השגגה הוא היא שהורו שלא כדין, והוי כמי ששכח עיקר שבת ועשה כמה מלאכות אין המלאכות מחלקות לחטאות כי השגגה הוא על השבת ולא על המלאכות.

משא"כ לר"ש ור"י שהבאת הקרבן הוא על הציבור, והרי הציבור שגגו באכילת החלב ואכילת דם, ובזה יש לומר שהשמות מחלקין לחטאות (ובאמת כבר נתקשה המנ"ח על הצד בגמרא שיצטרפו חלב ודם, מאי שנא מחטאת יחיד ששמות מחלקין לחטאות) ולדבריהם אי אפשר לצרף את ההוראות.


-

עדכון יום ד' נצבים

הלום ראיתי (הגעתי אליה דרך הירושלמי החדש מהדורת מכון המאור) שכן פירש הכהן הגדול רבי מאיר שמחה זצ"ל בספרו אור שמח על הרמב"ם הל' שגגות, ושמחתי עליה כמוצא שלל רב.

עזריאל ברגר כתב:

עבד הזמן כתב:ד,א
מבואר בגמ' שמותר להביא קרבן מחוסר כיפורים בבין השמשות של ערב פסח, ובשלמא עשה דהשלמה נדחה, אך מה עם ספק איסור מלאכה ביום טוב?

אולי המלאכה אינה אסורה מדאורייתא, וכל שהוא משום שבות לא גזרו בו בין השמשות?

מאן יימר שמותר להביאו, הרי כאן מדובר בדיעבד ובדיעבד קרבן שנקרב בשבת בשוגג כיפר

ובעצם סוגית הגמ' שם דף ד' ע"א במחלוקת סומכוס ור"א אי חייב אשם תלוי והמשלים שם, מאד נפלאים המה פירושי הראשונים רש"י ר"ח ותוס' הרא"ש בזה

ונפלא איך שכמה גדולי אחרונים נטו כאן מפירושי הראשונים, כמו הנצי"ב במרומי שדה, הראגאטשובער בהגהותיו, המהרי"ל דיסקין והגר"ש פירר בספרו הר שפר.

וכולם פירשו שמחלוקת סומכוס ור"א תלוי בגדרי אשם תלוי, שסומכוס מדמה זה למי שנתחייב חטאת והביא את חטאתו ונפלה ספק לאחר זריקת הדם אי החטאת כיפרה או לא (כגון שנזרק דמה בין השמשות וכן כל שאר ספק) שיש בתוספתא כריתות פ"ב וכן בירושלמי פסחים שעל ספק כזה אין מביאים אשם תלוי.

אולם על סברת ר"א לא ביארו האחרונים סברתו, אי חולק וס"ל דגם על ספק כפרה מביא אשם תלוי או שכאן אין זה דומה לספק כפרה (רק בהר שפר שם ביאר גם את שיטת ר"א עפ"י דרכו).

ושמא יש לבאר מחלוקתם בעצם הדין שבמשנה ביחיד שעבר על עבירה לאחר שכבר חזרו בי"ד מהוראתם אי דלדברי ר"ש פטור מחטאת ולדברי ר"מ שם בברייתא חייב חטאת, ור"א וסומכוס נסתפקו בה.
והנה נחלקו הראשונים (רש"י ותוס' במס' שבת ועוד) אי הדין קאי רק למ"ד יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור והשאלה כאן אי מיקרי תולה בבי"ד או אף למ"ד יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב, אבל כאן כיון שמיירי שהיה פר העלם דבר של ציבור שאז היחידים פטורים לכו"ע י"ל שאף שעבר אחר שהבי"ד חזרו נגרר היחיד בכפרת הפר העלם ופטור מחטאת יחיד (עי' בחדר הורתי בזה באריכות, והדברים מוכרח בהרמב"ם שפסק יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב ועכ"ז הביא הדין הזה להלכה).
ולפי"ז י"ל שבזה גופא נחלקו ר"א וסומכוס, דלר"א הפטור כאן הוא משום התלי' בבי"ד וס"ל יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור, ועכשיו שהדבר ספק מביא אשם תלוי כדין כל ספק חטא, משא"כ סומכוס ס"ל שהפטור הוא משום שהוא נגרר בכפרת הפר, ואם הדבר ספק הרי הוא ספק אם נתכפר או לא, וע"ז אין מביאים אשם תלוי כנ"ל ודו"ק

(אולם ברמב"ם עדיין הדבר צ"ע שפסק שחייב אשם תלוי ופסק שיחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב)

מיללער כתב:

עזריאל ברגר כתב:

עבד הזמן כתב:ד,א
מבואר בגמ' שמותר להביא קרבן מחוסר כיפורים בבין השמשות של ערב פסח, ובשלמא עשה דהשלמה נדחה, אך מה עם ספק איסור מלאכה ביום טוב?

אולי המלאכה אינה אסורה מדאורייתא, וכל שהוא משום שבות לא גזרו בו בין השמשות?

מאן יימר שמותר להביאו, הרי כאן מדובר בדיעבד ובדיעבד קרבן שנקרב בשבת בשוגג כיפר

לא הבנתי את הקשר בין ראש דבריך לסופם.

איפה מבואר כאן "שמותר" (לכתחילה) להביא קרבן מחוסר כיפורים בבין השמשות של ערב פסח?

סך הכל מה שמבואר כאן הוא שאם הביא (בדיעבד) כיפר, וזה הדין הוא אפי' בשבת גופא שקרבן שנקרב בשוגג בשבת כיפר בדיעבד

דף י'

ת"ר אשר נשיא יחטא יכול גזרה (גזירת מלך היא שנשיא יחטא מדלא כתיב אם נשיא יחטא, רש"י) ת"ל אם הכהן המשיח יחטא מה להלן לכשיחטא אף כאן לכשיחטא. אמר מר יכול גזרה, גזרה מהיכא תיתי (כלומר היכי מצית למימר יכול גזרה היכא אשכחן גזירה כה"ג, רש"י. ובכת"י הגי' ומי כתי' קרא הכי), אמרי אין אשכחן דכתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם בשורה היא להם שנגעים באים עליהם דברי רבי יהודה.
בבאר שבע פי' דקו' הגמ' והלא האדם בחיריי והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אלא דק' לפי"ז דלא משני מידי, ורש"י לא פי' כן. ואולי י"ל דהגמ' לא הוקשה לו קו' הבאר שבע כיון דבאמת א"א לכל אדם שלא יחטא כמש"כ הרמב"ן בהקדמה לדברים, הרמב"ם בהקדמה לפיה"מ ובמורה, והמאירי בתהלים קל, ד.

שמואל דוד כתב:ג:
מתניתין הורו בית דיו וידעו שטעו כו'
עיין הדרום חלק טז ביאור ארוך לסוגיין מבעל השרידי אש ז"ל

אפשר להעתיק?

אולי יש בהברובוקס

ד, ב
הורו בי"ד וידע א' מהם שטעו ואמר להם טועים אתם כו' הרי אלו פטורין

ובתוס' הרא"ש כתב:

מש"כ דאכתי לא הויא הוראה כו' צ"ב
ונראה דהכי קאמר, דכל כמה שיעיינו בדברי האחד לעולם איכא למימר "איבעי להו לעיוני טפי" דהא אין לזה גבול, וא"כ ע"כ לא הויא הוראה עד שישתוו כולם היינו שהאחד יסכים לדברי הרוב ויורו כולם כאחת.

עבד הזמן כתב:

שמואל דוד כתב:ג.
פשיטא מרובין ונתמעטו כו'
פירש"י שמתו מקצתן.
וצ"ע מדוע לא פירש שנולדו עוד ילדים למיעוט הקהל.

לכאורה הקושיא צ"ל שהגיעו לכלל מצוות ילדי מיעוט הקהל, וצ"ע

ולכאורה י"ל בפשיטות דאותם שאינם בני חיובא בזמן החיוב אינם מן המנין.

שמואל דוד כתב:ו.
קרבן של דורו של צדקיהו
לא הבנתי כל השקלא וטריא של הגמרא. הרי בהדיא מבואר בהפסוקים שרובם לא מתו וא״כ מה ההוה אמינא שכולן/רובן מתו.

איפה ?

מבני עליה כתב:

עבד הזמן כתב:

שמואל דוד כתב:ג.
פשיטא מרובין ונתמעטו כו'
פירש"י שמתו מקצתן.
וצ"ע מדוע לא פירש שנולדו עוד ילדים למיעוט הקהל.

לכאורה הקושיא צ"ל שהגיעו לכלל מצוות ילדי מיעוט הקהל, וצ"ע

ולכאורה י"ל בפשיטות דאותם שאינם בני חיובא בזמן החיוב אינם מן המנין.

מתי הוא 'זמן החיוב'?

הרש"ש מביא את הערה הנ"ל לגבי אותם שהגיעו לכלל מצוות כהיכי תמצי של מרובים ונתמעטו

התכוונתי לזמן העברה. לו"ד הרש"ש.