פורום אוצר החכמה

ההוא גברא דאנסוהו עכו"ם ואחוי אחמרא כו' וברש"י יין.
ויש לעיין מנ"ל זה. אפשר שחמור היה.

חמור לא נושאים.

אחרי ששאלתי ראיתי כמוש"כ שחמור לא נושאים. תודה

באמת בדף קיז: נחלקו הראשונים אם חמרא היינו חמור או יין עיין שם

דומני היה משהו מרד"צ הילמן שהגיב בחריפות על דברי הגרמ"פ בנושא.

רב משה פיינשטיין?

ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא כו' (בבא מציעא מט:) ואיני יודע אם הכוונה ליין או לחמור. ועיין בבא מציעא עג כעין לשון זה ושם הכוונה ליין. אולם בספר חברותא כאן בדף מט פי' חמור וצ"ע בזה

שמואל דוד כתב:ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא כו' (בבא מציעא מט:) ואיני יודע אם הכוונה ליין או לחמור. ועיין בבא מציעא עג כעין לשון זה ושם הכוונה ליין. אולם בספר חברותא כאן בדף מט פי' חמור וצ"ע בזה

עיין נמוקי יוסף מט: ובדף עח במשנה

עכשיו ראיתי במאירי ור"י מלוניל שפי' יין והיינו שנחלקו הראשונים בביאור תיבה זו ודוק'
ועיין בית יוסף קצ

הבית יוסף מחלק בין חמרא לחאמרא עיין שם ושו"ר שקדמו הרמב"ן ב"מ עז: עיין שם וברש"י ומהר"ם שם

עיין דף פא בב"מ אתניס חמרא...
ויש לעיין אם הכוונה חמור או יין
ובאמת צע"ק מדוע בקצת מקומות פירש רש"י חמור או יין ובקצת מקומות סתם ולא פירש

עיין רב אלפס שם שהכוונה לחמור

כתוב במהרי"ל (ספר מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים)
"חמרא שהוא לשון יין קרא מהר"י סג"ל חמרא המ"ם בשב"א כגון כסא דחמרא. וכשהוא לשון חמור קרא חמרא המ"ם בקמ"ץ".

שמואל דוד כתב:הבית יוסף מחלק בין חמרא לחאמרא עיין שם ושו"ר שקדמו הרמב"ן ב"מ עז: עיין שם וברש"י ומהר"ם שם

צ"ל חמארא, דהיינו המ' בקמץ ולא בשווא, וכדברי מהרי"ל בהודעה שמעלי.

עבודה זרה דף יא: לזבוני חמרא
ועיין סדר יעקב

שבת דף קט ע"א
ואמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש איבעיא להו חלא מאי אמר רב הלל לרב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמרי חלא לא אמר רבא והני בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי מסי להו רבינא איקלע לבי רב אשי חזייה דדריכא ליה חמרא אגבא דכרעיה ויתיב קא צמית ליה בחלא אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הילל חלא לא אמר ליה גב היד וגב הרגל שאני איכא דאמרי חזייה דקא צמית ליה בחמרא אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רבא הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי מסי להו ומר נמי הא מפנק אמר ליה גב היד וגב הרגל שאני דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת.

בגמ' זו, ברור שה"חמרא" הראשון הוא יין, והשני חמור, והשלישי שוב יין.

עברא דדשא למו"ר הגרש"א שליט"א:
http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?1 ... =P0022.LST

בירושלמי ב"מ פ"ב ה"ד:

מצא אחר הגפה כו'. רב יהודה אמר: ובלבד גוזלות מקושרין בכנפיהן. רבי בא בר זבדא אשכח חמר מכסי בחפיסה ונסתיה, אזל שאל לרב, אמר ליה: לא עבדת טבות. אמר ליה: חזריה? אמר ליה: לא, דנימר אתא מריה בעי ליה ולא אשכחיה ואיתייאש מיניה.

בנימוקי יוסף (ב"מ יד א בדפי הרי"ף) "אשכח חמור". אבל ראיתי שיש מפרשים יין.

כבר העיר ר"ש ליברמן (ירושלמי נזיקין עמ' 134-135) שהנכון הוא שמצא חבית יין מכוסה בחספה, וש'חמור' אינה אלא טעות בדפוסים המאוחרים של הנימוקי יוסף.

יוער שבזמנו לימד אותנו מורי צמח קיסר משעריים, לפי מסורת תימן, שיש להבחין בין חַמְרא - יין לבין חֲמָרא - חמור.

גביר כתב:יוער שבזמנו לימד אותנו מורי צמח קיסר משעריים, לפי מסורת תימן, שיש להבחין בין חַמְרא - יין לבין חֲמָרא - חמור.

כנראה שמורך ראה את דברי המהרי"ל שהובא לעיל.

יתכן, אך נראה ששמע כך גם מאביו ממנו קיבל את מסורת הקריאה התימנית.

[משפחת קיסר היא משפחה צנענית, בין הבודדות בשעריים, השאמית ברובה הגדול, בית הכנסת שלה הוא בין בתי הכנסת הבלדים היחידים שם, אם לא היחיד].

נדמה לי שאצל כל הספרדים כולם (ולא רק אצל התימנים) היתה מסורת ברורה לחלק בין חַמְרָא שהוא יין לבין חֲמָרָא שהוא חמור.
וזאת מסורת מוכחת מכמה סיבות: החולם העברי הופך לקמץ בארמית (שלום/שלָם או שְלָמָא), לכן חמור/חמָר או חֲמָרָא. (הא׳ בסוף התיבה בארמית במקור היתה סימן היידוע (כה׳ הידיעה בעברית), אבל בפרט בארמית המזרחית (זו של הבבלי) בהשפעת השפה האכדית שבה אין יידוע (כמו ברוסית), שמו א׳ ברוב הפעמים בסופי התיבות בין אם מיודעות בין אם לא).
לעומת זאת, יין הוא בעברית חֶמֶר, (ודם ענב תשתה חָֽמֶר, ביום ההוא כרם חֶמֶר ענו לה), והמשקל המקביל בארמית לפֶעֶל העברי הוא פעְלָא (כמו כֶּלֶב/כּלְבָּא, שֶׁמֶשׁ/שִׁמְשָׁא), כך חֶמֶר עברי צריך להיות חַמְרָא בארמית. בנוסף, זה מפורש בתנ״ך! לׇקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה, בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה, אִשְׁתִּיו חַמְרָא, חַמְרָא שָׁתַיִן. כל זה כשיש א׳ בסוף (כבר כתבתי עליה), אבל כשאין א׳ בסוף, כדי להקל על הלשון ולא לומר חַמְר (באופן כללי פַעְל) עם שני עיצורים רצופים בלי תנועה בסוף תיבה, דרך הארמית להפוך את סדר התנועות, ואז יש חֲמַר (עם פתח ולא קמץ), וגם זה בתנ״ך: חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח (שלוש תיבות באותו משקל ברצף: מֶלח/מִלְחא/מְלַח, חֶמֶר/חַמְרָא/חֲמַר, שֶׁמן/מִשְׁחָא/מְשַׁח, באחרון השורש שונה בין העברית לארמית), חֲמַר בַּתִּין מְאָה.
(אגב, גם בערבית יש משקלים דומים, אבל אין זה עניננו)
לכן, אם מצאנו שגם למהרי״ל היתה המסורת הזאת (או אם כיון לזה לבד מתוך חכמתו הרבה), אין זאת אומרת שהספרדים והתימנים למדו ממהרי״ל, אלא שהיתה מסורת אחידה בכל עם ישראל בעבר, גם אצל האשכנזים (או שמהרי״ל כיון מתוך חכמתו למסורת שלהם).

אבל כל זה אינו קשור ממש לדיון המקורי כאן, כי הגמרא כתובה בלי ניקוד, ולכן אפשר לקרוא כך או כך...