יומא כט. הרהורי עבירה קשו מעבירה

[נרו יאיר]

מקובל לפרש בפי ההמון שהפירוש הוא שהרהורים חמורים מגוף המעשה.

אלא ששם רש"י מפרש שהמדובר הוא לעניין להכחיש בשרו, ולא כמקובל לעניין חומרת העבירה


(אמנם גם להמפרשים שזה לעניין חומרת העבירה זה רק בבחינה מסויימת, אבל עדיין מפירש"י עולה נגד המקובל לפרש זאת כפשטות הדברים)

[מ.ל.]

מהרש"א: רש"י פירש בזה דהרהור עבירה הוא קשה לגוף אדם שאינו ממלא תאותו יותר מאותו מעשה העבירה, ועי' במפרשים דרכים אחרים.
שפת אמת: בגמ' הרהורי עבירה קשה מעבירה, נראה דקשה לנפש ממש קאמר שקשה לתקן עצמו כשנטבע בהם יותר מלפרוש מעבירות ממש, וגם פוגמים יותר את הנפש כדמייתי ראי' מהגוף דהריח קשה לו טפי... ורש"י לא פי' כן.

[שמח]

היינו דתרווייהו איתנהו בהו, קשה גם לגוף וגם לנפש.

[קולמוס הסופר]

בס"ד
מהר"ל נתיבות עולם נתיב הפרישות פ"ב.

ל.PDF

(149.98 KiB) הורד 369 פעמים

א. דן בפירוש רש"י.
ב. מפרש דהמכוון לעניין חומר החטא.
ג. מפרש כמו השפת אמת דלמעלה.

ד"א. בכתב סופר עה"ת ריש ויקרא כתב:

כתב סופר.JPG (49.11 KiB) נצפה 6457 פעמים

והנה הוא מביא פירוש חדש במאמר הנ"ל בשם רש"י, ולא מצאתי זה ברש"י, אשמח אם מישהו ימצא את המקור ברש"י.

[בן החבורה]

שמעתי פירוש שמי שנכשל בעבירה אינו מרגיש שזוהי מהותו אלא שנכשל ל"ע וממילא חוזר בתשובה, משא"כ מי שמהרהר בעבירה מרגיש שזוהי מהותו וממילא הוא מתייאש ונופל יותר ויותר ואינו חוזר בתשובה.

[יאיר]

פירוש ידוע למאמר זה הוא שכל אדם העובר עבירה מטמא ופוגם באותו האיבר בו נעשית העבירה ואדם המהרהר מטמא ופוגם את מוחו (ועוד ששם משכן הנשמה) האיבר הכי חשוב וקדוש באדם (ולכן הרהורי עבירה קשין מעבירה).

[תנא קמא]

פירוש ידוע למאמר זה הוא שכל אדם העובר עבירה מטמא ופוגם באותו האיבר בו נעשית העבירה ואדם המהרהר מטמא ופוגם את מוחו (ועוד ששם משכן הנשמה) האיבר הכי חשוב וקדוש באדם (ולכן הרהורי עבירה קשין מעבירה).

מקור הפירוש במורה נבוכים להרמב"ם ח"ג פ"ח

[מיללער]

הובא בהמהר"צ חיות פה.

מפירש"י משמע שהרהור פי' התאוה והחמדה להעבירה וזה קשה להגוף משום שאינו ממלא תאוותו משא"כ כשעושה העבירה בפועל, וכן נראה מהמשל של ריחא דבשרא שגם שם פירושו שע"י הריח מתאוה לאכילת הבשר, וקשה מדברי חז"ל אבר קטן יש מרעיבו שבע משביעו רעב

ולדברי שאר הפירושים שמדובר בפגם העבירה בנפש ובמרום, לכאורה מי שעושה העבירה בפועל פוגם גם במחשבה, וגם במעשה ובוודאי קשה יותר מזה שלע עבר רק בהרהור.

[תנא קמא]

מפירש"י משמע שהרהור פי' התאוה והחמדה להעבירה וזה קשה להגוף משום שאינו ממלא תאוותו משא"כ כשעושה העבירה בפועל, וכן נראה מהמשל של ריחא דבשרא שגם שם פירושו שע"י הריח מתאוה לאכילת הבשר, וקשה מדברי חז"ל אבר קטן יש מרעיבו שבע משביעו רעב

לכאו' מאמר חז"ל על מרעיבו שבע, קאי על אדם שמרעיב את עצמו גם מהרהורים. ובפרט שהרי מבואר דבכל קישוי יש הו"ז במשהו.

[מיללער]

עוה"פ הפנה אותי ידידינו ר' שמחה למאמר מוזר מה' חיים בלוך, ובה מהנסה לנסביר את המאמר שלמדנו לא מכבר "מאן הויא ליומא" שהכריז רבי נחמן בבואו לשכנציב, ושלא יקשה מדברי ר' נחמן גופיה פה, הרהורי עבירה קשו מעבירה:
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... 24&hilite=
ובדרך אגב יש שם איזה מראי מקומות על הגמ' של מאן הויא ליומא, שבועה"ר שימשה במשך הדורות כאמצעי למטרת חצם של המשכילים והאפיקורסים ימ"ש למיניהם.

[י. אברהם]

מצאתי כתוב ב"חושבי שמו" לר' אברהם פיליף (תט"ז), אחר הביאו פי' רש"י והרמב"ם
"וי"מ דהרהורים הם קש ותבן להדליק העברה".

[לעמל יולד]

הלא זה גמ' מפורשת ברכות ס"א. כל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא, וע"ש רש"י דמיירי באשת איש (וכן הוא בעירובין י"ח: - ואולי דעת רש"י כדעת רבינו יונה באגרת התשובה אות י"ח, הובא בדרישה באה"ע סי' כ"א, שמן התורה האיסור הסתכלות היא באשת איש ופנויה מדברי קבלה ע"ש), ובתוס' מבואר הטעם שיבוא לידי ניאוף.

ובניאוף עצמו עי' בב"מ נט. שמבואר שיש חלק לעולם הבא למי שבא על אשת איש, וכך כתב תוס' סוטה ד: (אמנם דעת הריטב"א שם בב"מ שאינו עולה מגהינום, וע' שיטמ"ק שחילק אם הוליד בן ממזר, ויתכן שזה דעת התוס' בב"ב פח: ד"ה התם).

הנה למדנו שהרהורי עבירה קשים אף לגבי העונש.
וא"כ צ"ע למה לרש"י ושאר המפרשים לעיל לומר אחרת מהפשט הפשוט המבואר כבר בגמ', שעונשו של הרהור קשה וחמירא טפי מהמעשה עצמו.

[באמונתו]

פירוש ידוע למאמר זה הוא שכל אדם העובר עבירה מטמא ופוגם באותו האיבר בו נעשית העבירה ואדם המהרהר מטמא ופוגם את מוחו (ועוד ששם משכן הנשמה) האיבר הכי חשוב וקדוש באדם (ולכן הרהורי עבירה קשין מעבירה).

מקור הפירוש במורה נבוכים להרמב"ם ח"ג פ"ח

ע"ע עקידת יצחק בראשית שער כא (פרשת וירא) ד"ה הצעה שנית, שמרחיב בדבר.

בגמרא מפורש: הרהורי עבירה קשו מעבירה (ובכ"י אחד: "הרהור קשה מעבירה"), וסימניך: ריחא דבישרא.
סימן הריח א"ש, לפי אותם מפרשים שהקושי היֶתר בהרהור, מפני שפוגם במוח המהרהר ובנשמתו, ובברכות מג, ב: אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח - שנאמר: כל הנשמה תהלל יה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, ואין הגוף נהנה ממנו - הוי אומר זה הריח, ע"כ הניחו בהרהור סימן: "ריחא דבישרא"!
שוב מצאנו בבן יהוידע: ואמר וסימניך ריחא דבשרא, כי מגוף הבשר אין הנאה נרגשת אלא לגוף האדם דוקא ולא לנפשו, שאין עושה פועל בנפש, אבל ריח הטוב של הבשר פועל בנפש גם כן. כי זה כלל ידוע בכל מין ריח - שהוא מגיע לנפש דוקא, ונמצא נדמה גופה של עבירה לבשר, והרהורי עבירה לריח הבשר שהוא רוחני:

[חד ברנש]

כמה טעמים והסברים נאמרו מדוע "הרהורי עבירה קשו מעבירה" (יומא כט רע"א),
יש ראשונים שהטעימו זאת, שהמהרהר חושב זאת לעוון קל ואינו שב בתשובה עליו.
מצאתי טעם זה ב:
חיבור התשובה למאירי;
מדרשי התורה (אשתרוק);
ארחות חיים, הלכות ר"ה (בשם ר"ש - מיהו? יש שכתב שהוא הרשב"א, ולא נראה);
כד הקמח, ערך 'טהרת הלב'.
רלב"ג בפירושו לתורה.

אני מנסה לאתר ראשונים נוספים שנקטו בטעם זה, ואודה לכל המוסיף!

[דרומי]

אני מזהיר שיתכן ואין התשובה ממין השאלה, אבל כמדומני בדרך אפשר שאולי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ד ה"ד משתלבים כאן.

[עזריאל ברגר]

לכאורה הן הן הדברים (אלא ששם לא כתב הרמב"ם "המהרהר" אלא "המסתכל" בעריות).

[חד ברנש]

אני מזהיר שיתכן ואין התשובה ממין השאלה, אבל כמדומני בדרך אפשר שאולי דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ד ה"ד משתלבים כאן.

יישר כוחך!!
אני פגשתי את הדברים בספר חסידים, סימן יט, ואז נוכחתי שהם דברי הרמב"ם..
אבל הרמב"ם עצמו (מו"נ, ח"ג, פרק ח) פירש את "הרהורי עבירה קשו מעבירה" באופן שונה. עי' שם.