פסחים לה:

[איש רגיל]

פסחים לה: יוצא בדמאי ובמעשר וכו'. דמאי הא לא חזי ליה, כיון דאי בעי מפקר לנכסיה הוי עני ואוכל דמאי, השתא נמי חזי ליה. ורש"י פירש שני פירושים מדוע לא חזי ליה, או משום 'מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה יצא מי שיש לו איסור אחר', או משום שהיא מצוה הבאה בעבירה.
ולכאו' על שני פירושים אלו קשה מדוע צריכה הגמ' לומר שאי בעי מפקר ליה לנכסיה וחזי ליה, די בכך שזו חומרא בעלמא כמו שכתב רש"י (בד"ה השתא), וכבר אין על מצה זו איסור אחר שהרי אי"ז אלא חומרא, וכן אין זה מצוה הבאה בעבירה אלא חומרא בעלמא.

[מיללער]

יש איסור דרבנן לאכול דמאי, ובדר"כ אין יוצאין מ"ע דאורייצא עם דבר שאיסורו מדרבנן (סוגיא בפ"ע) אי לאו טעמא דאי בעי מפקר נכסיה וממילא האיסור דרבנן הוא רק חומרא בעלמא ודו"ק

[איש רגיל]

לא הבנתי, אם יש מיגו דאי בעי מפקר מדוע צריכים להגיע לזה שזה חומרא בעלמא, ואם זה חומרא בעלמא [כפי שמוכח מכך שלעניים התירו לאכול דמאי], מדוע צריך שיהא הוא ראוי לאכול כן, די בכך שאין זה איסור אלא חומרא ושוב אין זה מצוה הבאה בעבירה, או אין על מצה זו איסור אחר.

[בברכה המשולשת]

עצם זה שזה איסור דרבנן ולא ספק דאורייתא זה כי זה חומרא בעלמא והכוונה שאיזה בזה דררא דאורייתא ולכן הקילו לסמוך פה על ההואיל

[מיללער]

לא הבנתי, אם יש מיגו דאי בעי מפקר מדוע צריכים להגיע לזה שזה חומרא בעלמא, ואם זה חומרא בעלמא [כפי שמוכח מכך שלעניים התירו לאכול דמאי], מדוע צריך שיהא הוא ראוי לאכול כן, די בכך שאין זה איסור אלא חומרא ושוב אין זה מצוה הבאה בעבירה, או אין על מצה זו איסור אחר.

בהישיבות זה נקרא סימן ולא סיבה, וכוונה, שזה שאי בעי מפקר נכסיה הוא סימן לדבר שאין כאן איסור רק חומרא, ולא שזה הוא הסיבה לההיתר

[איש רגיל]

בהישיבות זה נקרא סימן ולא סיבה, וכוונה, שזה שאי בעי מפקר נכסיה הוא סימן לדבר שאין כאן איסור רק חומרא, ולא שזה הוא הסיבה לההיתר

א"כ יוצא שכאן אנו מפרשים את המשפט הזה כסימן, ואילו בסוכה לה: אנו מפרשים את זה כסיבה [ז"ל הגמ' שם: כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי לכם קרינא ביה].