שבת דף ג עמוד ב

[רחמים]

אומרת הגמ':
אמר אביי: פשיטא לי, ידו של אדם אינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד. כרשות הרבים לא דמיא - מידו דעני, כרשות היחיד לא דמיא - מידו דבעל הבית.

ופירש רש''י וז''ל:
כרשות הרבים לא דמיא מידו דעני - דקתני מתניתין דכי נטל בעל הבית מתוכה - פטור.
וכרשות היחיד לא דמיא - אם פשוטה לרשות הרבים.
מידו דבעל הבית - דקתני: נטל עני מתוכה פטור.

ולא זכיתי להבין:
מה הראיה מזה שהעני פטור ומזה שבעל הבית פטור כאשר נוטלים או שמים בתוך היד, הרי אף אם נאמר שיד היא כרשות הרבים או כרשות היחיד צריכים להיות פטורים שניהם כיון שאין כאן הנחה ועקירה באותו אדם אלא אחד עוקר ואחד מניח? במילים אחרות: כאשר העני מכניס ידו ריקה ובעל הבית מניח בתוכה, בעל הבית פטור משום שעשה עקירה בלבד ומה שמניח בתוך היד לא נחשב להנחה כיון שהיד נחשבת ל'לא נייח' וכמו שאמרנו לעיל לגבי הטעינו חבירו וא''כ אין ראיה מכאן שהיד לא נחשבת כרה''ר או רה''י. וצ''ע.

[ארי במסתרים]

לא זכיתי להבין שאלתך
אם היד של העני נגררת אחריו ונחשבת כרשות הרבים הרי שהמניח בתוכו עושה הנחה ברשות הרבים בדיוק כמו שאם היד היתה בפועל נשארת עם הגוף ברה"ר, (ולא הבנתי מה הקשר להטעינו חבירו)

[רחמים]

נשאל את זה בצורה אחרת:
האם היד של האדם נחשבת לנייד או נייח? נפ''מ האם העוקר ממנה או המניח בה נחשב לעוקר ומניח או לא.

והנה מצד אחד לגבי הטעינו חבירו אמר רבי שחייב ואינו דומה לידו , וכמו שהסביר רש''י ידו לא נחשב נייח אלא נייד - ועקירה ממנה לא נחשבת עקירה.

אבל מצד שני אם יד נחשבת לנייד, איך אביי מוכיח מזה שבעל הבית שנטל מידו של העני פטור - שהיד לא נחשבת לרשות הרבים ? לעולם אימא לך שהיא כן כרשות הרבים אבל כיון שהיא ניידת אין העקירה ממנה נחשבת לעקירה ולכן פטור מדין שניים שעשאוה.

בקיצור: אם תחקור תראה שפעם רואים שיד היא נייד ופעם רואים שהיא נייח.

ואח''כ ראיתי שהתוס' שואלים את זה על רש''י בדף ג. ד''ה מאי טעמא ועיין שם במהרש''א ובקרני ראם וצ''ע שיטת רש''י.

[סורגים]

לכאו' אם היד נחשב כרשות הרבים הרי זה כאילו עקר הבעל הבית מאויר הרה"ר, ויתכן בהחלט שעקירה מאויר הרה"ר חייב. ובהמשך, הגמ' שם דנה בזה. כך זכור לי.

ובכל אופן, אין זה נוגע לשנים שעשאוה, שהרי העני לא עשה גם לא עקירה. ושנים שעשאוה, הכוונה, שהראשון עשה עקירה והשני הנחה. וגם אם נאמר שהרי זה כאילו עשה העני עקירה, הרי גם הבעל הבית עשה עקירה, ועקירה אחר עקירה, חייב. ואין בזה פטור של שנים שעשאוה.