מסכת סוכה - הערות וביאורים פנינים ומרגליות

[מי אנוכי]

יש להדגיש שרבותינו האחרונים לא ראו הרא"ה, היחיד מן הראשונים בידינו המפרש גמרא זו, מפני שיצא לאור רק כעת, שם מפורש שיש שיעור כאן.

הרא"ה שם כותב:

ואימא כראות פני אלהים פי' מלאכים בדמיון שהם מתדמין בו בעלי פרצוף וקומה

וגם דבריו צ"ב דהרי ודאי הוא לא מתכוון למה שהם למעלה דא''כ אין להם שיעור והדרא קושיא לדוכתה איך ילפינן מינה, אלא צ"ל שזה איך שהם מתדמין בו כאן בארץ דהיינו במלבוש שהם נגלים בו כשהם יורדים לארץ (וכמו אצל המלאכים שהלכו לאברהם אבינו בפרשת וירא) וא"כ קשה מה שאלת הגמ' דהרי בפשטות הם מתגלים בצורה של אדם רגיל וא"כ מה הקושיה של הגמ' הרי הילפותא של הגמ' היתה מפני אדם וכמו שכתב רש"י (ה. ד"ה ואין פנים)? וצ"ב
ושמא בהתגלותם היו יותר גדולים משאר אדם.... ודוחק...

ראה חולין צא, ב: וכתיב ביה במלאך וגויתו כתרשיש, וגמירי דתרשיש - תרי אלפי פרסי הוו...

ישר כוח.
אמנם זה אינו מתרץ דהרי ההיכל היה 60 אמה וזה הרבה פחות 2,000 פרסאות וא"כ איך נעשה את הכפורת בגודל זה?
וע"כ צריך להגיע שוב לתירוץ הפנ"י דלעיל שיצטרכו לעשות את הכפורת עד לגג המשכן....

נ.ב. סליחה על איחור התגובה

[באמונתו]

יש להדגיש שרבותינו האחרונים לא ראו הרא"ה, היחיד מן הראשונים בידינו המפרש גמרא זו, מפני שיצא לאור רק כעת, שם מפורש שיש שיעור כאן.

הרא"ה שם כותב:

ואימא כראות פני אלהים פי' מלאכים בדמיון שהם מתדמין בו בעלי פרצוף וקומה

וגם דבריו צ"ב דהרי ודאי הוא לא מתכוון למה שהם למעלה דא''כ אין להם שיעור והדרא קושיא לדוכתה איך ילפינן מינה, אלא צ"ל שזה איך שהם מתדמין בו כאן בארץ דהיינו במלבוש שהם נגלים בו כשהם יורדים לארץ (וכמו אצל המלאכים שהלכו לאברהם אבינו בפרשת וירא) וא"כ קשה מה שאלת הגמ' דהרי בפשטות הם מתגלים בצורה של אדם רגיל וא"כ מה הקושיה של הגמ' הרי הילפותא של הגמ' היתה מפני אדם וכמו שכתב רש"י (ה. ד"ה ואין פנים)? וצ"ב ושמא בהתגלותם היו יותר גדולים משאר אדם.... ודוחק...

ראה חולין צא, ב: וכתיב ביה במלאך וגויתו כתרשיש, וגמירי דתרשיש - תרי אלפי פרסי הוו...

אמנם זה אינו מתרץ דהרי ההיכל היה 60 אמה וזה הרבה פחות 2,000 פרסאות וא"כ איך נעשה את הכפורת בגודל זה?
וע"כ צריך להגיע שוב לתירוץ הפנ"י דלעיל שיצטרכו לעשות את הכפורת עד לגג המשכן....

לענ"ד, עדיין עדיף כך (לו"ד הפני יהושע), לפי שא"כ יש שיעור בעצם, אלא שגדול מדיי, אשר ממילא בע"כ לעשות כפנ"י. אך קשה הוא יותר, שנלמד מדבר שאין לו שיעור באמת, כנ"ל, שהלא לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, גם לעיל אמרו: דנין דבר שנתנה בו תורה מדה, מדבר שנתנה בו תורה מדה, ואל יוכיחו ציץ וזר, שלא נתנה בהן תורה מדה כלל!

[שמואל דוד]

כג.

עשאה לבהמה דופן לסוכה ר מאיר פוסל ר יהודה מכשיר ק׳׳ק שהרי דעת ר מאיר שסוכה דירת קבע בעינן (דף ז) וא׳׳כ מאי בעי לטעמא דשמא תמות תיפ׳׳קל דלא הוי קבע דלא גרע מסוכה שנעשה ככבשן שפסול מהאי טעמא (נשאלתי).

[.השוחט]

ככבשן, צורתה ואופן השימוש בה הוא ארעי.

בהמה כדופן, לא גרע מכל עצים לדפנות. אם לא מצד חששות או למסקנה שעומדת ברוח חיים.

[דורשי יחודך]

כח. מעולם לא מצאוהו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה.

התקשיתי בזה:
וכי לא קיים ריב"ז מצות אהבה ויראה, שלפי דברי הרמב"ם מצריכים "להתבונן"?
וכי לא ישב ריב"ז והתבונן על אודות מידותיו, לקיים את מה שאמרו "כל השם ארחותיו בעוה"ז כו'"?
וכי לא השית ריב"ז עצות לטובת אחרים, שזהו כדברי רבנו יונה מן העיקרים החמורים הנדרשים מן האדם?
וכי לא עסק ריב"ז בחשבון הנפש?
וכי לא ישב ריב"ז וחשב על החסדים שגמלהו הבורא ית', שזהו מ"ע לרבנו יונה של "וזכרת את כל הדרך"?
וכי לא ערך ריב"ז מערכות של יראה, כדברי רבנו יונה?

הלא כל הדברים האלה אינם בכלל "יושב ושונה", ואם נפגוש אדם העסוק בהן בהחלט נאמר עליו שהוא יושב ודומם.

יהודי יקר שליט"א השיב לי שיכל ריב"ז לעשות את כל הדברים האלה תוך כדי שהוא יושב ושונה, וכידוע על הרבה גדולי ישראל שהיו יכולים לחשוב בלימוד תוך כדי שייעצו ודיברו.

עוד אפ"ל אולי עפ"ד הגר"א הגר"ח מולאזין שהקבוע בעסק התורה אינו צריך להרבה זמן של התבוננות כו', וי"ל שהיה מסדר את כל העניינים הנ"ל בשניות ספורות.

ועדיין צ"ב לענ"ד.

[אהרן תאומים]

בכל הנ"ל היה עומד ודומם (ומתבונן) או בדרך הילוכו לכל מקום, אבל כשיושב היה רק שונה

[דורשי יחודך]

דיוק יפה.
אז איך אתה מסביר את זה, שלא היה קובע את עצמו לזה משום ביטול תורה?
או שלא נצרך לזה זמן משמעותי, וכפי שהצעתי?

[אהרן תאומים]

דיוק יפה.
אז איך אתה מסביר את זה, שלא היה קובע את עצמו לזה משום ביטול תורה?
או שלא נצרך לזה זמן משמעותי, וכפי שהצעתי?

יתכן כדברי מר, אלא שבאמת היה יכול לקבוע לענינים אלו זמן בדרך הליכתו לכל מקום שנצרך, אגב חצי או רוב הדברים אפשר לחשוב בבית הכיסא

[ההוא דאמר]

כ, ב
מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה, לפיכך ישן הוא תחת המטה. ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.
יש לדון אם יש איסור לא תחונם בעבד כנעני. ובמידה ויש איסור, יש לתת את הדעת כיצד רבן גמליאל שיבח את טבי עבדו.

[ההוא דאמר]

כו, א
רד"ה שלוחי מצוה אנן - שבאנו לשמוע הדרשה, ולהקביל פני ריש גלותא.
יש להבין, מדוע צירף רש"י ב' טעמים למצותן: א. באו לשמוע הדרשה. ב. להקביל פני ריש גלותא.
ויש לדון אם יש מצות הקבלת פני רבו בזמן הזה, וכפי שדן הנוב"י שהביאו השערי תשובה, ויל"פ בכל זה.

[מיללער]

כ, ב
מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה, לפיכך ישן הוא תחת המטה. ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.
יש לדון אם יש איסור לא תחונם בעבד כנעני. ובמידה ויש איסור, יש לתת את הדעת כיצד רבן גמליאל שיבח את טבי עבדו.

לא תחנם על עבד כנעני? לרבנן דפליגי על ר' יהודה (בב"ק פרק החובל) מיקרי עבד אחיך במצוות, ואפי' לר"י הרי הוא ישראל ומחויב בכל המצוות כאשה, ח"ו לומר שיש עליו איסור של לא תחנם.

[ביקורת תהיה]

לא תחנם על עבד כנעני?!

אפילו גר תושב, שהוא גוי גמור, אין מניעה מלחונו; אדרבה, מצוה להחיותו, כאמור 'וחי עמך'.
לא נאמר 'לא תחנם' אלא כלפי הגוים העובדים עבודה זרה.

[ההוא דאמר]

ל, א
משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא - אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש - אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא
ראיתי להעיר, דלכאורה בדברי רש"י על התורה [ויקרא א, ב] יש דרשה נוספת שלא הובאה בתלמוד בבלי:

אדם - למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:

ושמעתי ליישב, דהגמ' מדברת לאחר הגזל והשינוי, ורש"י מדבר שאין אפשרות להקדיש קרבן חבירו הגזול ואף קודם יאוש, דלא נימא שהכל הוא של הקב"ה ואם כן אפשר להקדיש גם משל חבירו.
עוד יש לדון על פי מה שכתבו התוס' בסוגיין, שאילולי הדרשה של 'קרבנו' היינו דורשים מ'מכם' וכעת הוא פנוי לדרשה אחרת, והוא הדין כוונת רש"י דאילולי הדרשה של קרבנו, היינו דורשים כבר מהמילה אדם.

[ההוא דאמר]

ל, א
מצוה הבאה בעבירה
התוס' לעיל [ט, א] כתבו שזהו איסור דרבנן. יש לברר, האם יש חולקים וסוברים שהוא איסור מן התורה.

[באמונתו]

כג.
עשאה לבהמה דופן לסוכה ר מאיר פוסל ר יהודה מכשיר ק׳׳ק שהרי דעת ר מאיר שסוכה דירת קבע בעינן (דף ז) וא׳׳כ מאי בעי לטעמא דשמא תמות תיפ׳׳קל דלא הוי קבע דלא גרע מסוכה שנעשה ככבשן שפסול מהאי טעמא (נשאלתי).

מסתמא התכוונת לגמרא שם: אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה. ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן... אחרים - דתניא, אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך - פסולה, לפי שאין לה זויות. רש"י: כשובך - עגולה...
אבל "עשאה לבהמה דופן לסוכה", ודאי אינה סוכה עגולה!

[באמונתו]

כח. מעולם לא מצאוהו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה.
התקשיתי בזה:
וכי לא קיים ריב"ז מצות אהבה ויראה, שלפי דברי הרמב"ם מצריכים "להתבונן"?
וכי לא ישב ריב"ז והתבונן על אודות מידותיו, לקיים את מה שאמרו "כל השם ארחותיו בעוה"ז כו'"?
וכי לא השית ריב"ז עצות לטובת אחרים, שזהו כדברי רבנו יונה מן העיקרים החמורים הנדרשים מן האדם?
וכי לא עסק ריב"ז בחשבון הנפש?
וכי לא ישב ריב"ז וחשב על החסדים שגמלהו הבורא ית', שזהו מ"ע לרבנו יונה של "וזכרת את כל הדרך"?
וכי לא ערך ריב"ז מערכות של יראה, כדברי רבנו יונה?
הלא כל הדברים האלה אינם בכלל "יושב ושונה", ואם נפגוש אדם העסוק בהן בהחלט נאמר עליו שהוא יושב ודומם.
יהודי יקר שליט"א השיב לי שיכל ריב"ז לעשות את כל הדברים האלה תוך כדי שהוא יושב ושונה, וכידוע על הרבה גדולי ישראל שהיו יכולים לחשוב בלימוד תוך כדי שייעצו ודיברו.
עוד אפ"ל אולי עפ"ד הגר"א הגר"ח מולאזין שהקבוע בעסק התורה אינו צריך להרבה זמן של התבוננות כו', וי"ל שהיה מסדר את כל העניינים הנ"ל בשניות ספורות.
ועדיין צ"ב לענ"ד.

דווקא אור ישראל מסלנט זצ"ל, שהוא ראש לכל בעלי המוסר בדורות אחרונים, לימד כי כל מעלות אלה, ועיקר דרכי התבוננות וחשבונו של עולם, יש לקיים בשינון הפה, ובשפתיים דולקות!

[באמונתו]

כ, ב
מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: ראיתם טבי עבדי, שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה, לפיכך ישן הוא תחת המטה. ולפי דרכינו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.
יש לדון אם יש איסור לא תחונם בעבד כנעני. ובמידה ויש איסור, יש לתת את הדעת כיצד רבן גמליאל שיבח את טבי עבדו.

יש ללמוד מחדושי הרשב"א גיטין לח, ב

הא דאמרינן [גופא, אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר: לעולם בהם תעבודו. מיתיבי: מעשה בר' אליעזר, שנכנס בבית הכנסת, ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו, והשלימו לעשרה], מצוה שאני, הקשה בה הרמב"ן נ"ר, וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה, ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם, כענין דכתיב בגוים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו, או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר, וקשיא לי, דאפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכו"ע, וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל, וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה, ובשילהי פ"ק דעבודה זרה גמ' אין מוכרין להם במחובר לקרקע (כ' א') אמרי', מתנת חנם תנאי היא, דתניא, לגר אשר בשעריך תתננה, אין לי אלא לגר בנתינה לגוי במכירה, ולגוי בנתינה ולגר במכירה מנין, ת"ל ואכלה או מכור וגו', דברי ר"מ, ר' יהודה אומר, דברים ככתבן, לגר בנתינה ולגוי במכירה, אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם, שמעינן מינה, דאפילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לגוי, לגר מותר, וכ"ש לעבד כנעני, כמו שאמרנו, אלא הכא מצוה דרבים שאני, ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי.

שם חתם סופר

והרשב"א הקשה אהרמב"ן, הא אפי' גר תושב, דאינו מקיים רק ז' מצות, כתיב לגר אשר בשעריך תתננו, ולא עבר על לא תחנם, כדאי' להדי' בפלוגתא דר"מ ור' יהודה בזה, מכ"ש עבד דמחוייב במצות טפי.
ויש ליישב, ס"ל לרמב"ן, עבד גרוע מגר תושב, דגר תושב מרצונו קיבל עליו ז' מצות, משא"כ עבד, למ"ד מלין אותו בע"כ, אין אנו בטוחים בו שלבו שלם, ורובם פרוצים...

ראה שו"ת כתב סופר יורה דעה סימן קכה ד"ה וכעת נ"ל
באור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) עשין עשה פג ד"ה אלא דאפשר
שו"ת ארץ צבי חלק א - הגהות סימן פא הערה 1

אמנם לענ"ד, האיסור של לא תתן להם חן, היינו דווקא ע"ד עבודה זרה כ, א:

ד"א: לא תחנם - לא תתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו...

ר"ל מעלות שבחיצוניות, אבל לא מעלות שברוחניות.

אף יש להוסיף, עפ"י רש"י פה:

ולפי דרכינו למדנו - כלומר, אף על פי שלא אמר לנו לשם תלמוד אלא לשיחת חולין בעלמא, שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא, למדנו על פי דרך בדיחותו, שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו...

הרי יש לומר ש"לבדיחותא בעלמא", אין חשש!

[באמונתו]

כו, א
רד"ה שלוחי מצוה אנן - שבאנו לשמוע הדרשה, ולהקביל פני ריש גלותא.
יש להבין, מדוע צירף רש"י ב' טעמים למצותן: א. באו לשמוע הדרשה. ב. להקביל פני ריש גלותא.
ויש לדון אם יש מצות הקבלת פני רבו בזמן הזה, וכפי שדן הנוב"י שהביאו השערי תשובה, ויל"פ בכל זה.

אף במשנה, הרי פירש רש"י: שלוחי מצוה - הולכי בדרך מצוה, כגון ללמוד תורה, ולהקביל פני רבו, ולפדות שבויים.
ולעיל בדף י, ב רש"י: שלוחי מצוה אנן - להקביל פני ראש גולה, דחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, ופטרינן, כדתנן לקמן: שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה.
הרי כאן רש"י מפרש עפ"י האמת, ששתי מצוות קיימו, ולעולם אין הכי נמי, אשר גם באחת מהן סגי, אך כאן האמת שקיימו ב' מצוות.
מלשון רש"י יוצא מפורש ג"כ, כי החיוב של אדם להקביל פני רבו ברגל, נוהג גם בזמן הזה.

[באמונתו]

ל, א
משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. שנאמר והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא - אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש - אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא, ולאו דידיה הוא
ראיתי להעיר, דלכאורה בדברי רש"י על התורה [ויקרא א, ב] יש דרשה נוספת שלא הובאה בתלמוד בבלי:

אדם - למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל:

ושמעתי ליישב, דהגמ' מדברת לאחר הגזל והשינוי, ורש"י מדבר שאין אפשרות להקדיש קרבן חבירו הגזול ואף קודם יאוש, דלא נימא שהכל הוא של הקב"ה ואם כן אפשר להקדיש גם משל חבירו.
עוד יש לדון על פי מה שכתבו התוס' בסוגיין, שאילולי הדרשה של 'קרבנו' היינו דורשים מ'מכם' וכעת הוא פנוי לדרשה אחרת, והוא הדין כוונת רש"י דאילולי הדרשה של קרבנו, היינו דורשים כבר מהמילה אדם.

בתוספות רבינו פרץ:

כי יקריב מכם אמר רחמנא, והאי לאו [דידיה] הוא. ותימה, דנפיק ליה מאדם, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזול, שהרי הכל היה שלו, אף אתם לא תקרבו מן הגזל, ובמרובה ממעט גזול כמו כן מדכתיב קרבנו, והכא ממעט ליה ממכם, וע"ק, דהא מכם איצטריכא ליה בפ"ק דחולין לומר מכם ולא כולכם, להוציא את המשומד, וי"ל דבהרבה מקומות אין התלמוד מביא עיקר הדרש, כדחזי' בפ' אחד דיני ממונות, דריש נגעים ביום, שנאמר וביום הראות וכו' ובפ"ק דמ"ק דריש ליה [מלי] ולא לאורי.

מקור רש"י, הינו ויקרא רבה - פרשת ויקרא פרשה ב:

אמ' ר' ברכיה אמ' לו הקדוש ברוך הוא לאדם זה, אדם יהא קרבנך דומה לקרבנו שלאדם הראשון. מה אדם הראשון שהיה כל ברשותו לא הקריב לא מן הגזלות ולא מן החמסין, אף אתה שהכל ברשותך אל תקריב לא מן הגזילות ולא מן החמסין. אם עשיתה כן, ותיטב לי"י משור פר מקרין מפריס.

שם פענח רזא:

אדם כי יקריב וגו', פירש"י, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל וכו' וקשה דבב"ק מפיק לי' מקרבנו ולא הגזול, ובפרק לולב וערבה דריש לי' מאדם כדברי רש"י, וע"ק, דאמרינן הגנב והגזלן הקדשן הקדש, וי"ל דה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא, (ועי"ל דדוקא לקדושת דמים, אבל לא שיקרב לגבי מזבח, ואצטריך תרי קראי למעוטי' מהקרבה, א' בנדבה וא' בחובה, ובאם אין ענין תנהו לחובה:

ושם ר' חיים פלטיאל:

אדם. מה אדם לא הקריב מן הגזל. צ"ע דבמרובה דריש ליה [מקרבנו] ולא הגזל, תרי קראי ל"ל, ואולי חד לפני ייאוש וחד לאחר ייאוש, או סמיך על אדם. מי' תימא, הא אמרינן הגנב והגזלן הקדישן הקדש, וי"ל דה"מ בדיעבד אבל לכתחילה לא.

ע"ע פנים יפות, שלל דוד. ספר שפתי מהר"ש, מטעמי יצחק. גם משאת מלך.

[באמונתו]

ל, א
מצוה הבאה בעבירה
התוס' לעיל [ט, א] כתבו שזהו איסור דרבנן. יש לברר, האם יש חולקים וסוברים שהוא איסור מן התורה.

נחלקו הראשונים האם הוא מדאורייתא (ר"ת בתוס' סוכה ט. ד"ה ההוא, שדי חמד ח"ד עמוד 149 אות ג מדייק מתוס' סוכה ל. ד"ה משום, רשב"א וריטב"א (הובאו בשדי חמד שם בעמוד 151 ד"ה ודאתן)) או שהוא מדרבנן והפסוק הוא רק אסמכתא (תוס' סוכה ט. ד"ה ההוא, רמב"ן (הובא בשדי חמד ח"ד עמוד 151 ד"ה הן). ובדעת הרמב"ם נחלקו האחרונים האם סובר שמדאורייתא או מדרבנן, הביאם השדי חמד שם עמוד 152 ד"ה ובדעת. וכן השאגת אריה צט האריך האם הוא דאורייתא או דרבנן).

[שמואל דוד]

כג.
עשאה לבהמה דופן לסוכה ר מאיר פוסל ר יהודה מכשיר ק׳׳ק שהרי דעת ר מאיר שסוכה דירת קבע בעינן (דף ז) וא׳׳כ מאי בעי לטעמא דשמא תמות תיפ׳׳קל דלא הוי קבע דלא גרע מסוכה שנעשה ככבשן שפסול מהאי טעמא (נשאלתי).

מסתמא התכוונת לגמרא שם: אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה. ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן... אחרים - דתניא, אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך - פסולה, לפי שאין לה זויות. רש"י: כשובך - עגולה...
אבל "עשאה לבהמה דופן לסוכה", ודאי אינה סוכה עגולה!

אבל אינו קבוע

[דורשי יחודך]

כח. מעולם לא מצאוהו אדם יושב ודומם אלא יושב ושונה.
התקשיתי בזה:
וכי לא קיים ריב"ז מצות אהבה ויראה, שלפי דברי הרמב"ם מצריכים "להתבונן"?
וכי לא ישב ריב"ז והתבונן על אודות מידותיו, לקיים את מה שאמרו "כל השם ארחותיו בעוה"ז כו'"?
וכי לא השית ריב"ז עצות לטובת אחרים, שזהו כדברי רבנו יונה מן העיקרים החמורים הנדרשים מן האדם?
וכי לא עסק ריב"ז בחשבון הנפש?
וכי לא ישב ריב"ז וחשב על החסדים שגמלהו הבורא ית', שזהו מ"ע לרבנו יונה של "וזכרת את כל הדרך"?
וכי לא ערך ריב"ז מערכות של יראה, כדברי רבנו יונה?
הלא כל הדברים האלה אינם בכלל "יושב ושונה", ואם נפגוש אדם העסוק בהן בהחלט נאמר עליו שהוא יושב ודומם.
יהודי יקר שליט"א השיב לי שיכל ריב"ז לעשות את כל הדברים האלה תוך כדי שהוא יושב ושונה, וכידוע על הרבה גדולי ישראל שהיו יכולים לחשוב בלימוד תוך כדי שייעצו ודיברו.
עוד אפ"ל אולי עפ"ד הגר"א הגר"ח מולאזין שהקבוע בעסק התורה אינו צריך להרבה זמן של התבוננות כו', וי"ל שהיה מסדר את כל העניינים הנ"ל בשניות ספורות.
ועדיין צ"ב לענ"ד.

דווקא אור ישראל מסלנט זצ"ל, אבי כל בעלי המוסר בדורות אחרונים, לימד כי כל מעלות אלה, ועיקר דרכי התבוננות וחשבונו של עולם, יש לקיים בשינון הפה, ובשפתיים דולקות!

נו, אז מה אתה עונה על השאילה?!

[דורשי יחודך]

בענין סוכה גזולה
מבואר בגמרא כז: ולא. שאע"פ שלדעת חכמים סוכה שאולה כשירה, מ"מ סוכה גזולה פסולה.
ומה"ט מבואר בגמרא שבתקף חבירו והוציאו מסוכתו, אם קרקע נגזלת, אינו יוצא דהו"ל סוכה גזולה, אבל אם קרקע אינה נגזלת הו"ל סוכה שאולה ויוצא יד"ח.

ויש לתמוה מ"ט דהאי מילתא דסוכה גזולה פסולה, והרי לא בעי' לכם כדחזינן מהא דסוכה שאולה כשירה, וא"כ מ"ש גזולה משאולה.
והרי לאו מטעם מצוה הבאה בעבירה אתינן עלה (והראשונים כבר הקשו תיפו"ל משום מהב"ע, אבל עכ"פ פסול זה דגזולה איננו משום מהב"ע.)

וחשבתי לפרש דבאמת בעינן "לכם", רק שבכל שאולה י"ל דהו"ל ג"כ לכם, דאם שכירות קניא, וה"ה שאילה, הרי יש בזה בחינה של "לכם."

אלא שבלולב נתחדש שלא סגי בזה אלא בעלות גמורה, וכן בסוכה לרבי אליעזר, אבל לרבנן בסוכה לא נתחדש דבר כזה וסגי ב"בעלות" של שאילה.
אבל בגזול, הרי אינו שאול, וממילא אין לו שמץ בעלות בדבר.

ואפילו בשואל שלא מדעת, אם קרקע אינה נגזלת ולא נעשה גזלן, נשאר שואל, ואף שהוא שלא מדעת, מ"מ הוא עושה את עצמו שואל על הדבר, ושאילה קניא אפילו בע"כ נגד הדין. משא"כ אם קרקע נגזלת, הרי אינו שואל אלא לקחו מהבעלים והפקיעו מרשותם, והרי אין זה "לכם" כלל.
האם נכונים הדברים?

[עושה חדשות]

אבל הבעלות של שאילה ושכירות צריכה מעשה קנין, ולדבריכם המתארח בסוכת חבירו בלא מעשה קנין לא יצא. (אבל בזכרוני שיש שפירשו כך, אאל"ט צריך לבדוק בריב"ש ובחזו"א).

[דורשי יחודך]

שומע את הטענה.
האם יש צד שעצם ההימצאות שם היא חזקה?
הרי כך לכאורה רואים מדר"א שקרקע נגזלת, התוקף את חבירו ויושב שם נקרא גזלן, כנראה שזה מעשה קנין של חזקה.
אך זה לא יעזור בסוכה שאין לה דין "מחובר".

[עושה חדשות]

ראה שו"ת הריב"ש סי' שמז, לבוש סי' תרלז סק"ב, בכור"י סי' תרל סק"ב, או"ש פ"ה הכ"ה, אחיעזר ח"ב סי' מז אות ח, חזו"א סי' קנ ס"ק כב.

[דורשי יחודך]

ייש"כ גדול, כבר יש חומר לעבודה...

[באמונתו]

כג.
עשאה לבהמה דופן לסוכה ר מאיר פוסל ר יהודה מכשיר ק׳׳ק שהרי דעת ר מאיר שסוכה דירת קבע בעינן (דף ז) וא׳׳כ מאי בעי לטעמא דשמא תמות תיפ׳׳קל דלא הוי קבע דלא גרע מסוכה שנעשה ככבשן שפסול מהאי טעמא (נשאלתי).

מסתמא התכוונת לגמרא שם: אמר אביי: רבי, ורבי יאשיה. ורבי יהודה, ורבי שמעון ורבן גמליאל, ובית שמאי ורבי אליעזר, ואחרים, כולהו סבירא להו: סוכה דירת קבע בעינן... אחרים - דתניא, אחרים אומרים: סוכה העשויה כשובך - פסולה, לפי שאין לה זויות. רש"י: כשובך - עגולה...
אבל "עשאה לבהמה דופן לסוכה", ודאי אינה סוכה עגולה!

אבל אינו קבוע

דבר ראשון, היא לא שייכת אל "כשובך" "ככבשן", הפסולות מצד מעגליות שלהם דווקא, עיין רש"י.
מ"מ, מפורש בגמרא שמדובר בבהמה קשורה, ואי קשורה היא - קבועה היא!

[באמונתו]

דווקא אור ישראל מסלנט זצ"ל, אבי כל בעלי המוסר בדורות אחרונים, לימד כי כל מעלות אלה, ועיקר דרכי התבוננות וחשבונו של עולם, יש לקיים בשינון הפה, ובשפתיים דולקות!

נו, אז מה אתה עונה על השאילה?!

נגד הטענה

הלא כל הדברים האלה אינם בכלל "יושב ושונה", ואם נפגוש אדם העסוק בהן בהחלט נאמר עליו שהוא יושב ודומם.

[דורשי יחודך]

אה...
האם כוונתך לתרץ שכל הדברים הנ"ל הם בכלל יושב ושונה?
לכאורה לא משמע כן, אלא שונה הוא שונה משניות וברייתות ושמועות כו'.
ודאי שכשלומד חלקי התורה השייכים למוסר זה בכלל יושב ושונה, אבל יש כל מיני התבוננות עצמית של דברים שלא כתובים, ועל זה לא שייך לומר "יושב ושונה."

[באמונתו]

בענין סוכה גזולה
מבואר בגמרא כז: ולא. שאע"פ שלדעת חכמים סוכה שאולה כשירה, מ"מ סוכה גזולה פסולה.
ומה"ט מבואר בגמרא שבתקף חבירו והוציאו מסוכתו, אם קרקע נגזלת, אינו יוצא דהו"ל סוכה גזולה, אבל אם קרקע אינה נגזלת הו"ל סוכה שאולה ויוצא יד"ח.
ויש לתמוה מ"ט דהאי מילתא דסוכה גזולה פסולה, והרי לא בעי' לכם כדחזינן מהא דסוכה שאולה כשירה, וא"כ מ"ש גזולה משאולה.
והרי לאו מטעם מצוה הבאה בעבירה אתינן עלה (והראשונים כבר הקשו תיפו"ל משום מהב"ע, אבל עכ"פ פסול זה דגזולה איננו משום מהב"ע.)...

בחידושי הרמב"ן לפסחים לה, א

וכן סוגיא דסוכה גזולה קשיא, ויש לי לתרץ... וסוכה, מתוך שריבה הכתוב כל האזרח בישראל, להכשיר שאולה, שלא ללמוד מלולב, הוצרך למעוטי גזולה, שלא נכשיר אותה מכל האזרח ישבו...

רא"ה סוכה ט, א:

הכא נמי כתיב לך לשם חובך, ההוא למעוטי גזולה... וכי איצטריך קרא למעוטי, ולא מתסרא משום מצוה הבאה בעבירה, איכא למימר דלשמואל אתיא, דמכשר לקמן לולב גזול, ולית ליה מצוה הבאה בעבירה.
אי נמי, אפשר אפילו לדידן, ואיצטריך רחמנא לאכשורי שאולה, [לאפוקי דלא] נילף סוכה מלולב, ואפילו ביום ראשון. וכיון דאכשר שאולה בלישנא דכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, משמע אפילו בגזולה, להכי אצטריך לך, למעוטי את הגזולה, כדאמרן.

חדושי הריטב"א שם:

הא דאמרינן, ההוא מיבעי ליה למעוטי סוכה גזולה. תמיהא מילתא, הא למה לי קרא, תיפוק ליה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן בקרבן ובלולב, תירצו בתוספות, דליכא למימר מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב, אבל לא בשאר מצות, וליתא כדמוכח בירושלמי בפסחים גבי מצה גזולה, והתם נמי מוכח קצת דמצוה הבאה בעבירה איסור תורה הוא, וי"ל דאנן השתא לשמואל קיימינן, דלית ליה מצוה הבאה בעבירה בפרק לולב הגזול, ומשום הכי אצטריך ליה קרא למעוטי גזולה,
אי נמי, דאפילו לכולי עלמא נמי איצטריך, ומשום דבלולב אסר רחמנא גזול ושאול, וחזינן גבי סוכה דשרא רחמנא מדכתיב כל האזרח בישראל כו', מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת כדאיתא לקמן, הוה ס"ד דהוא הדין דשרא גזולה, ולא חש משום מצוה הבאה בעבירה, כיון שאינה באה לרצות, קמ"ל לך שלך תהא למעוטי גזולה, דאפילו בדבר שאינו בא לרצות, איכא משום מצוה הבאה בעבירה.

[דורשי יחודך]

בענין סוכה גזולה
מבואר בגמרא כז: ולא. שאע"פ שלדעת חכמים סוכה שאולה כשירה, מ"מ סוכה גזולה פסולה.
ומה"ט מבואר בגמרא שבתקף חבירו והוציאו מסוכתו, אם קרקע נגזלת, אינו יוצא דהו"ל סוכה גזולה, אבל אם קרקע אינה נגזלת הו"ל סוכה שאולה ויוצא יד"ח.
ויש לתמוה מ"ט דהאי מילתא דסוכה גזולה פסולה, והרי לא בעי' לכם כדחזינן מהא דסוכה שאולה כשירה, וא"כ מ"ש גזולה משאולה.
והרי לאו מטעם מצוה הבאה בעבירה אתינן עלה (והראשונים כבר הקשו תיפו"ל משום מהב"ע, אבל עכ"פ פסול זה דגזולה איננו משום מהב"ע.)...

בחידושי הרמב"ן לפסחים לה, א

וכן סוגיא דסוכה גזולה קשיא, ויש לי לתרץ... וסוכה, מתוך שריבה הכתוב כל האזרח בישראל, להכשיר שאולה, שלא ללמוד מלולב, הוצרך למעוטי גזולה, שלא נכשיר אותה מכל האזרח ישבו...

רא"ה סוכה ט, א:

הכא נמי כתיב לך לשם חובך, ההוא למעוטי גזולה... וכי איצטריך קרא למעוטי, ולא מתסרא משום מצוה הבאה בעבירה, איכא למימר דלשמואל אתיא, דמכשר לקמן לולב גזול, ולית ליה מצוה הבאה בעבירה.
אי נמי, אפשר אפילו לדידן, ואיצטריך רחמנא לאכשורי שאולה, [לאפוקי דלא] נילף סוכה מלולב, ואפילו ביום ראשון. וכיון דאכשר שאולה בלישנא דכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, משמע אפילו בגזולה, להכי אצטריך לך, למעוטי את הגזולה, כדאמרן.

חדושי הריטב"א שם:

הא דאמרינן ההוא מיבעי ליה למעוטי סוכה גזולה. תמיהא מילתא, הא למה לי קרא, תיפוק ליה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן בקרבן ובלולב, תירצו בתוספות, דליכא למימר מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב, אבל לא בשאר מצות, וליתא כדמוכח בירושלמי בפסחים גבי מצה גזולה, והתם נמי מוכח קצת דמצוה הבאה בעבירה איסור תורה הוא, וי"ל דאנן השתא לשמואל קיימינן, דלית ליה מצוה הבאה בעבירה בפרק לולב הגזול, ומשום הכי אצטריך ליה קרא למעוטי גזולה,
אי נמי, דאפילו לכולי עלמא נמי איצטריך, ומשום דבלולב אסר רחמנא גזול ושאול, וחזינן גבי סוכה דשרא רחמנא מדכתיב כל האזרח בישראל כו', מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת כדאיתא לקמן, הוה ס"ד דהוא הדין דשרא גזולה, ולא חש משום מצוה הבאה בעבירה, כיון שאינה באה לרצות, קמ"ל לך שלך תהא למעוטי גזולה, דאפילו בדבר שאינו בא לרצות, איכא משום מצוה הבאה בעבירה.

יישר כח על הידיעות החשובות.
אבל כל זה אינו נוגע למה ששאלתי.
השאילה ששאלתי היא לפי הראשונים שסוברים שפסול "גזולה" היא לא קשורה למהב"ע - תוס', והרמב"ן בעצמו כמה מילים אחרי מה שציטטת ממנו, ועוד ראשונים - מה א"כ גדר הפסול בגזולה.

[באמונתו]

בחידושי הרמב"ן לפסחים לה, א

וכן סוגיא דסוכה גזולה קשיא, ויש לי לתרץ... וסוכה, מתוך שריבה הכתוב כל האזרח בישראל, להכשיר שאולה, שלא ללמוד מלולב, הוצרך למעוטי גזולה, שלא נכשיר אותה מכל האזרח ישבו...

רא"ה סוכה ט, א:

הכא נמי כתיב לך לשם חובך, ההוא למעוטי גזולה... וכי איצטריך קרא למעוטי, ולא מתסרא משום מצוה הבאה בעבירה, איכא למימר דלשמואל אתיא, דמכשר לקמן לולב גזול, ולית ליה מצוה הבאה בעבירה.
אי נמי, אפשר אפילו לדידן, ואיצטריך רחמנא לאכשורי שאולה, [לאפוקי דלא] נילף סוכה מלולב, ואפילו ביום ראשון. וכיון דאכשר שאולה בלישנא דכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, משמע אפילו בגזולה, להכי אצטריך לך, למעוטי את הגזולה, כדאמרן.

חדושי הריטב"א שם:

הא דאמרינן ההוא מיבעי ליה למעוטי סוכה גזולה. תמיהא מילתא, הא למה לי קרא, תיפוק ליה דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה כדאמרינן בקרבן ובלולב, תירצו בתוספות, דליכא למימר מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב, אבל לא בשאר מצות, וליתא כדמוכח בירושלמי בפסחים גבי מצה גזולה, והתם נמי מוכח קצת דמצוה הבאה בעבירה איסור תורה הוא, וי"ל דאנן השתא לשמואל קיימינן, דלית ליה מצוה הבאה בעבירה בפרק לולב הגזול, ומשום הכי אצטריך ליה קרא למעוטי גזולה,
אי נמי, דאפילו לכולי עלמא נמי איצטריך, ומשום דבלולב אסר רחמנא גזול ושאול, וחזינן גבי סוכה דשרא רחמנא מדכתיב כל האזרח בישראל כו', מלמד שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת כדאיתא לקמן, הוה ס"ד דהוא הדין דשרא גזולה, ולא חש משום מצוה הבאה בעבירה, כיון שאינה באה לרצות, קמ"ל לך שלך תהא למעוטי גזולה, דאפילו בדבר שאינו בא לרצות, איכא משום מצוה הבאה בעבירה.

יישר כח על הידיעות החשובות.
אבל כל זה אינו נוגע למה ששאלתי.
השאילה ששאלתי היא לפי הראשונים שסוברים שפסול "גזולה" היא לא קשורה למהב"ע - תוס', והרמב"ן בעצמו כמה מילים אחרי מה שציטטת ממנו, ועוד ראשונים - מה א"כ גדר הפסול בגזולה.

הלא שם ברא"ה, ובריטב"א תלמידו הנ"ל, מפורש מהלך, גם בלא קשר אל כלל של מצווה הבאה בעבירה: איכא למימר דלשמואל אתיא... וי"ל דאנן השתא לשמואל קיימינן...

[דורשי יחודך]

נכון. אז השאילה גם לשיטה זו, מהו יסוד הפסול של סוכה גזולה?

[באמונתו]

נכון. אז השאילה גם לשיטה זו, מהו יסוד הפסול של סוכה גזולה?

היסוד הוא מצווה הבאה בעבירה! אסביר כוונתי: שמואל לית ליה ה"כלל" של מהב"ע, אבל מודה הוא במצוות מסוימות, אשר בהן גילתה התורה לפסול מצד העבירה, והיינו סוכה גזולה, ע"ד לשון הרמב"ן הנ"ל בהמשך:

אבל העיקר שנ"ל שמצוה הבאה בעבירה פסולה דרבנן היא, ואקרא דקבלה מיסמיך ליה, הא מדאורייתא יצא, חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטי...

הכוונה, חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטי, שאכן נפסלות מפני העבירה.

[באמונתו]

אה...
האם כוונתך לתרץ שכל הדברים הנ"ל הם בכלל יושב ושונה?
לכאורה לא משמע כן, אלא שונה הוא שונה משניות וברייתות ושמועות כו'.
ודאי שכשלומד חלקי התורה השייכים למוסר זה בכלל יושב ושונה, אבל יש כל מיני התבוננות עצמית של דברים שלא כתובים, ועל זה לא שייך לומר "יושב ושונה."

עיין ספר אור ישראל - מכתב ה:

ולזאת ראשית מעשינו לחזק ידים רפות. לנהלם אל בית הספר לימוד המוסרי. בהשכל ודעת. בלב נכון. ובשפתים דולקים. ולחזור מאמרי חז"ל המלהיבים לב האדם. איש איש די מחסורו אשר יחסר לו. והיה אם יהי' ה' עמנו לבצע מעשינו. ויכלנו עמוד. ובזאת מה נכון הדבר לכל איש אשר קרבת ה' יחפצון. להיות שוקד על הדבר. להסיר ולבטל כל מונע ומעכב בתחבולות נכונות ומועילות...

ראה המצורף, מעט דוגמאות קטנות, מקדוש ישראל:

[דורשי יחודך]

נכון. אז השאילה גם לשיטה זו, מהו יסוד הפסול של סוכה גזולה?

היסוד הוא מצווה הבאה בעבירה! אסביר כוונתי: שמואל לית ליה ה"כלל" של מהב"ע, אבל מודה הוא במצוות מסוימות, אשר בהן גילתה התורה לפסול מצד העבירה, והיינו סוכה גזולה, ע"ד לשון הרמב"ן הנ"ל בהמשך:

אבל העיקר שנ"ל שמצוה הבאה בעבירה פסולה דרבנן היא, ואקרא דקבלה מיסמיך ליה, הא מדאורייתא יצא, חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטי...

הכוונה, חוץ מהני דכתיבי בהו מיעוטי, שאכן נפסלות מפני העבירה.

אני שומע, ברמב"ן זה אכן כך, ברא"ה לא משמע כן, בריטב"א אולי.
האם גם בתוס' תגיד כך? הלא שם אין רמז לזה שכאן יש גילוי למהב"ע.

אגב צ"ב לפי מהלך זה שמפורש עכ"פ ברמב"ן, מדוע א"כ לרבנן שקרקע אינה נגזלת, התוקף את חבירו מסוכתו יצא, וכי אין כאן עבירה, ומדוע תלוי השם "מהב"ע" אם קרקע נגזלת או לא?
בכל אופן החכמתני, ייש"כ גדול.

[דורשי יחודך]

עיין ספר אור ישראל - מכתב ה:

ולזאת ראשית מעשינו לחזק ידים רפות. לנהלם אל בית הספר לימוד המוסרי. בהשכל ודעת. בלב נכון. ובשפתים דולקים. ולחזור מאמרי חז"ל המלהיבים לב האדם. איש איש די מחסורו אשר יחסר לו. והיה אם יהי' ה' עמנו לבצע מעשינו. ויכלנו עמוד. ובזאת מה נכון הדבר לכל איש אשר קרבת ה' יחפצון. להיות שוקד על הדבר. להסיר ולבטל כל מונע ומעכב בתחבולות נכונות ומועילות...

ראה המצורף, מעט דוגמאות קטנות, מקדוש ישראל:

הכל נפלא, הכל טוב.
האם ר' ישראל אף פעם לא ישב וחשב?
אדם יושב וחושב על החבר איך לעזור לו, איך לייעץ לו, האם יבא אליו ר' ישראל ויצעק עליו: לא! אסור לשבת ולהתבונן ולחשוב, צריך דוקא שפתיים דולקות?
אני לא מדבר על סדר מוסר בהתפעלות כעת, אני מדבר על אלף ועוד דברים שמוטלים עלינו.

בכלל השאילה שלי לא היתה על הנדון של דיבור\דממה. השאילה היתה שמהגמרא כאן נראה שיש לאדם תפקיד אחד ומיוחד בחיים, והוא להיות "יושב ושונה", ואין מקום לשום דבר אחר, ואילו אנו יודעים ממקומות רבים בתורה שיש עוד הרבה דברים יסודיים שנתחייבנו בהם.

[באמונתו]

עיין ספר אור ישראל - מכתב ה:

ולזאת ראשית מעשינו לחזק ידים רפות. לנהלם אל בית הספר לימוד המוסרי. בהשכל ודעת. בלב נכון. ובשפתים דולקים. ולחזור מאמרי חז"ל המלהיבים לב האדם. איש איש די מחסורו אשר יחסר לו. והיה אם יהי' ה' עמנו לבצע מעשינו. ויכלנו עמוד. ובזאת מה נכון הדבר לכל איש אשר קרבת ה' יחפצון. להיות שוקד על הדבר. להסיר ולבטל כל מונע ומעכב בתחבולות נכונות ומועילות...

ראה המצורף, מעט דוגמאות קטנות, מקדוש ישראל:

הכל נפלא, הכל טוב.
האם ר' ישראל אף פעם לא ישב וחשב?
אדם יושב וחושב על החבר איך לעזור לו, איך לייעץ לו, האם יבא אליו ר' ישראל ויצעק עליו: לא! אסור לשבת ולהתבונן ולחשוב, צריך דוקא שפתיים דולקות?
אני לא מדבר על סדר מוסר בהתפעלות כעת, אני מדבר על אלף ועוד דברים שמוטלים עלינו.
בכלל השאילה שלי לא היתה על הנדון של דיבור\דממה. השאילה היתה שמהגמרא כאן נראה שיש לאדם תפקיד אחד ומיוחד בחיים, והוא להיות "יושב ושונה", ואין מקום לשום דבר אחר, ואילו אנו יודעים ממקומות רבים בתורה שיש עוד הרבה דברים יסודיים שנתחייבנו בהם.

"יושב ושונה", הינו דבר כללי מאוד: כל התורה כולה, על כל מקצועותיה, ודרכי אופניה.
האם מצאתם מצווה אחת בתורה, המפורש בה "לישב ולחשוב"? אפילו מצוות "קבלת עול מלכות שמים", וכן ה"עבודה שבלב" כלומר תפילה, הלא בפיו דווקא מתקיימות. כיו"ב, בחז"ל מפורש: יכול בלב - תלמוד לומר וכו'
לענ"ד, כל המושג של "לישב ולחשוב", עיקרו מפילוסופי הגויים. יהודים מדברים!

[דורשי יחודך]

במחילה, אתה רציני?