מסכת זבחים - הערות והארות פנינים ומרגליות

[באמונתו]

בוודאי טעמו של דבר הוא כדי שהפסח יהי' נאכל על השובע, אבל על זה גופא אנו דנים יהי' ככל טעם שיהי' אי משום למשחה וכש"כ אם אינו אלא מדרבנן מגזירה דשבירת עצם (ירושלמי) למה זה עדיף על דיני קדימה שבמשנה שעל פיה פסח קודם לחגיגה, ולפמש"כ בצל"ח מובן שבעצם יש לחגיגה דין קדימה של תדיר וכו'.כנ"ל

כלל גדול בכל הקדימות, שכל עיקר דינם, באֵין סיבה ועניין להפכם, אשר שניהם שקולים, שכאן נאמר סדר, מי יקדם למי.
אך כל שיש סיבה ועניין, לא שייך קדימה, וכמפורש ברמב"ם בדיני קדימה האמורים בברכות.
ממילא לענ"ד, קושיא מעיקרא ליתא.

[אליהו חיים]

ומאידך חגיגה מקודשת מן הפסח - שטעונה סמיכה, ומתן שתים שהן ארבע, ותנופת חזה ושוק, ונסכים, והנך נפישין.

כן נראה מהשפת אמת זבחים פ"ט במשנה ד"ה הבכור, דמסתפק לענין אימורי פסח ואימורי בכור ומעשר איזה מהם קודם, אם פסח מחמת שיש בו כרת וגם מרובה מצוותו לאכול עם מצה ומרור ועד חצות וצלי ולמנוייו או דילמא בכור קודם דקדושתו מרחם או מעשר קודם משום דמקדש לפניו לאחריו.
ולא מסתפק לענין שאר קק"ל דוודאי הם קודמים מחמת שהם טעונים מתן ד' וטעונין סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק וכדבריכם.
גם רואים מדבריו מעלת פסח כמקודש מחמת חיוב כרת שבו יחד עם ריבוי מצוותיו בדיני האכילה שבו [ואף כולל בתוכו אכילתו עד חצות אבל לא מחמת מעלת מקודש אלא ריבוי מצוותו, ומשמע קצת כדברים שכתבתי אתמול ודו"ק].
ומסיק דהתנא שייר פסח ולא ביאר דינו,והנה הושמא הן בהקרבה והן בהקדמת אכילה, ואולי מחזק הדברים שכתבתם לדקדק לשון המשנה כשם שקודמין בהקרבתן כך הטקדמו באכילתן, ופסח לא מבואר לא בזה ולא בזה.

[אליהו חיים]

בוודאי טעמו של דבר הוא כדי שהפסח יהי' נאכל על השובע, אבל על זה גופא אנו דנים יהי' ככל טעם שיהי' אי משום למשחה וכש"כ אם אינו אלא מדרבנן מגזירה דשבירת עצם (ירושלמי) למה זה עדיף על דיני קדימה שבמשנה שעל פיה פסח קודם לחגיגה, ולפמש"כ בצל"ח מובן שבעצם יש לחגיגה דין קדימה של תדיר וכו'.כנ"ל

כלל גדול בכל הקדימות, שכל עיקר דינם, באֵין סיבה ועניין להפכם, אשר שניהם שקולים, שכאן נאמר סדר, מי יקדם למי.
אך כל שיש סיבה ועניין, לא שייך קדימה, וכמפורש ברמב"ם בדיני קדימה האמורים בברכות.
ממילא לענ"ד, קושיא מעיקרא ליתא.

ובפרט כאן דעיקר סיבת הבאתו רק כדי שיאכל לפני הפסח והפסח יהא נאכל על השובע ולכן במנויים מעוטים דיכולים להשביע מהפסח עצמו לא מקרבים, ואם זה הוא מהות חובתו וסיבת הבאתו בוודאי קיומו קודם.[אף לפי הריב"א שגזירה משום שבירת עצים אך שיהא שבע מהחגיגה לא יעשה כן]
ורואים דאכילה על השובע בקרבן פסח יש בזה חשיבות יתירה לאכול כדרך שהמלכים אוכלים בפרט אף דלמשחה בנאמר בכל קרבן, ובפשטות ע"ד טעם החינוך לעינן טעם דנאכל צלי ואיסור שבירת עצם ועוד מדיניו דכל מהות הקרבן ובפרט האכילה שבו [שהוא עיקר תכלית מצוותו להיות כבני מלכים אפתורא דמלכא].
[ודברי הצל"ח דרק הכזית האחרון מצוותו באחרונה מחודש מאוד לכ'].

[באמונתו]

ובפרט כאן דעיקר סיבת הבאתו רק כדי שיאכל לפני הפסח והפסח יהא נאכל על השובע ולכן במנויים מעוטים דיכולים להשביע מהפסח עצמו לא מקרבים, ואם זה הוא מהות חובתו וסיבת הבאתו בוודאי קיומו קודם.[אף לפי הריב"א שגזירה משום שבירת עצים אך שיהא שבע מהחגיגה לא יעשה כן]
ורואים דאכילה על השובע בקרבן פסח יש בזה חשיבות יתירה לאכול כדרך שהמלכים אוכלים בפרט אף דלמשחה בנאמר בכל קרבן, ובפשטות ע"ד טעם החינוך לעינן טעם דנאכל צלי ואיסור שבירת עצם ועוד מדיניו דכל מהות הקרבן ובפרט האכילה שבו [שהוא עיקר תכלית מצוותו להיות כבני מלכים אפתורא דמלכא].
[ודברי הצל"ח דרק הכזית האחרון מצוותו באחרונה מחודש מאוד לכ'].

לשון רש"י פסחים ע, א ד"ה

על השבע - שיהו נהנין באכילתו, ותיחשב להן.

לא מזכיר כלל "למשחה", ומסתבר שזהו דין נוסף ונפרד המיוחד לפסח, מלבד דין הכללי המפורש לקמן, רש"י פסחים פו, א ד"ה

אין מפטירין - כשהגיע זמנו להפטר מן הסעודה, דהיינו אחר הפסח שהוא נאכל באחרונה על השבע, שכן חובת כל הקרבנות, כדקיימא לן: למשחה - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, אין נפטרין על ידי אפיקומן.

[מיללער]

פח.

ת"ר בגדי כהונה שנתגעלו אין מכבסין אותן לא בנתר ולא באהל - הא במים מכבסן - אמר אביי ה"ק הוגעו למים מכבסין אותן בנתר ואהל הוגעו לנתר ואהל אף במים אין מכבסין אותן. ויש אומרים אין מכבסין אותן כל עיקר שאין עניות במקום עשירות.

ופסק הרמב"ם (פ"ח מהל' כלי המקדש ה"ה) כהי"א שבגדי כהונה שנתלכלו אין מכבסין אותן כל עיקר. וכתב החפץ חיים זצ"ל בזבח תודה שבלקוטי הלכות, דלכאורה מיירי כאן שנתלכלכו ונתגעלו באופן גרוע שלא היה עומד בהן לפני גדולים, אבל טיפה בעלמא של דם או יין בוודאי מכבסין אותן דאל"ה להי"א היו מפסידין כמה בגדי כהונה בכל יום דא"א שלא היה ניתז טיפות דם או יין על הבגדי כהונה במקדש עיי"ש.

לכאורה מוכרח כדבריו מגמרא מפורשת לקמן בדף צה. אמר ריש לקיש מעיל (פירש"י: של בגדי כהונה שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לקלעים) שנטמא, מכניסו בפחות משלש על שלש ומכבסו וכו' א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה דם חטאת ומראות נגעים צריכין שבעת סממנין (פירש"י: שהם רוק תפל, מי רגלים, נתר ובורית ואהל וקמוניא ואשלג).

הרי לן גמרא מפורשת דבגדי כהונה שניתז עליהן טיפת דם מכבסן, ולא מיבעיא שקשה לדברי היש אומרים שאין מכבסין בגדי כהונה כל עיקר, אלא אף להת"ק הרי הוגעו לנתר ואהל שהרי צריך להעביר עליהן על ז' הסממנין שכולל גם נתר ואהל, וזה אסור לכו"ע. אלא בע"כ שיש נפק"מ בין 'נתגעלו' ובין 'ניתז עליו דם' וכמו שכ' החפץ חיים - וחידוש שלא הביאו, וכעת לא מצאתי מי שמתעורר בזה, אם לא שנחלק ונאמר דשאני התם שיש מצות כיבוס דם חטאת ולכן אין חוששין מלכבסן, משא"כ בסתם טינוף דיש בה הענין של אין עניות במקום עשירות.

[טור תלגא]

אם לא שנחלק ונאמר דשאני התם שיש מצות כיבוס דם חטאת ולכן אין חוששין מלכבסן, משא"כ בסתם טינוף דיש בה הענין של אין עניות במקום עשירות.

טעמא דקרא פר' תצוה ד"ה ולקחת מן הדם https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... =&pgnum=77

[מיללער]

אם לא שנחלק ונאמר דשאני התם שיש מצות כיבוס דם חטאת ולכן אין חוששין מלכבסן, משא"כ בסתם טינוף דיש בה הענין של אין עניות במקום עשירות.

טעמא דקרא פר' תצוה ד"ה ולקחת מן הדם https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... =&pgnum=77

מצוין! תודה רבה

[מיללער]

זבחים קד:


תני לוי שלשה בית הדשנין הן, בית הדשן גדול היה בעזרה ששם שורפין פסולי ק"ק ואימורי קק"ל ופרים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול בין קודם זריקה ובין אחר זריקה. ובית הדשן אחר היה בהר הבית ששם שורפין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול ביציאתן. וכמצוותן חוץ לג' מחנות.

הברייתא אינה מפרטת היכן שורפים שאר קדשים שנפסלו ביציאתן מן העזרה, ולמה לא ישרפו בהר הבית כמו פרים ושעירים הנשרפים שנפסלו ביציאתן, וכמו שהברייתא מונה ברישא שאם נפסלו בעזרה שריפתן שם (ונלמד מבקדש באש תשרף).

וכן הוא ברמב"ם הל' מעה"ק פ"ז ה"ג-ד, מונה ג' בית הדשנין בראשון מפרט כל מיני קדשים שנפסלו ובשני אינו מונה אלא 'חטאות הנשרפות' אם אירע בהן פסול אחר שיצאו מן העזרה - ולא מנה מקום שריפת קדשים אחרים שנפסלו לאחר יציאתן מן העזרה.

והנה במשנה בפסחים דף מט. איתא, וכן מי שיצא חוץ לירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר צופים שורפו במקומו, ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. ורש"י פירש שהדין נובע מהא דאמרינן בפ' כל שעה מבקודש באש תשרף דבמקום אכילתו שריפתו - וכמו בקדשים שמקומן בעזרה אם נפסלו נשרפין בעזרה כך בשר קדשים קלים שמקומן בירושלים נשרפין בירושלים, ותוס' שם חלקו שאין זה מן התורה אלא מדרבנן גזירה אטו קדשי קדשים.

ומתוך דברי רש"י ותוס' משמע דקדשי קדשים וכן אימורי קדשים קלים שמקומן בעזרה נשרפין בעזרה אף אם למעשה נפסלו מחוץ לעזרה, דהיינו שנפסלו ביוצא - מחזירין אותן לעזרה ונשרפין שם, ואילו בשר קדשים קלים שנפסלו נשרפין 'לפני הבירה' לרש"י מן התורה (וכן איתא להדיא ברש"י פסחים כד. ד"ה פסולי) ולתוס' מדרבנן - ולכאורה החידוש כאן הוא דפרים הנשרפים שנפסלו לאחר שיצאו מן העזרה, אף כי קדשי קדשים הם, מקומן עכשיו חוץ לעזרה וממילא נשרפין לפני הבירה כמו בשר קדשים קלים, האם גם כאן יהא תלוי במחלוקת רש"י ותוס' אם זה מה"ת או מדרבנן?

[אליהו חיים]

נראה לפו"ר שלא בתוך הסוגיא דלא נאמר בבשר פרים הנשרפים דין מקום שריפה מדאורייתא אף לרש"י כיון דאין מחיצה למקום שריפתה בקודש אלא מצוותו חוץ לג' מחנות ולכן אינו כק"ק שדינם בעזרה ובשר קק"ל בירושלים.
ועי' ברש"ש פסחים מ"ט א' דרוצה לחדש דאף לרש"י לא נאמר בבשר קק"ל בקודש באש תשרף דמקום שריפתן בירושלים אלא כשנפסלו בתוך ירושלים אבל בנפסלו ביציאתן משם נתבטל הך דין דכעת כבר אינן בירושלים ואין מצוה להחזירן לשם מה"ת ולכן בעבר הר צופים אינו מחזירן, ומביא ראיה מפרים הנשרפים בפסול אחר יציאה משם דאינו מחזירו לעזרה [כן נ' כוונתו אף דסתם בדבריו ולא פירט הראיה]. אמנם להנ"ל אין ראיה מפרים הנשרפים דמעיקרא לא נאמר הך דינא על הבשר העומד לשריפה חוץ מג' מחנות.

[מיללער]

אכן כן נראה מרהיטת הסוגיא ותודה על המ"מ בהרש"ש שם.

אולם עיקר הקושיא, למה לא מנתה הברייתא הדין של בשר קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים שנפסלו 'מחוץ לעזרה' (כגון שיצאו) שמחזירין אותן לעזרה לשריפה, אם לא שנאמר שכל זה נכלל ברישא דברייתא.

ומה הדין אם נטמאו מחוץ לעזרה, האם כן מחזירין אותן לעזרה, האם אין בזה איסור של הכנסת טומאה לעזרה, או שצריך להכניסן פחות פחות מכזית?

[אליהו חיים]

עיקר הנידון לגבי טומאה בחוץ היכן שורפין מחלוקת תנאים במשנה שקלים פ"ו מ"ו וז', וקיי"ל (רמב"ם בפי"ט מפסוה"מ) כר"ע דמקום טומאתו שם שריפתו, ובמלאכ"ש שם דהיות דקרא דבקודש באש תשרף כתיב לענין דם חטאת שנכנס בפנים דפסולה פסול פנים נשרפת בקודש כך כל פסול פנים נשרף בקודש ולא פסול חוץ, וכיו"ב בראב"ד בתו"כ פ' צו פרק ה' ה"ה.
ולפי זה היה נראה מפשטות המשנה דדוקא בנטמא בחוץ נחשב פסול חוץ, אבל היציאה לחוד דנפסל משום יוצא הוי פסול בקודש דהרי נפסל מהקודש ע"י היציאה כעת מבפנים, והייתי חושב דאף לפי הרש"ש בפסחים הנ"ל דנקט דביצא מירושלים נתבטל מצוות בקודש באש תשרף שבעזרה, היינו רק לענין יציאה מירושלים, שלענין מה דנתחדש לרש"י דאף בג' מחנות בקק"ל יש דין של בקודש באש תשרף היינו דוקא אם כעת הוא במקום הראוי לאכילה, אבל לגבי עיקר הדין שנאמר לענין שריפה בעזרה לק"ק, מקום חיוב שריפתן נקבע לפי מקום הראוי לקדשי עזרה ואף דנפסלים כעת ביציאה הרי זה פסול שבפנים שיצאו קדשי פנים ולכן שורפים בפנים ורק בנטמא הקדשים נחלקו.
אמנם הרש"ש בעצמו כותב דלא כהנ"ל בשקלים שם, אלא דמרחיב עיקר חידושו שבבשר קק"ל דתלוי רק היכן מקום של הקדשים כעת ואם יצאו מירושלים נתבטל דין בקודש באש תשרף כן הוא בק"ק שיצאו מעזרה, וזהו עיקר סברתו דר"ע לדעתו דנטמא בחוץ נשרפת בחוץ משום שתיכף ביציאה בחוץ נתבטל דין בקודש באש תשרף ולכן שורפו במקום טומאתו, ועיי"ש דמתמה על התנאים שם הסוברים דאף מוציאין לחוץ האיך מבטלין החיוב של בקודש באש תשרף דאורייתא, אבל לר"ע ניחא ליה דתיכף שיצא כבר נתבטל החיוב. ולפי דבריו ביצאו מחוץ לעזרה לבד אף דטהורים הם אין מחזירין אותם. וזה חידוש נשגבה, ובפשטות לא נראה כן אלא דוקא בנטמא בחוץ דכבר נפסל משום יוצא וכעת נתעורר בעיה להכניסו בטומאה לכן שורפו בחוץ, אבל אילו היה טהור היה מחזירו לקיים מצוות באש תשרף [וכן נקט מע"כ שליט"א כפשטות].
ובעיקר קו' הרש"ש איך לשאר התנאים מבטלים חיוב בקודש באש תשרף, אולי י"ל דאין זה עיכוב במצוות שריפה דוקא בקודש, אלא עיקר חידוש דין תורה הוא דלא צריך להוציאו ומקומו גם לשריפה בפנים, ואם נשרפה בחוץ גם הוי קיום מצוות שריפה, ואף דאולי יש גם כעת מצוה להחזירו ולשרוף שם אבל עכ"פ לא בתורת חובה ועיכוב למצוות שריפה, ולכן אם נטמאו הקדשים דמחוייב שלא לטמאות המקדש נתבטל המצוה לשרוף בפנים [וכן לפו"ר מבואר בפי' הראב"ד שם ], וכל תנא מהד' תנאים שבמשניות הנ"ל בגדרו עד כמה מרחיקים לכת בשיקול זה נגד זה.
ובאמת סוגיא זו מהקשות וראוי עוד הרבה לבירור אך ייש"כ שפתחתם הפתח להיכנס קצת אפילו שלא נכנסנו אלא בקושי כשיעור דלת אחת.

[מיללער]

תודה רבה הרב אליהו חיים שליט"א

[איש_ספר]

זבחים ע ב.

בתוס' שם ד"ה אפילו (וכ"ה בתוס' סנהדרין עט ב ד"ה בשור, ועי' תוס' יבמות פא ב ד"ה כולן) הובאה שיטת ר"ת המתיר (ספק) דרוסה שנתערבה בשאר בהמות, אע"פ דבע"ח לא בטלי, מ"מ עבדינן להו נכבשיהו דניידי, ומותרים. ואע"פ שבמשנה בזבחים שם אמרו ששור הנסקל שנתערב בזבחים, ימותו כולן, ואמרו בגמ' שם עג ב, דלא אמרינן בהו נכבשיהו דניידי, לא אמרו כן אלא לגבי קדשים. וכך הביאו משמו:

ומתני' דהכא [בזבחים] דקתני ימותו כולן, בנתערב בזבחים מיירי ולגבוה, וגזירה שמא יבואו י' כהנים בבת א' ומסקי מן הקבוע למזבח אבל בעלמא אמרינן ניכבשינהו דניידן

והאחרונים (מהרש"ל בסנהדרין שם ועוד, טה"ק בזבחים שם ועוד) תמהו מאד על דברי ר"ת אלו, שר"ת מביא הטעם שאין אומרים בזבחים נכבשיהו דניידי, משום שמא יבואו עשרה כהנים בב"א, והרי טעם זה נדחה קראו לה בגמ' שם, (אלא מעתה מגיסא אסירא וכו') והסיקו הטעם שם, משום גזירה שמא יקח מן הקבוע, ואיך הביא ר"ת טעם דחוי זה. ומחמת הלחץ זו הדחק, האריכו לפלפל שלדעת ר"ת ריש לקיש בסנהדרין שם, סובר טעם זה אף למסקנא וכו' וכו'.

אכן המעיין הישר בספר הישר, ימצא ששיבוש נפל בתוס' כאן ובתוס' סנהדרין. וז"ל ר"ת בספה"י חלק החידושים סי' פב מהדו' דבליצקי עמוד שסב:

התם דנתערבו חטאת בהן וגזרה שמא משום ימשכו עשרה כהנים ופריך ומסיק משום קבוע ולמזבח אבל בעלמא ס"ל לריש לקיש דניכבשינהו דניניידין וכל דפריש מרובא פריש

והיינו שלמסקנא אחר שדחו טעם של שמא יבואו עשרה כהנים אמרו טעם חדש, שמא יקח מן הקבוע, ומ"מ לא גזרו גזירה זו אלא לענין מזבח.
וכצ"ל גם בתוס' כמובן. ובמקום מש"כ בתוס' לפנינו: ומסקי מן הקבוע למזבח צ"ל כמו שהוא בספה"י: ומסיק [ היינו הש"ס] משום קבוע ולמזבח.
ותכל תלונת האחרונים.

[מיללער]

הפלא ופלא! טעות של מקום קיצו של יו"ד!

[אליהו חיים]

ג"א מצטרף, ופלא שלא עמדו ע"ז אלא כעת, ומלמד לנו מוסר השכל איך תמיד לבדוק בשורש המקור ולדקדק כראוי עד דק מן הדק.
אך צריכים לתקן שזה לא בחלק החידושים אלא בחלק התשובות.

[פלתי]

באמת דקדוק נפלא. ועי' ערוך לנר בסנהדרין ע"ט ע"ב שנדחק מאד בפירושו, ופירש שלפי ר"ת ריש לקיש נקט דתירוץ הגמרא דשמא יבואו עשרה כהנים הוא הטעם האמיתי ולא חש לקושיא דוכי מעתה מגיסא אסירא. ולפי זה פירש הערוך לנר דהיינו טעמא דר"ת דמחלק בין קדשים לחולין, דדוקא בקדשים שייך טעמא דשמא יבואו עשרה כהנים, ולכן דוקא בקדשים אסרינן בקבוע. אבל בחולין דלא שייך האי טעמא לכן מותר ליכבשינו דניניידו. וזה מאד דחוק.

ויש להוסיף תוספת קטנה, דגם לפי הגהה זו שאנו מתקנים על פי ספר הישר, עדיין יש לשאול מדוע הוצרך רבינו תם להבליע בנעימה את ההו"א דשמא יבואו עשרה כהנים וכו'. לא היה לו רק לומר דהתם בזבחים הוא מטעם שמא יקח מן הקבוע, כדמסיק בסוגיין.
אבל נראה כוונת רבינו תם בזה ברורה, דכוונתו לומר דסוגיין דזבחים איירי בקדשים דוקא ולא בחולין, ולכן הביא דלפי מאי דסלקא דעתין דהטעם הוא משום שמא יבואו י' כהנים, זהו ודאי דוקא בקדשים, א"כ אחר דמקשה הגמרא על טעם זה ומסיק דהיינו טעמא משום שמא יקח מן הקבוע, מסתמא לא הדר ביה ממאי דס"ל דמתניתין איירי דוקא בקדשים. כן נראה לענ"ד נכון מאד.

ולסיום רק אציין דלכאורה טעות זו שבתוס' היא טעות מאד קדומה, שהנה בספר אור זרוע מביא דברי רבינו תם אלו כפי שהוא לפנינו בתוס'. וכן הוא בתוס' בסנהדרין ע"ט וכן בתוס' הרא"ש שם.

‏‏תמונת מפת סיביות חדש (2).jpg (67.63 KiB) נצפה 6570 פעמים

[איש_ספר]

תודה על התגובות הנעימות

אגב, לדעת ר"ת דגזירה שמא יקח מן הקבוע א"א אלא בקדשים, ישל"ע איך הוא יפרש דברי רבא בסנהדרין פ א, דמוקי למתניתין שם בשור שנגמ"ד שנתערב בשוורים אחרים מעליא, דלרבנן סוקלים ולר"י כיפה. וקשה מאד, בין לזה ובין לזה, אמאי לא אמרינן נכבשיהו דניידי וכל דפריש יהא מותר לגמרי.

ועמדו בזה מהרש"ל ומהרש"א בסנהדרין שם (ויש מן האחרונים, שביקשו לסלק קושיא זו בהקדם להנחתם דר"ת חידש דר"ל ס"ל גזירת שמא יקחו עשרה כהנים גם למסקנא וכו' ולא ס"ל גזירת דשמא יקח מן הקבוע ולעולם רבא פליג וכו' וכו', ומה נעשה שכבר נתברר שכשל עוזר ונפל עזור ואין יסוד לכל בנין זה התלוי על בלי מה על ט"ס שבתוס'!)

ומהרש"א שם פירש באופן שנראה דחוק וזר מאד, שר"ת יפרש דברי רבא דאיירי בשני שוורים שנתערבו ואחד מהם הוא שור שיודעים בו שאינו נגחן ואין ידוע מי הוא השור שנגמ"ד ומי השור הכשר, דבאדם בכה"ג (בל' הש"ס שם, המשילו לאדם מן השוק ואבא חלפתא עמו) אין הורגים את האדם מן השוק, אבל בשוורים יהרגו.
ובצדק העיר בקר"א שם, שיש משמעות חזקה כדברי מהרש"א מד' התוס' שם ושם שאחרי שהביאו דר"ת כתבו כך:

ומקשה רבא היינו דקתני עלה ואפי' אבא חלפתא ביניהם אלא אמר רבא שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם פטורין ואפילו אבא חלפתא דלא תלינן ביה שהרג אבל בשוורים אותן שיש לתלות בהן חייבין משום ובערת הרע מקרבך

ויש להרגיש שהביאו דברי רבא, משום דלדעת ר"ת יש קושי בדבריו וכנ"ל, וכתבו דברים סתומים וחתומים, ואם כוונתם כד' מהרש"א הרי יש פתרון לדבריהם.

אכן בקר"א כתב שהנכון יותר שיש לשער דלר"ת אין גורסים בד' רבא שם שנתערב השור בשוורים [b]מעליא, אלא שנתערב בשוורים שנגמ"ד (וכציור דר"ל שם, ועי' סה"י שם שכבר ריב"א כתב שקשה שיעמדו דברי רבא ור"ל בציורים שונים)
וחכם עדיף, שכ"ה בכי"מ, דליתא לתיבת מעליא ושפיר יש לפרש שנתערב בשוורים שנגמ"ד ולק"מ.[/b]

ומעניין שבספר הישר לא מצינו שר"ת טורח לפרש דברי רבא באיזה אופן, ואם אמת נכון הדבר דבספרים שעמדו לפני ר"ת לא היה כתוב בד' רבא שנתערב בשוורים מעליא, מובן שלא מצא ר"ת בדב' רבא ענין להענות בו. ודו"ק.

[מיללער]

למה חילקה הברייתא בלשונה 'מותר' העומר וכו' ושירי מנחות? מה בין 'מותר' ל'שיריים' - וכן הוא גם לשון המשנה לעיל זבחים פה: וכן בב"ק ק"י ע"ב

אמנם בלשון הש"ס מנחות ה. מצאנו לשון שיריים במנחת העומר שהוקרב שלא לשמה איך נאכלין השיריים, אך הקושי בלשון המשנה והברייתות הנ"ל.
ואולי שיריים נאמר רק ביחס למה שהקרבן מתיר איסור קודש, זריקת הדם לבשר הקרבן והקטרת הקומץ לשאר המנחה שהם השיריים מהנקרבין
אבל במנחת העומר השיריים היו אסורים בלי זה כמו כל התבואה מצד איסור חדש, וקיבלו היתרן לזה בהקרבת קומץ המנחה שלא בתורת שיריים, ולכן עולה יותר הלשון 'מותר העומר' שבנוסף על היתר שיריי הקרבן מצד ההקרבה עליו הותר המותר באכילה כשאר תבואה דעלמא [ולפי זה יש גם מקום ליישב לשון הגמ' במנחות ה. דשם הנידון על היתר השיריים בתורת מה שנקרב עליו דוקא ודו"ק].
וכעין זה י"ל לענין שתי הלחם דמתיר הקרבת תבואה חדשה, וזה לפי הגירסא לפנינו בברייתא המובא דגורס ממותר שתי הלחם, אך בשטמ"ק כ"י מחקו (עי' הגהות וציונים אות ב' שציין מקומות וראשונים כן) דבלא"ה כולו ניתר ע"י הכבשים ולא נקרא 'מותר' וכן פשוט בלחם הפנים דהבזיכין מתירין כל הלחם.
ולכן עיקר השאלה מעיקרא רק על מותר העומר בלבד.

צורבא מדרבנן כתב לי גם בכיוון הזה בשינוי קצת, ואמרתי לצרפה כאן לדברי מע"כ, וז"ל:

לא ראיתי מי שדן בזה.

ואפשר לפי מה שראיתי בצפנת פענח שמנחת העומר אין לו דין קרבן רגיל ובא רק להתיר, ומציין לרש"י מנחות ה: ד"ה ובדבר הראוי לעבודה, וכן מביא ראיה למ"ד מנחה לא קרבה בבמה ומ"מ הקריבו מנחת העומר.

עכ"פ לדבריו נמצא שצריך להביא שיעור העומר כדי לקמוץ ולאחר שקמץ הנשאר היא מותרות. משא"כ מנחה אף שרק הקומץ נקטר מ"מ כל המנחה היא קרבן אלא שיש חלק הנאכל כמו בשאר קרבנות נמצא שהם שיירי המנחה.

הצד השווה הוא שמילת.'מותר' מורה על היותה דבר מיותר שנותר מעיקר הקרבן, משא"כ 'שירים' הוא בעצם 'חלק מהקרבן' ודו"ק ואכמ"ל

[מיללער]

בסיום מסכת זבחים מונה המשנה החילוקי דינים שבין מזבח לבמה - ולא מצאנו בה הדין של 'שלא לשמה' בבמה, האם יש חיוב להקריב לשמה בבמה ולהיפך אם עבד של לשמה לא עלו לבעלים לשם חובה.

[אצרן]

בסיום מסכת זבחים מונה המשנה החילוקי דינים שבין מזבח לבמה - ולא מצאנו בה הדין של 'שלא לשמה' בבמה, האם יש חיוב להקריב לשמה בבמה ולהיפך אם עבד של לשמה לא עלו לבעלים לשם חובה.

עי׳ זבחים יד. של״ש אסורה בבמה.

[אצרן]

לא זכיתי להבין הרש״י אחרונה במס׳ זבחים.
דנותר נמי מפיגול יליף. ולכאו׳ לעיל מד. איפכא ילפי פיגול מנותר.

[מיללער]

בסיום מסכת זבחים מונה המשנה החילוקי דינים שבין מזבח לבמה - ולא מצאנו בה הדין של 'שלא לשמה' בבמה, האם יש חיוב להקריב לשמה בבמה ולהיפך אם עבד של לשמה לא עלו לבעלים לשם חובה.

עי׳ זבחים יד. של״ש אסורה בבמה.

נכון דהיינו שאין 'פסול' של שלא לשמה שהרי אינה אלא בפסח וחטאת (או אשם לר"א) דאין נקרבים בבמה - אבל משם משמע שיש 'דין' של שלא לשמה בבמה, דהיינו שכל הזבחים שנזבחו בבמה שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה, וכן בדין שלכתחילה צריך להקריבן לשמן, וצ"ל דהתנא דמתניתין תני ושייר (וכן כתבו התוס' לעיל על דברים אחרים שלא נזכרו במשנה) אבל לא נתברר מקור הדברים מנלן דגם בבעי יש דין של לשמה (ולעיל בדף יד. כ' רש"י דאיתיה בבמה משום 'שינוי קודש' וצ"ע כוונתו, דלכאורה כן הוא לגבי שיינוי בעלים ומה נתינת טעם הוא זה).

[אליהו חיים]

(ולעיל בדף יד. כ' רש"י דאיתיה בבמה משום 'שינוי קודש' וצ"ע כוונתו, דלכאורה כן הוא לגבי שיינוי בעלים ומה נתינת טעם הוא זה).

אולי י"ל בכוונת רש"י ע"ד שכתב הגאון ר' ליב מאלין ח"ב סי' ד' דשלא לשמה אינו רק פסול בעבודה אלא הוא שינוי בגוף הקרבן וכעקירה במתכוון בשם הקרבן, [אולי יש קצת הוכחה לזה מגמ' זבחים קי"ד ב' מהא דרחב"ט שם, וגם ממשנה זבחים ס"ז א' בהא דלר"י נמשכת ולהו"א אף אף למיסק ליה לחובה ולמסקנא עכ"פ להוציא מידי מעילה (אך שם עם עוד צירופי מעשים אך בכ"ז רואים כיסוד זה)].
ועד"ז יתכן ברש"י דסברא הוא דבמה כמקדש לענין שלל"ש כיון דהשינוי אינו במעשה עבודה, להיות חמור בעבודת מקדש מעבודת במה, אלא השינוי בגוף שם הקרבן 'שינוי קודש', ואולי לפי זה גם שינוי בעלים בשינוי בעלות הקרבן ולא במעשה עבודה ופסול בבמה מסברא.
אך לפי זה נתחזק הקושי שהעלה הרב מילר שליט"א בביאור הסוגיא דדוקא בפסח וחטאת ולא בשאר קרבנות לענין לעלות לשם חובה, אם לא דנחלק בין מחשבת שלל"ש הפוסל לשינוי שלל"ש בשאר קרבנות שרק לא עולה לשם חוב לומר דלא הוי משום שינוי בגוף הקרבן אלא חסרון בעבודה.
אך מדברי הגרא"ל שם מוכח דלא מחלק דהביא ראיה ממה שכתב הרמב"ם בתורת חידוש דבשוחט עולה לשם שלמים דלא עלה (לא לעולה ולא) לשלמים דהו"א דיעלה לשלמים משום עקירת שם עולה לשלמים והיינו משום דמעשה שלא לשמה בכוחו לעקור עיקר שם הקרבן מעולה לשלמים , גם אם ננקוט כהראיה להך יסוד מזבחים קי"ד כנ"ל הרי שם מיירי באשם לשם עולה.
ואולי כיון דנלמד לענין פסול דלמד שם בסוגיא מק"ו דאף בפנימיות פסול בחוץ למקומו כמו בשלל"ש, וע"ז הפירכא מה לשלא לשמה שנוהג בבמה ע"כ דהפירכא במקום שפוסל דוקא ולא מדבר שלא עלו דלא שייך כיוצא בו בחוץ למקומו שנלמד ממנו.

[מיללער]

כבוד הרב ר' אליהו חיים שליט"א

הסוגיא בזבחים יד. מבואר דהקושיא שם הוא רק מה'פסול' של שלא לשמה ועל זה משני שם דבבמה אין זה שייך דליכא פסח וחטאת בבמה. אבל מכל מקום נראה משם דבעצם ה'דין' של שלא לשמה יש גם בבמה, וע"ז כתב רש"י משום שזה הוא דין בעצם הקרבן ולא על 'העבודה' של הקרבן וכמש"כ מע"כ.

[אליהו חיים]

כבוד הרב ר' אליהו חיים שליט"א

הסוגיא בזבחים יד. מבואר דהקושיא שם הוא רק מה'פסול' של שלא לשמה ועל זה משני שם דבבמה אין זה שייך דליכא פסח וחטאת בבמה. אבל מכל מקום נראה משם דבעצם ה'דין' של שלא לשמה יש גם בבמה, וע"ז כתב רש"י משום שזה הוא דין בעצם הקרבן ולא על 'העבודה' של הקרבן וכמש"כ מע"כ.

לא ברור לי כ"ראוי אם כוונת מעלתו אחרת ממה דהצעתי בסוף הדברים (ד"ה ואולי).

[מיללער]

זבחים צז:
מה עולה טעונה כלי אף כל טעונה כלי, מאי כלי וכו' אלא סכין ועולה גופה מנלן דכתיב וישלחמאברהם את ידו ויקח את המאכלת. ופירש"י (נדפס בדף צח.) אלא סכין. לשחיטה לאפוקי צור וקנה דכלי שרת בעינן

הרמב"ם בהל' מעשה"ק פסק שזה דוקא לכתחלה אבל בדיעבד הקרבן כשר אף בשחט בלא כלי שרת, אבל התוס' ריש פרק איזהו מקומן משמע דס"ל שיש דין של כלי שרת בשחיטה אף בדיעבד.

מה הדין לשיטת התוס' אם שחט שלא בכלי שרת ונפסלה הזבח, האם הוא בכלל עלו לא ירדו או דנעשה כמי שחנקינון ומתו בעזרה דאם עלו ירדו.

[אליהו חיים]

תוס' זבחים סח: ד"ה אמר רב 'וכל שפסולו בקודש דלא ירד היינו שאירע פסול משנשחט ונתקדש בקדושת כלי', לכ' מבואר דאם לא נתקדש בקדושת כלי ובכלל זה ע"י סכין שאינו כלי שרת הדין דאם עלו לא ירדו. [ואף לדעת בעל הגה"ה בהמשך התוס' דאף בפסול קודם שחיטה אם יש לו הכשר במקום אחר כשר כאן לכ' אין לו הכשר במקו"א, דצריך דוקא הכשר במקו"א ע"י שחיטה וסכין כ"ש מעכב בכל השחיטות].

[עזריאל ברגר]

אין כלי שרת בבמה, ואם כן - מצאנו הכשר במקום אחר.
אלא שייתכן שאף שאין צורך בכלי שרת - כלי כלשהו מעכב (לשיטת התוספות) אף בבמה. ועצ"ע.
מלבד מה שייתכן שיש חולקים בענין "אין כלי שרת בבמה", והוא מאן דאמר לגבי גדעון שהותר לו להקריב שלא בכלי שרת, והרי מעשה גדעון לא היה "לפני ה'" אלא בבמה!

[אליהו חיים]

אין כלי שרת בבמה, ואם כן - מצאנו הכשר במקום אחר.
אלא שייתכן שאף שאין צורך בכלי שרת - כלי כלשהו מעכב (לשיטת התוספות) אף בבמה. ועצ"ע.
מלבד מה שייתכן שיש חולקים בענין "אין כלי שרת בבמה", והוא מאן דאמר לגבי גדעון שהותר לו להקריב שלא בכלי שרת, והרי מעשה גדעון לא היה "לפני ה'" אלא בבמה!

יפה מאוד, וכדי לסכם כעת נמצא דהנידון תלוי בשיטות שבתוס', דאם רק אחרי שחיטה אמרינן אעל"י אם סכין כ"ש מעכב אמרינן דירדו אבל לפי השיטות שאף לפני שחיטה כל שיש לו הכשר במקו"א אמרינן אעל"י גם בשוחט בכלי שאינו כ"ש ואולי אף בלא כלי כלל אמרינן אעל"י, וזה תלוי אם בבמה כשר אף שלא בכלי.
אולי הספק שלכם אם בבמה צריך כלי לשחיטה או אף זה לא צריך, תלוי במקור הילפותא להצריך כלי דנלמד מהא דכתיב בעקידה ויקח את המאכלת בזבחים צ"ז ב', ולכן אם מזבח של העקידה יש לו דין במה נמצא דאף דאין כ"ש בבמה אבל כלי צריך, וכן מדוקדק קצת בלשון תוס' שם 'דבקדשים צריך כ"ש לכן לומדים משם דצריך כלי', דלא כתבו בסוף דבריהם 'כלי שרת' [ועי' בתוס' זבחים מ"ז א' ובשטמ"ק שם אם זה דבר דממילא דעצם השחיטה מקדש לדם או דצריך משיחה או קידוש ואם צריך להיות ראוי לכלי שרת כגון שלא יהא מעץ].
אמנם יש מהאחרונים (המשך חכמה בפ' נח ד"ה ויבן נח מזבח ועוד) דחידשו דבמקום המקדש היה לו דין מקדש, וא"כ אין לו מקור להצריך כלי בבמה כלל ולומדים מהעקידה רק דצריך במקדש כלי, והיינו כלי שרת לדעת תוס'. [וכן אולי פשטות המשמעות בתוס' פסחים ס"ו א' דהא דצריך כלי שרת ילפינן מויקח את המאכלת, אף דאינו מוכרח די"ל דילפינן משם כלי ובמקדש ממילא נצטרך שיהא כ"ש].

לא הבנתי כראוי מש"כ דיש חולקים לענין כ"ש בבמה דהא איכא למ"ד דגבי גדעון הותר להקריב שלא בכ"ש עכת"ד, והרי אין בזה פלוגתא במקורו בחז"ל בתמורה כ"ט א' דהתירו שלא בכ"ש באותו לילה ואיך זה עולה עם הכלל דאין כ"ש בבמה.
ולכ' כיון דהיה בשעת איסור במות ולזה היה היתר מיוחד לעשות בחוץ לכן היה צריך גם היתר בלי כ"ש אבל בזמן היתר במות אין כלי שרת בבמה.

[עזריאל ברגר]

א. זכורני שראיתי באחד הספרים שקרבן שמקריבים ע"פ נביא כאליהו וכגדעון - יש לו דין במה.
ב. גם את"ל שאינו ממש במה - אבל אינו "לפני ה'", ולכן הדעת נוטה שדברים שהותרו בבמה הותרו גם בו. ולכן יש מקום לומר שזוהי מחלוקת הסוגיות.
ועצ"ע.

[אליהו חיים]

א. זכורני שראיתי באחד הספרים שקרבן שמקריבים ע"פ נביא כאליהו וכגדעון - יש לו דין במה.
ב. גם את"ל שאינו ממש במה - אבל אינו "לפני ה'", ולכן הדעת נוטה שדברים שהותרו בבמה הותרו גם בו. ולכן יש מקום לומר שזוהי מחלוקת הסוגיות.
ועצ"ע.

כוונתכם לדברי רש"י זבחים ט"ז א' (סוד"ה ה"ג מה להצד) וייש"כ.
ולכ' י"ל דהוראת שעה היתה שיהא כזמן היתר הבמות ותהא להקרבה תורת במה. [גדעון היה בזמן שילה, זמן איסור במות, ולכן היה צריך להוראת שעה להקריב בחוץ, ודוחק לומר דרש"י למ"ד זבחים קיט דשילה זמן היתר במות].

[עזריאל ברגר]

האם יש חובת כלי שרת בבמה - זוהי לכאורה מחלוקת במשנה זבחים קיב,ב-קיג,א.
ואפשר לומר שר' אבא בר כהנא (בתמורה כח,ב) סובר כת"ק.
או שהוא מנה גם דברים שהותרו בבמה, וכפי שכתבו לעיל.

[אליהו חיים]

במלאכת שלמה [וכן בקצרה בתוי"ט שם] במשנה האחרונה שבמס' זבחים הוכיחו דנחלקו במשנה רק לענין מנחה אבל כל ההמשך הוא המשך לדברי ת"ק ואין בהם מחלוקת.

[עזריאל ברגר]

במלאכת שלמה [וכן בקצרה בתוי"ט שם] במשנה האחרונה שבמס' זבחים הוכיחו דנחלקו במשנה רק לענין מנחה אבל כל ההמשך הוא המשך לדברי ת"ק ואין בהם מחלוקת.

אז מוכרחים לומר שראב"כ מנה בנפרד כל דבר שחורג מכללי העבודה במקדש, כולל את אלו שהותרו בכל הבמות.
ועדיין לא ברור האם סכין לשחיטה מעכב בבמה - אף אם יהיה כלי של חול.

[מיללער]

אין כלי שרת בבמה, ואם כן - מצאנו הכשר במקום אחר.

יפה מאוד, וכדי לסכם כעת נמצא דהנידון תלוי בשיטות שבתוס', דאם רק אחרי שחיטה אמרינן אעל"י אם סכין כ"ש מעכב אמרינן דירדו אבל לפי השיטות שאף לפני שחיטה כל שיש לו הכשר במקו"א אמרינן אעל"י גם בשוחט בכלי שאינו כ"ש ואולי אף בלא כלי כלל אמרינן אעל"י, וזה תלוי אם בבמה כשר אף שלא בכלי.

יפה! יישר כח

(התוס' שם בדף סח: ד"ה אמר רב, כותבים בפירוש דשחיטה בלי סכין הוי כמאן דחנקינון ולא מיקרי פסולו בקודש. ורציתי לומר שהדבר תלוי במחלוקת רבה ורב יוסף (מעילה ב: וזבחים קכ.) לגבי שחיטת קדשי קדשים בדרום אי אמרינן בה אם עלתה תרד, וראיתי שגם לזה ציינו שם בתוס'.)

[אליהו חיים]

אין כלי שרת בבמה, ואם כן - מצאנו הכשר במקום אחר.

יפה מאוד, וכדי לסכם כעת נמצא דהנידון תלוי בשיטות שבתוס', דאם רק אחרי שחיטה אמרינן אעל"י אם סכין כ"ש מעכב אמרינן דירדו אבל לפי השיטות שאף לפני שחיטה כל שיש לו הכשר במקו"א אמרינן אעל"י גם בשוחט בכלי שאינו כ"ש ואולי אף בלא כלי כלל אמרינן אעל"י, וזה תלוי אם בבמה כשר אף שלא בכלי.

יפה! יישר כח

(התוס' שם בדף סח: ד"ה אמר רב, כותבים בפירוש דשחיטה בלי סכין הוי כמאן דחנקינון ולא מיקרי פסולו בקודש. ורציתי לומר שהדבר תלוי במחלוקת רבה ורב יוסף (מעילה ב: וזבחים קכ.) לגבי שחיטת קדשי קדשים בדרום אי אמרינן בה אם עלתה תרד, וראיתי שגם לזה ציינו שם בתוס'.)

מה שהבאנו מדברי התוס' היינו רק מדקדוק דבריהם במה שכתבו 'שאירע פסול משנשחט ונתקדש בקדושת כלי' דמבואר דצריך שע"י השחיטה יתקדש בקדושת כלי, אבל עיקר דבריהם שם על הסוגיא שם קאי, שאינה לענין פסול שחיטה בלא סכין, אלא פסול מליקת עוף כששחטן בסכין, וזה כמאן דחנקינון לכו"ע דלא היה להם הכשר המקביל לשחיטה דהיינו מליקה ונפסלו בלי שיתקיים מליקה שלהם כלל והוא רק כמליצת לשון בלבד דנוקט לשון שמשתמש בו רבה. [ולשי' זו דדוקא אחרי שחיטה נחשב פסולו בקודש לא ציינו תוס' לסוגיא דמעלה כלל וכנ"ל דלכו"ע אין פסולו בקודש, ורק לשי' רש"י ולשי' הגה"ה דחל דין פסולו בקודש עוד לפני השחיטה ציינו תוס' לשם להוכיח דפסולו בקודש תלוי בשחיטה ולא כשיטתם ודו"ק].

[איש_ספר]

זבחים עג א תוד"ה ר"י אומר

אכתוב בקיצור, למשמרת ולתועלת המצוי באותה סוגיא. (לפי שלא ראיתי בספרים שעמדו בזה)

וז"ל תוס' שם

וההיא דפסחים (דף כא.) [שאמרו שם דתרומה בטלה בחולין אע"פ שהוא לח ומין במינו] ל"ק למ"ד בתר בטל אזלינן, דמשקין לכי סריחי אין שם משקין עליהן ולא אפשר לה לתרומה שתיעשה חולין.

ודברי התוס' סתומים, במש"כ דלא אמרינן סברת 'לכי מסרחי', ומאי שנא מההיא דמנחות כג, דנבלה חשיבה מין אחד עם שחוטה, לענין שתתבטל ולא יהיה בה טומאת נבילה, כיון דלכי מסרחי פקע ממנה טומאת נבילה.

ובעולת שלמה שם כתב חילוק מושכל בין טומאה לאכילה, דלכי מסרחי מועיל רק לענין טומאה, דסו"ס לכי מסרחי אין בה טומאה, אבל כשהנידון איסור אכילה, 'לכי מסרחי', אין בו סברא, דאינו חשוב שיש בו היתר אכילה, כיון דמסרחי אינו אוכל כלל. עי"ש וקצרתי. עכ"פ העולה מדבריו, דל"א לכי מסרחי אלא לענין טומאה ולא לענין איסור אכילה.

ודבריו מבוארים יפה ולכן העתיקוהו בכמה ספרים (ויש דרכים אחרים בביאור התוס', עיין בכתבי הגרי"ז ובניו).

אבל נראה שאם ננקוט כדבריו, הרי שדברי תוס' באותו הדיבור בעמוד הבא, אין להם פשר וז"ל שם:

תוספות מסכת זבחים דף עג עמוד ב

וכוליה סתמא דהש"ס לרב חסדא [הסובר בתר מבטל אזלינן] דלא כרבי חייא:
[א] דאמר בפ' גיד הנשה (חולין ק.) חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות לרבי יהודה
[ב]וגבי זרוע בשלה (שם דף צח:) דקאמר לא נצרכא [אלא] לר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל
[ג] וגבי ציר (שם צט:) דקאמר רבי יהודה שיעורו במאתים ופריך והא א"ר יהודה מין במינו לא בטל
[ד]וההיא דביצה דמין במינו לא בטל לר' יהודה
[ה]ודם תבוסה דאמרינן בנדה (דף עא:) דאין דם מבטל דם לרבי יהודה
ואפילו לרבי חנינא צ"ע דנראה שיש מהנך שהבאתי דלא כרבי חייא

ועתה, אי נימא דאין סברת 'לכי מסרחי', אלא לענין טומאה בלבד, איך נפרנס דבריהם:
דוגמא א, קשה מצד עצמה, עין מראה כהן ועוד.
דוגמא ב, לכאורה אין הזרוע יכולה להפוך לאיל ולא האיל לזרוע, אבל אי נימא דהזרוע לכי מסרחי אין בה איסור אכילה לזר, א"ש, דלרב חנינא דאזיל בתר בטל, חשיב מין במינו, אבל לרב חסדא דאזיל בתר מבטל אין האיל יכול להפוך לזרוע וחשיב מין בשאינו מינו.
דוגמא ג, ציר דג טמא (אסור) בציר דג טהור, אי ליכא סברת לכי מסרחי, אינו מובן, הא אין זה יכול להיות כזה ולא זה כזה, וחשיב מין בשאינו מינו, אבל אי איכא לסברת לכי מסרחי, אי אזלינן בתר הבטל א"ש, דהבטל הוא הציר הטמא, יכול להיות כמבטל היינו המותר, לכי מסרחי, אבל אי אזלינן בתר מבטל, הרי אין הציר הטהור יכול להיות טמא וחשיב מין בשאינו מינו.

ויש עוד להאריך.

הקיצור, לכאורה מד' התוס' מוכח דלא כעול"ש, וע"כ ס"ל לתוס' דסברת 'לכי מסרחי' נכונה לא רק לענין טומאה (וגם לכאורה דלא כהגרי"ז שהיא סברא מסוימת באיסור נבלה), אלא גם לשאר מילי, דאל"כ אין פשר לדבריהם בסמוך. (והמחוור כד' אחרונים שתפסו בד' תוס' דרק לענין 'משקין' ל"א לכי מסרחי).

[איש_ספר]

עג ב תוד"ה אלא

אלא אמר רבא משום קבוע - מדגזור משום קבוע, היה נראה דאי שקיל חד מן הקבוע אסור מדאורייתא, ולא אמרי' מרובא פריש, דכיון דדבר חשוב הוא ולא בטל היכא דה"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי,
אבל א"א לומר כן מדאמר רב בסמוך טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן, ומשמע נמי לדידיה דבמתני' [דנתערבו] אחד בריבוא ומית חד מינייהו אמרי' דאיסורא מית והשאר מותרין ואמאי אדרבה דהיתר נפל ומית אלא היינו טעמא דהקילו משום דמדאורייתא בטלי ברובא דכל מילי מדאורייתא ברובא בטלי כיון דלא ידיע ואפילו ששה דברים מאחר שנתערב ולא ידיע וכן תרומה בטלה באחד ומאה ולא שייך כל קבוע אלא בדבר הידוע כגון תשע חנויות ותשע צבורין ותשע צפרדעים ותשע עכו"ם שההיתר והאיסור שלהם ידועים במקומם.

יש קושי בפשט של התוס' שתחילת דבריהם משמע דאי שקיל חד מן הקבוע אינו אסור מדאורייתא משום דדבר חשוב בטל מהתורה וסוף דבריהם משמע דאינו אסור מדאורייתא משום שאינו חשוב קבוע מהתורה, לפי שהוא קבוע שאינו ניכר. ועי' לאא"ז בטה"ק.

עכ"פ ברישא של דבריהם נראה שהם באים להוכיח דדבר חשוב בטל מהתורה, וראיתם דאל"כ לא היו מתיר רב בטבעת שנפלה לים הגדול וכו', ומשמע נמי דהו"ה לענין תערובת בהמות וכו'

וצ"ע למה להם לבנות גג ע"ג גג

הרי הא דדבר חשוב בטל מהתורה מפורש הוא בגיטין נד ב.

ואולי, ע"ד רחוק, שבאו לאפוקי מסברתו המחודשת של האו"ז, דלענין קדשים דבר חשוב אינו בטל מהתורה. ודוחק גדול.

[פלתי]

עג ב תוד"ה אלא

אלא אמר רבא משום קבוע - מדגזור משום קבוע, היה נראה דאי שקיל חד מן הקבוע אסור מדאורייתא, ולא אמרי' מרובא פריש, דכיון דדבר חשוב הוא ולא בטל היכא דה"ל קבוע כמחצה על מחצה דמי,
אבל א"א לומר כן מדאמר רב בסמוך טבעת של עבודת כוכבים שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הותרו כולן, ומשמע נמי לדידיה דבמתני' [דנתערבו] אחד בריבוא ומית חד מינייהו אמרי' דאיסורא מית והשאר מותרין ואמאי אדרבה דהיתר נפל ומית אלא היינו טעמא דהקילו משום דמדאורייתא בטלי ברובא דכל מילי מדאורייתא ברובא בטלי כיון דלא ידיע ואפילו ששה דברים מאחר שנתערב ולא ידיע וכן תרומה בטלה באחד ומאה ולא שייך כל קבוע אלא בדבר הידוע כגון תשע חנויות ותשע צבורין ותשע צפרדעים ותשע עכו"ם שההיתר והאיסור שלהם ידועים במקומם.

יש קושי בפשט של התוס' שתחילת דבריהם משמע דאי שקיל חד מן הקבוע אינו אסור מדאורייתא משום דדבר חשוב בטל מהתורה וסוף דבריהם משמע דאינו אסור מדאורייתא משום שאינו חשוב קבוע מהתורה, לפי שהוא קבוע שאינו ניכר. ועי' לאא"ז בטה"ק.

עכ"פ ברישא של דבריהם נראה שהם באים להוכיח דדבר חשוב בטל מהתורה, וראיתם דאל"כ לא היו מתיר רב בטבעת שנפלה לים הגדול וכו', ומשמע נמי דהו"ה לענין תערובת בהמות וכו'

וצ"ע למה להם לבנות גג ע"ג גג

הרי הא דדבר חשוב בטל מהתורה מפורש הוא בגיטין נד ב.

ואולי, ע"ד רחוק, שבאו לאפוקי מסברתו המחודשת של האו"ז, דלענין קדשים דבר חשוב אינו בטל מהתורה. ודוחק גדול.

אולי היה מקום לדחות דבגיטין מיירי באגוזי פרך ודכוותייהו דוקא אבל בעלי חיים חשיבי טפי ולא בטלי מדאורייתא. לזה הביאו הוכחה מהך דטבעות.

[פלתי]

יש קושי בפשט של התוס' שתחילת דבריהם משמע דאי שקיל חד מן הקבוע אינו אסור מדאורייתא משום דדבר חשוב בטל מהתורה וסוף דבריהם משמע דאינו אסור מדאורייתא משום שאינו חשוב קבוע מהתורה, לפי שהוא קבוע שאינו ניכר. ועי' לאא"ז בטה"ק.
[/size]

מעניין מאד. שמא יאות מר להחכימנו בשרשי היחס.