מסכת חולין - הערות והארות פנינים ומרגליות

[שמואל דוד]

שפשוט שזה דעתו ורצונו

לכאורה אין זה תלוי ב״הכל דרכן בכך״

[שמואל דוד]

פד, א
ת"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד ניצודין מאליהן מנין ת"ל.
יש להעיר, א. אם הגמ' כאן דנה על מה שכתבה המשנה מזומן ושאינו מזומן, ואם כן למה לא נקטה כלשון המשנה מזומן וכו'. ובכלל צ"ב על המשנה שנקטה הפשוט לפני החידוש (כמו: בארץ - ובחוצה לארץ, בפני הבית – ושלא בפני הבית) וכאן לכאורה המזומן הוא חידוש וכתוב קודם. ונראה לפרש, שכאן הגמ' לא דנה כהמשנה על מזומן ושאינו מזומן, אלא, על המין, שמין כזה שאינו צריך צידה אינו בכלל כיסוי קמ"ל. ודוק.

עיין פתח עינים

[שמואל דוד]

פג.
בארבעה פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו כו׳. פירש״י דזכות הוא לו - מסירה זו זכות היא לו ״דהא לא סגי ליה בלא בשר״
ועיין ברבינו גרשום שכתב שיש חיוב לקנות בשר.
ועיין רש״י עירובין פא: זכות הוא לו - להוציא מעות ולקנות בשר ״שהכל דרכן בכך״
מה כוונתו בשלש תיבות אלו?

בעירובין עיקר הדיון הוא במהות קנין זכין לאדם שלא מדעתו, וכוונת רש"י לכאורה שהכל דרכן בכך "לקנות" בשר, כי למעשה לצורך קיום מצות השמחה באכילת בשר , יכול לאכול אצל חבירו, ואכן שם הגמרא מביאה שיטה נוספת שאינה מובאת כאן, וליתכן שלכך רמז רש"י את החיסרון שבהסבר הראשון של זכין וכו', על כן היה צורך בדרך נוספת,
במסכתינו שענינה שחיטת חולין ואכילת בשר (ובמאמר המוסגר עיקר אכילת בשר רצוי שיהיה רק אכילת שמחה ברגל כפי שהוזכר בעניו בשר תאוה וכו') וע"כ כאן שאין העיקר בדרך הקנינית הדגיש יותר את "חובת" אכילת הבשר שבשבילה "זכין" לאדם שלא מדעתו.

יישר כח

[שמואל דוד]

''ביום טוב האחרון של חג'' וצ"ע למה לא ביום טוב ראשון, וכי בו אין דין שמחה? ורש"י כתב שיש חביבות יותר. ועדיין אינו מובן וכי א"צ בשר לשמחה?
ושמעתי לפרש שביו"ט ראשון עדיין אין הכרח שיאכלנו מיד ואולי יש לו כבר בשר וקונה בשבילסוף הרגל ואז הוי כיש לו ריוח. וילע"ע.

עיין אור הישר. וע״ע אמת ליעקב ובאמרי ישראל.

[אהרן תאומים]

''ביום טוב האחרון של חג'' וצ"ע למה לא ביום טוב ראשון, וכי בו אין דין שמחה? ורש"י כתב שיש חביבות יותר. ועדיין אינו מובן וכי א"צ בשר לשמחה?
ושמעתי לפרש שביו"ט ראשון עדיין אין הכרח שיאכלנו מיד ואולי יש לו כבר בשר וקונה בשבילסוף הרגל ואז הוי כיש לו ריוח. וילע"ע.

מדובר פה על שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו,

[טור תלגא]

''ביום טוב האחרון של חג'' וצ"ע למה לא ביום טוב ראשון, וכי בו אין דין שמחה? ורש"י כתב שיש חביבות יותר. ועדיין אינו מובן וכי א"צ בשר לשמחה?
ושמעתי לפרש שביו"ט ראשון עדיין אין הכרח שיאכלנו מיד ואולי יש לו כבר בשר וקונה בשבילסוף הרגל ואז הוי כיש לו ריוח. וילע"ע.

עי' תוס' ד"ה וכדברי. דבערב יו"ט הראשון של חג כ"ע טרידי בסוכה ולולב. ובכף החיים יו"ד סי' ט"ז אות לב כתב ובזמנינו גם בערב יו"ט הראשון של חג ובערב יו"ט האחרון של פסח שנוהגין להרבות בשחיטה צריך להודיע.
ואגב עי' חידושי חתם סופר שביאר למה לא תנן פורים ע"פ מה דאיתא בב"מ עח: "מגבת פורים לפורים ... אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן." שהיו רגילים לשחוט עגלים ולא האם.

[שמואל דוד]

פד.

מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום כו'

עיין רש"י משקל ליטרא ירק - אבל בשר לא יאכל.

צ"ע דהול"ל דגים לא יאכל (וכ"ש בשר) ומלשונו משמע שדוקא בשר לא אבל יכול לאכול דגים.

ועיין המשך לשון רש״י ״דגים היו בזול במקומם״ ומשמע שבמקומו של רש״י דגים היו ביוקר ולפי״ז יש ליישב קצת שכוונת רש״י בשר וכ״ש דגים ודו״ק. וע״ע בתוספות.

א״נ ״בשר״ היינו בשר דגים ובשר בהמה. ועיין בריש פרק כל הבשר.

ועדיין צ״ע.

[אהרן תאומים]

פד.

מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק עשרה מנה יקח לפסו ליטרא דגים חמשים מנה יקח לפסו ליטרא בשר מאה מנה ישפתו לו קדרה בכל יום כו'

עיין רש"י משקל ליטרא ירק - אבל בשר לא יאכל.

צ"ע דהול"ל דגים לא יאכל (וכ"ש בשר) ומלשונו משמע שדוקא בשר לא אבל יכול לאכול דגים.

ועיין המשך לשון רש״י ״דגים היו בזול במקומם״ ומשמע שבמקומו של רש״י דגים היו ביוקר ולפי״ז יש ליישב קצת שכוונת רש״י בשר וכ״ש דגים ודו״ק. וע״ע בתוספות.

א״נ ״בשר״ היינו בשר דגים ובשר בהמה. ועיין בריש פרק כל הבשר.

ועדיין צ״ע.

viewtopic.php?f=29&t=41573&p=480830&hilit=%D7%91%D7%A9%D7%A8+%D7%93%D7%92%D7%99%D7%9D#p480830
שמא עיקר כוונת רש"י ללמדנו על ההתרחקות "מבשר" דווקא בהקשר ללימודים קודם, כגון אלא בהזמנה וכו', ומדגים לכאורה אין סיבה להתרחק כלל, ועל כן רש"י המשיך גם שדגים היה זול במקומם וע"כ מבחינה כלכלית מקומם בשלבי מסוגלות הקניה אחר ירק שהוא הזול ביותר, ורק מבחינה זו מקומם שניים.
אגב זאת ליקוט מעניין דגים http://forum.otzar.org/download/file.php?id=30465

[שמואל דוד]

פה.

מתני' השוחט ונמצאת טריפה והשוחט לעבודת כוכבים והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלים רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות

יש להעיר מדוע קתני מתניתין פטור ״מלכסות״ הרי פשיטא דבהכי איירי, ואם יש צורך הול״ל כן ברישא.

(עיין פא: במתני׳ והמעקר פטור משום או״ב. ועיין שם בחתם סופר ותוספות רבי עקיבא איגר שהקשו בכה״ג)

[שמואל דוד]

פה.

ורבי מאיר ההוא למעוטי עוף כו׳

לכאורה ה״ה למעוטי חיה וצ״ע קצת מדוע נקט עוף.

ועיין תוספות לקמן קד. ד״ה הא עוף

[אהרן תאומים]

פו.
רש"י ד"ה ואחרים רואין אותן. דאמרן בריש מכילתין (דף ב.) דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן (דף פז.) שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות:
הלשון מכילתין נמצא ברש"י פעמים ספורות 2 ביבמות, 1 בכתובות 1 כאן בחולין 4 בנידה, חלק מהפעמים זה עם ציון מקום "ריש" "שלהי" , ונראה שרש"י נקט לשון זה כשהוא דבר ברור ומשנה סדורה, וכעין זה מצאנו בגיטין מ"ד איתא בגמרא א''ל ר' ירמיה לרבי זריקא פוק עיין במכילתיך נפק דק ואשכח, ופי' רש"י עיין במכילתיך. במשנה הסדורה לך לידע מה נשיב:

[שייף נפיק]

פו, א
חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותם. עיין רש"י ''אותן אחרים'' יל"ע אם כוונתו דוקא או דאורחא דמילתא שהם שם ולכן כתב אותם אחרים. והנה בל' המאירי ''הואיל ושחיטתם בכך חייבים אותם האחרים' הרי דס"ל דכיון שהם גרמו הכשר השחיטה שייכים לכיסוי, וכן יל"פ בל' רש"י. ובזה א"ש מה שמביא רש"י כאן דין ההכשר שחיטה כשאחרים רואים אותם שהכוונה כהמאירי. וע"ע תפארת יעקב.
והנה דנו אם הכיסוי והשחיטה חדא מצוה נינהו או"ד שתי מצוות נינהו, ונראה שמשנ"ת במאירי וברש"י א"ש כהצד שמצוה אחת ולכן מישך שייכי. ומי שלא סובר שמצוה אחת הן לא הוי אלא דין קדימה שמי ששחט הוא יכסה כמשנ"ת לקמן פז, א. ע"כ עפ"י דברי מו"ר הגאון רבי רפאל קונסטלר שליט"א.

ועוד דנו אם העפר שלמטה הוא דין עצמי או שהוא היכ"ת בשביל קיום של הלמעלה, והנה כאן ששחטו החש"ו יש לדון אם נחשב שהעפר למטה הוי ככיסוי של החש"ו (ועיין מאירי בדין חשו שכיסה)או אולי שזה רק הכשר ולא אכפ"ל, אבל אולי כיון שההכשר שחיטה היה על ידי האחרים הרואים אן כן הוי כאילו ששחטו הם בעצמם על עפר תיחוח והוי מעשה של גדול.

[שמואל דוד]

פו.

ומי נפל ליה יאניבא בכיתניה והאמר רבין בר אבא ואמרי לה אמר רבי אבין בר שבא משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם

עיין רש״י ד״ה בני הגולה - לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות

יש להעיר, א) מדוע פתח בקלקול יין ופשתן וסיים בזועות?
ב) מדוע נקט זועות ולא זיקים?

[אהרן תאומים]

רמז רש"י למה שנאמר בסנהדרין קא ע"א כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח אמר לו עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה אמר לו לימדתנו רבינו {קהלת ז-כ} כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא
(ולדורות אלו הכוונה לדורות התנאים)
וזועות רמז למאי דאיתט בברכות דף נט ועל הזועות: מאי זועות א''ר קטינא גוהא רב קטינא הוה קאזיל באורחא כי מטא אפתחא דבי אובא טמיא גנח גוהא אמר מי ידע אובא טמיא האי גוהא מהו רמא ליה קלא קטינא קטינא אמאי לא ידענא בשעה שהקב''ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהא
ומפני שחזרו הבנים הת"ח לארץ ישראל פסקו דוקא "הזועות"
וכדרך רש"י בקודש שכתב בשינויים כדי שנחקור ונגלה שורש הדברים, ותיתי לי לגרש"ד השם לבו לדייק ברש"י ייש"כ גדול

[שמואל דוד]

פו, א
חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותם. עיין רש"י ''אותן אחרים'' יל"ע אם כוונתו דוקא או דאורחא דמילתא שהם שם ולכן כתב אותם אחרים. והנה בל' המאירי ''הואיל ושחיטתם בכך חייבים אותם האחרים' הרי דס"ל דכיון שהם גרמו הכשר השחיטה שייכים לכיסוי, וכן יל"פ בל' רש"י. ובזה א"ש מה שמביא רש"י כאן דין ההכשר שחיטה כשאחרים רואים אותם שהכוונה כהמאירי. וע"ע תפארת יעקב.
והנה דנו אם הכיסוי והשחיטה חדא מצוה נינהו או"ד שתי מצוות נינהו, ונראה שמשנ"ת במאירי וברש"י א"ש כהצד שמצוה אחת ולכן מישך שייכי. ומי שלא סובר שמצוה אחת הן לא הוי אלא דין קדימה שמי ששחט הוא יכסה כמשנ"ת לקמן פז, א. ע"כ עפ"י דברי מו"ר הגאון רבי רפאל קונסטלר שליט"א.

ועוד דנו אם העפר שלמטה הוא דין עצמי או שהוא היכ"ת בשביל קיום של הלמעלה, והנה כאן ששחטו החש"ו יש לדון אם נחשב שהעפר למטה הוי ככיסוי של החש"ו (ועיין מאירי בדין חשו שכיסה)או אולי שזה רק הכשר ולא אכפ"ל, אבל אולי כיון שההכשר שחיטה היה על ידי האחרים הרואים אן כן הוי כאילו ששחטו הם בעצמם על עפר תיחוח והוי מעשה של גדול.

עיין אמת ליעקב

[שמואל דוד]

רמז רש"י למה שנאמר בסנהדרין קא ע"א כל זמן שאני רואה רבי שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה ואין שמנו מבאיש ואין דובשנו מדביש אמרתי שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו ועכשיו שאני רואה רבי בצער אני שמח אמר לו עקיבא כלום חיסרתי מן התורה כולה אמר לו לימדתנו רבינו {קהלת ז-כ} כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא
(ולדורות אלו הכוונה לדורות התנאים)
וזועות רמז למאי דאיתט בברכות דף נט ועל הזועות: מאי זועות א''ר קטינא גוהא רב קטינא הוה קאזיל באורחא כי מטא אפתחא דבי אובא טמיא גנח גוהא אמר מי ידע אובא טמיא האי גוהא מהו רמא ליה קלא קטינא קטינא אמאי לא ידענא בשעה שהקב''ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהא
ומפני שחזרו הבנים הת"ח לארץ ישראל פסקו דוקא "הזועות"
וכדרך רש"י בקודש שכתב בשינויים כדי שנחקור ונגלה שורש הדברים, ותיתי לי לגרש"ד השם לבו לדייק ברש"י ייש"כ גדול

יפה מאוד!!

[שייף נפיק]

''ר' חייא נפל ליה יאניבא בכיתניה''
מה לר' חייא ולעסקי כותנה?
החברותא שלי אמר דבר יפה, כידוע בב"מ פה, ב שר' חייא היה עושה שתורה לא תשתכח מישראל, והיה זורע פשתן בשביל לצוד צביים שעל עורם היה כותב ד"ת. ודפח"ח

אגב, אפשר לפתוח אשכול שלם על דברים מעין זה.
כמו שמואל שאמר נהירין לי שבילי דרקיעא משבילי דפומבדיתא - כי היה רופא ולכן הכיר את שבילי דפומבדיתא וכעי"ז מפורסם מהג' משמ"ר הלוי דבר יפה מאוד על המסרק של איפרא הורמיז שהיה מוכר אחד האמוראים וכעת נשכח ממני.

[אהרן תאומים]

ראה במ"מ בספר מאיר נתיב בסוף המסכת

[דרופתקי דאורייתא]

פד סע"א

מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליקרא דגים, חמישים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדירה בכל יום. ופריך, ואינך אימת. ומשני, מער"ש לער"ש.

ופרש"י,

ואינך אימת, אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר, אימת יאכלוה אם לא בכל יום.

ע"כ.

ומדהאריך לפרט רש"י ז"ל, והשמיט "ליטרא ירק", שמעינן מינה דס"ל דהירק היינו לכל יום, אבל בשר ודגים מע"ש לע"ש. וצ"ב מנא ליה.

וכנראה צ"ל, דעיקר הטעם מדין עונג שבת, והיינו בבשר ודגים, ולא בירקות, ומה"ט פרש"י דע"ז משני הש"ס מע"ש לע"ש.

ופלא שלא מצאתי שהעירו בזה

[דרופתקי דאורייתא]

פד ע"ב
ואמר רבי יוחנן מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן וכו'.
והוא תימה אמאי ירצה לאבדן.
וע' רש"י כאן, ורש"י בבא מציעא (כט:). ע"ש.
ובס' בן יהוידע (בבא מציעא שם), ביאר על פי דברי רבי יוחנן גופיה, בההיא דכתובות (סו:) בא זה ואיבד על זה.
ובאמת שכן היא הגירסא הקדמונית בעיקר דברי ריו"ח בסוגיא דידן, שכן מצאתי להרב המאירי ז"ל בסוגיין שכתב בזה"ל: אמרו חכמים מי שהניח לו אביו מעות "של רבית" ורוצה לאבדן וכו'. ע"ש. (וכ"ה בכת"י מינכן וכת"י וטיקן). וע"ע דק"ס. ע"ש.

[אהרן תאומים]

פד סע"א

מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליקרא דגים, חמישים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדירה בכל יום. ופריך, ואינך אימת. ומשני, מער"ש לער"ש.

ופרש"י,

ואינך אימת, אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר, אימת יאכלוה אם לא בכל יום.

ע"כ.

ומדהאריך לפרט רש"י ז"ל, והשמיט "ליטרא ירק", שמעינן מינה דס"ל דהירק היינו לכל יום, אבל בשר ודגים מע"ש לע"ש. וצ"ב מנא ליה.

וכנראה צ"ל, דעיקר הטעם מדין עונג שבת, והיינו בבשר ודגים, ולא בירקות, ומה"ט פרש"י דע"ז משני הש"ס מע"ש לע"ש.

ופלא שלא מצאתי שהעירו בזה

ליטרא ירק הוא מזון סעודה אחת, ראה עירובין כט ע"א מיתיבי ר''ש בן אלעזר אומר עוכלא תבלין וליטרא ירק ועשרה אגוזין וחמשה אפרסקין ושני רמונים ואתרוג
וסנהדרין צד ע"ב יבורך זה חזקיה מלך יהודה שהיה אוכל ליטרא ירק בסעודה , וממילא לכל יום צריך ליטרא ירק, הבשר או הדגים מע"ש לע"ש הכונה באחד מהימים פעם אחת ולא שמחלק ליטרא לכל יום קצת ומימלא בשאר הימים מוכרח לאכול ירק, כך נראה לי

[שמואל דוד]

''ר' חייא נפל ליה יאניבא בכיתניה''
מה לר' חייא ולעסקי כותנה?
החברותא שלי אמר דבר יפה, כידוע בב"מ פה, ב שר' חייא היה עושה שתורה לא תשתכח מישראל, והיה זורע פשתן בשביל לצוד צביים שעל עורם היה כותב ד"ת. ודפח"ח

אגב, אפשר לפתוח אשכול שלם על דברים מעין זה.
כמו שמואל שאמר נהירין לי שבילי דרקיעא משבילי דפומבדיתא - כי היה רופא ולכן הכיר את שבילי דפומבדיתא וכעי"ז מפורסם מהג' משמ"ר הלוי דבר יפה מאוד על המסרק של איפרא הורמיז שהיה מוכר אחד האמוראים וכעת נשכח ממני.

עיין מצפה איתן

[שמואל דוד]

פד סע"א

מי שיש לו מנה יקח לפסו ליטרא ירק, עשרה מנה יקח לפסו ליקרא דגים, חמישים מנה יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה ישפתו לו קדירה בכל יום. ופריך, ואינך אימת. ומשני, מער"ש לער"ש.

ופרש"י,

ואינך אימת, אלו האחרים שאמרו ליטרא דגים וליטרא בשר, אימת יאכלוה אם לא בכל יום.

ע"כ.

ומדהאריך לפרט רש"י ז"ל, והשמיט "ליטרא ירק", שמעינן מינה דס"ל דהירק היינו לכל יום, אבל בשר ודגים מע"ש לע"ש. וצ"ב מנא ליה.

וכנראה צ"ל, דעיקר הטעם מדין עונג שבת, והיינו בבשר ודגים, ולא בירקות, ומה"ט פרש"י דע"ז משני הש"ס מע"ש לע"ש.

ופלא שלא מצאתי שהעירו בזה

עיינת במהרש״א? כמדומני שהעיר בזה. וע״ע תפארת יעקב.

[שייף נפיק]

פו.

ומי נפל ליה יאניבא בכיתניה והאמר רבין בר אבא ואמרי לה אמר רבי אבין בר שבא משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם

עיין רש״י ד״ה בני הגולה - לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות

יש להעיר, א) מדוע פתח בקלקול יין ופשתן וסיים בזועות?
ב) מדוע נקט זועות ולא זיקים?

אולי י"ל קצת בדרך דרוש שהקול מזיק ליין וכמוש"כ בכ"מ וא"כ הקול והתנועות דזועות מזיק להם, ולכן לא נקט זיקין. ודוק

[שמואל דוד]

יפה. יישר כח.

[שמואל דוד]

פז:

רש״י ד״ה או בדם החיה - ממש ״דסתמא״ חולין

צ״ע בלשון רש״י שהרי לא מצינו דם חיה בקדשים כלל ומה לשון ״סתמא״ דנקט.

[אהרן תאומים]

ראה כאן http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9242

[שמואל דוד]

ראה כאן http://daf-yomi.com/DYItemDetails.aspx?itemId=9242

יישר כח. וע״ע בהערות להגריש״א ז״ל שהניח בצ״ע.

[שמואל דוד]

פז.

רש״י ד״ה ליתן לו - מפני שהפסידו שכר. ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה.

יש לעיין מה כוונתו במש״כ ״ולקמן בעי״ כו׳ ואפשר שכוונתו לבאר ״מצות מעשה״ ועדיין צ״ע.

[שמואל דוד]

פז.

איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפ״מ לברכת המזון אי אמרת שכר מצוה אחת היא ואי אמרת שכר ברכה הויין ארבעים כו׳

קשה לי מדוע בתחילה נקט ״אחת״ ואח״כ ״ארבעים״ הול״ל אחת, ארבע א״נ עשרה, ארבעים. וצ״ע.

ועיין רש״י ד״ה ברכת המזון - ד׳ ברכות הן ואיכא ארבעים זהובים ואי בתר מצוה אזלת כולהו חדא מצוה היא.

[אהרן תאומים]

פז.

רש״י ד״ה ליתן לו - מפני שהפסידו שכר. ולקמן בעי שכר מצות מעשה או שכר הברכה.

יש לעיין מה כוונתו במש״כ ״ולקמן בעי״ כו׳ ואפשר שכוונתו לבאר ״מצות מעשה״ ועדיין צ״ע.

רצה לומר דהוא לא קנס אלא חיוב ממש והראיה משאלת הגמרא מה החשבון וכו', כי על קנס לא היה שאילה, וכן כתב הרמב"ן שהוא תשלום ולא קנס ועוד ראשונים

[שמואל דוד]

פט.

רש"י ד"ה נמרוד - מלך בדור הפלגה היה ולכך נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם במלכותו על הקב"ה

צ"ע כוונת רש"י בזה.

[שברי לוחות]

רש"י בא לבאר מנין לנו דבר זה שכתוב בגמרא שהיה בדור הפלגה, שדבר זה אינו מפורש בקרא, וקאמר שהרי על כן נקרא שנמו נמרוד כי המריד את העולם בדור הפלגה

[אהרן תאומים]

פט.
רש"י ד"ה נמרוד - מלך בדור הפלגה היה ולכך נקרא שמו נמרוד שהמריד כל העולם במלכותו על הקב"ה. צ"ע כוונת רש"י בזה.

עירובין נג ויהי בימי אמרפל רב ושמואל חד אמר נמרוד שמו ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש וחד אמר אמרפל שמו ולמה נקרא שמו נמרוד שהמריד את כל העולם כולו עליו במלכותו
שם המלך הנאמר בתורה הוא אמרפל וכפי שכתב בהערה מעלי

[שמואל דוד]

יישר כח גדול

[שמואל דוד]

פז.
איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה למאי נפ״מ לברכת המזון אי אמרת שכר מצוה אחת היא ואי אמרת שכר ברכה הויין ארבעים כו׳
קשה לי מדוע בתחלה נקט ״אחת״ ואח״כ ״ארבעים״ הול״ל אחת, ארבע א״נ עשרה, ארבעים. וצ״ע.
ועיין רש״י ד״ה ברכת המזון - ד׳ ברכות הן ואיכא ארבעים זהובים ואי בתר מצוה אזלת כולהו חדא מצוה היא.

עיין רבינו גרשום שגרס ״ארבע הויין״ וע״ע בספר להצדיק קודש עמוד 373 ודו״ק.
עוד י״ל (כן שמעתי מאחי נ״י וכ״כ חכ״א שליט״א) שהגמרא מדגיש החידוש לכל צד, אם שכר מצוה היא אף שיש הרבה ברכות מ״מ מצוה אחת היא. ואם שכר ברכות אף אם יש רק מצוה אחת מ״מ חייב ארבעים זהובים ודו״ק.

[שמואל דוד]

צא.

כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו כו׳
ועיין רש״י שחובק את חבירו מלפניו וידו הימנית מגעת לכף ירך ימנית של חבירו מאחוריו.
וכ״כ רש״י צ: בד״ה דעת נוטה - דסתם הנאבק עם חבירו כשהוא נותן ימינו לשמאל חבירו וחובקו ידו מגעת מאחוריו עד ירך ימינו.

אולם עיין רבינו גרשום צא. כאדם שחובק את חבירו - כלומר ידו של שמאל מגעת לכף ירך ימין.

צ״ע במאי פליגי. ולכאורה הפשטות כרש״י.

[שמואל דוד]

צא:

רש״י ד״ה הנה הוא זורה - בא״ד ״שגנאי״ הוא לתלמידי חכמים לצאת בלילה כו׳ ועיין מהרש״א בח״א צא. מש״כ בזה.

וצ״ע על המלא הרועים שלא הבין כן בכוונת רש״י וסבר שכוונת רש״י משום סכנת מזיקים.

[שמואל דוד]

צא.
כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו כו׳ ועיין רש״י שחובק את חבירו מלפניו וידו הימנית מגעת לכף ירך ימנית של חבירו מאחוריו.
וכ״כ רש״י צ: בד״ה דעת נוטה - דסתם הנאבק עם חבירו כשהוא נותן ימינו לשמאל חבירו וחובקו ידו מגעת מאחוריו עד ירך ימינו.
אולם עיין רבינו גרשום צא. כאדם שחובק את חבירו - כלומר ידו של שמאל מגעת לכף ירך ימין.
צ״ע במאי פליגי. ולכאורה הפשטות כרש״י.

11D5F221-C5A0-41D1-BB41-7AF80D39432D.jpeg (55.5 KiB) נצפה 9904 פעמים

[שייף נפיק]

צא, א
''דתניא שמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור''
ושאל החברותא שלי שיחי' היאך נדחה איסור דאורייתא להותיר מן הפסח, ודוחק לומר שמיירי רק באין בו כזית. ואולי צ"ל דכיון שנהגו בו שלא לאוכלו הו"ל כגידין ועצמות. וצ"ע.