אליהו היהודי כתב:שוב אני אומר: רבי יהודה בן טבאי סבר שעד זומם נהרג גם בלי שהוזמו כל העדים, בלי קשר לנידון שבא להפקיע מהצדוקים, כלומר ה"להוציא מליבן" היה בנקודה אחרת האם עד זומם נהרג קודם רק שנהרג הנידון או רק אח"כ. ובאגב במקרה בו בא להוציא מליבן של צדוקים הורה גם כדעתו בנושא הנכתב לעיל ולא בשביל לאפוקי מהצדוקים, וחלילה לומר שהרג עד בשביל להוציא מליבן למרות שע"פ ההלכה הוא פטור ממיתה אלא הוא סבר שעד זומם שהוזם לבדו חייב ב"כאשר זמם" מעיקר הדין. מקווה שהדברים הובהרו כצורך.
הדברים הובהרו כל צרכם, ואעפ"כ העניין מוקשה. כבודו אינו מניח תפילין כדי להוציא מלב הטועים שמפרשים וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך בדרך משל, אלא מפני שכבודו קיבל מחז"ל הקדושים שכך נאמר למשה בסיני, שיניחו ישראל תפילין מרובעים, שיש בהן שין של גימ"ל ושין של דל"ת ראשים וכו'. מאידך, יש טוענים שאשת כבודו מדליקה ומברכת על נרות שבת מתקנת הגאונים, כדי להוציא מליבן של קראים. וה"נ, כאשר בא לדון רבי יהודה בן טבאי בדינו של אותו עד אחד, ראה, לדבריך, שהתקיימו כל התנאים שבהם אמרה התורה שייהרג, היינו שבאו עדים ואמרו עימנו היית, ושעדיין לא נהרג הנידון. ומשכך, הרגו רבי יהודה בן טבאי. כדי להבהיר מדוע הלשון קשה, יתמה כבודו, אם לא היו צדוקים בעולם, האם עדיין היה הורגו רבי יהודה בן טבאי, או לא. אם היה הורגו, אז אין בהריגתו שום טעם של להוציא מליבן של צדוקים. אם לא היה הורגו, ועכשיו הורגו, אז משמע שלא היה ראוי להיהרג מן הדין, אלא רק כדי להוציא מליבן
של צדוקים. מקווה שאני הבהרתי את דבריי. ואשמח לתשובה. ואם עדיין אין כבודו רואה את שאלתי, אשמח אם מישהו יוכל לענות עליה.