ז"ל הר"ן (תענית ב: מדפי הרי"ף)
"אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון. ואף על גב דאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קכ, א) גבי יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, ואכתי היה רעב דכתיב 'כי זה שנתים וגו' ועוד חמש שנים', היינו טעמא משום דאיסור תשמיש בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער, ויורדי מצרים יודעין היו בעצמן שהן שבעים, ויוסף נמי יודעין היו בו שהוא שרוי בריוח, אבל יוסף היה סבור שהן שרויין בצער, ולפיכך לא שמש:"
לכאורה דבריו תמוהין, דהרי לפיו דטעם הדבר משום שישראל שרויין בצער, מה בכך שהיו יודעים שיוסף היה שרוי בריוח, הרי אפילו אם לא היה שרוי בריוח, מ"מ למה חוששין בשביל היחיד, הרי ישראל אינן שרויין בצער? (וכן כתבו החזקוני והאו"ח דלא חששו בשביל יוסף שהוא יחיד) שו"ר ב'צדה לדרך' עה"ת מקץ מא, נ (לבעל הבאר שבע) שהקשה כן, והוסיף שאין לומר דאחים שאני, דהרי 'אבל' יוכיח שאף שאסור בתשמיש, מ"מ אחיו מותרים, והניח בקושיא.
אשמח בכל תשובה.
ואין הכוונה לקושית הב"י דמהיכן ידעו, דזה נושא אחר