שלשה דברים עשה משה מדעתו וכו' ושיבר הלוחות וכו'. שיבר את הלוחות מאי דרש, אמר ומה פסח שהוא אחד משש מאות ושלש עשרה מצות אמרה תורה (שמות יב, מג) כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה.
וכתב שם המהרש"א בד"ה ומה פסח וזה לשונו:
וא"ת ולמה לא היה דן משה ק"ו זה מיד כשא"ל הקב"ה רד כי שחת עמך וגו', וי"ל כדאמרינן במדרש אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שא"ל כי שחת גו' אלא הודיע לישראל שאפי' יהיה אדם שומע מפי יחידי נאמן לו אסור לקבל עדותו ולעשות דבר על פיו.
ובעל עיקרים מאמר ד' פרק ט"ו תירץ שהדבר הנראה לעינים מצער אדם צער גדול יותר מהידיעה שהאדם יותר מתפעל מהמורגש בחוש יותר ממה שיתפעל מהנודע באמיתות.
עכ"ד.
וזה לשון העיקרים שם:
שהדבר הנראה לעינים מצער את האדם צער גדול יותר מהידיעה בו, שהאדם מתפעל יותר מהמורגש ומושג בחוש יותר ממה שיתפעל מן הנודע באמתות, אף על פי שלא יספק במציאותו כלל. הלא תראה משה רבינו עליו השלום נאמר לו מפי השם בהר לך רד וגו', ולא היה הדבר אצלו בספק כלל אחר שנאמר לו מפי השם, ועם כל זה לא נמנע מלהוריד הלוחות ולא הסכים להניחם בהר ושלא להורידם, וכשקרב אל המחנה וראה את העגל בחוש, חרה אפו וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר, הרי שנתפעל מן הנראה לעינים ונצטער וחרה אפו יותר ממה שנתפעל מן הנשמע, אף על פי שהיה יודע שהנאמר לו מפי השם יתברך אמת גמור בלי ספק.
א.
וצ"ע במה מתורצת שאלת המהרש"א על פי העיקרים. בשלמא אם שבירת הלוחות היתה מחמת צער וכעס, כלשון הכתוב וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר וכו' [וכמו שאכן נקט שם העיקרים בכל לשונו שם], התירוץ מובן, שהצער הנורא וחרון האף הגדול היה בעת הראיה יותר מבעת הנבואה, אבל שאלת המהרש"א היתה לגבי הק"ו, שהוא דבר שכלי, חשבון שכלי, ["ומה פסח שהוא אחד משש מאות ושלש עשרה מצות אמרה תורה (שמות יב, מג) כל בן נכר לא יאכל בו התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה"], וזה לא שייך להתפעלות וצער, אלא לעצם הידיעה שכל ישראל מומרים, ובידיעה הזו לא היה למשה שום ספק כלל כמפורש בעיקרים, וא"כ גם החשבון של הק"ו מוכרח כבר בהר, ומה נוגע לזה החילוק בין ראיה לידיעה באמיתות. וצ"ע.
ב.
והיה מקום לומר על פי מש"כ התוספות שם [ובשבת פז, א] שק"ו זה אינו גמור ויש לו פירכא, "דשאני פסח משום דקדשים אבל כל התורה כולה אדרבה יש לו ללמדם ולהחזירם בתשובה". וכעי"ז כתב הריטב"א והוסיף בה מילין וזה לשונו: ויש לומר דק"ו פריכא הוא דשאני הכא דכל שכן שישראל צריכים את התורה כדי שישובו להשי"ת ואולי יקיימוה ויתכפרו, אלא שהוא עשה כעין ק"ו קצת לחוש על כבודו של מקום, וכעין הבא ליטמא פותחין לו".
וא"כ יש לומר דהק"ו של הגמרא - ולשון הפסוק בפשוטו של מקרא - עולים בקנה אחד. דמה שהכריע אצל משה ללכת עם הק"ו ולדון את ישראל לכף חובה כמי שלא יחזרו בתשובה ולפתוח להם לרעה וכו' הוא "וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת" וממילא "וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ" וגו'.
כעין דברי הריטב"א - אבל בלשון עוד יותר מתאים עם פשש"מ - כתב הרמב"ן בסוגיה הזהה בשבת פז, א: "חומרא בעלמא הוא שעשה לומר שלא יהא נתפס בשבירתו אבל אינו ק"ו דאדרבה צריכין הם לתורה כדי שיחזרו ויעשו תשובה אף על פי שאין אוכלין בקדשים עכשיו".
ולפי זה בוודאי מובן מאד, שמשה השליך את הלוחות כי חרה אפו וגדל צערו על העגל ומחולות, ורק כדי שלא יהיה נתפס בשבירתן דן את הק"ו, ולפי זה יסוד הכל הוא הצער וחרון האף, ובזה ביאר העיקרים מדוע היה זאת רק כשראה ולא כשקיבל בנבואה, וא"ש.
אמנם דא עקא שהמהרש"א לא מזכיר זאת כלל בדבריו, ובוודאי לא כחלק עיקרי בתירוץ. אלא על עצם השאלה מדוע לא דן משה ק"ו בשעת הנבואה שולח בפשיטות לדברי העיקרים, ובלשון "ובעל עיקרים תירץ", כביכול שהעיקרים תירץ את שאלת המהרש"א, ולכאורה לא היא, שהעיקרים מדבר על הפשטיה דקרא ושואל מדוע לא חרה אף משה וכו' כששמע מהקב"ה ועל זה עונה מה שעונה, ואילו המהרש"א שואל מצד הק"ו של הגמרא, ועל זה תירוץ העיקרים לא עונה כנ"ל.
וא"כ הדרקל"ד, דאף אם זהו ביאור במה ניתן ליישב את קושיית המהרש"א על פי העיקרים, אבל לא משמע שלזה התכוון המהרש"א.
[ועיין בחידושי אגדות מהר"ל שם שדוחה את דברי הראשונים הנ"ל, ואומר שהק"ו הוא טוב].
ג.
וקצת היה מקום לומר שהמהרש"א כן רומז לדברי הראשונים כרקע לקושייתו, שכן הוא פותח את הד"ה שם בקושיה מעין דברי התוספות, שלכאורה הק"ו פריכא הוא, וזה לשונו:
ומה פסח שהוא א' מתרי"ג כו' מספר פענח רזי הקשה הר"פ מאי ק"ו הוא זה אימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון דאמרינן בפרק תמיד נשחט שחט למולין ולערלים כשר ה"נ הרי היו שבט לוי שלא טעו בעגל ועוד הא אמרינן אפי' עובד כוכבים ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג וי"ל דשחטו למולים ולערלים דבלב ערלים נמי לשמים משא"כ כו' עכ"ל. ועוד נראה הא דעובד כוכבים ועוסק בתורה כו' הא מוקמינן לה בפרק ד' מיתות דוקא שעוסק בז' מצות דידיה אבל בעוסק בכל התורה חייב.
אמנם עינינו הרואות שהמהרש"א לא נשאר כאן באיזו קושיה מחמת כן [אלא מהפענח רזא מביא את מה שבעצמו תירץ, ועל הקושיה השניה מגוי שעוסק בתורה מיישב בתירוץ משלו] ובוודאי שלא מזכיר מילה וחצי מילה מרעיון הראשונים שהק"ו אכן פריכא ולא הוא סוף הטעם של משה.
וא"כ גם רעיון זה [שהשאלה הבאה של המהרש"א מדוע לא דן משה ק"ו בהר מתבססת על תחילת דברי המהרש"א שם שיש איזו בעיה בק"ו] לא ניתן לאומרו כיישוב לשאלה הנ"ל במה שייכים דברי העיקרים לשאלה מהק"ו.
ד.
ולחומר הקושיא [במה שייכים דברי העיקרים לפי המהרש"א לקל וחומר של הגמרא], שמא יש ללמוד מדברי המהרש"א, שבשבירת הלוחות היו תרי מילי, אי נתינתם [נתינת התורה] לישראל, ושבירת הלוחות עצמם [וקצת נרמזתי לזה מדברי רבי יוסף שאול נתנזון בחידושיו שם].
ויש לדייק כן בדברי העיקרים [לשונו מובא לעיל], שכותב את ביאורו הן למה שלא הניח משה את הלוחות בהר [מבלי לשוברם כלל] אלא הורידם עמו, והן למה ששבר אותם כשראה את העגל ומחולות. וכלומר דתרי מילי נינהו.
ובאמת מפורש בעיקרים שמלבד שבירת הלוחות היה גם צד שלא להוריד את הלוחות מההר כלל אלא להניחם שם ולא ליתנם לישראל, [ובאם היה משה עושה כן אזי אדרבה, לא היה שובר את הלוחות כלל], ומה שלא עשה כן הוא מחמת אותו חילוק בהתפעלות שיש בין נבואה לבין חוש. ומשמע שנקט העיקרים שגם הצד להניח את הלוחות בהר ולא להורידם וליתנם לישראל לא היה מחמת איזה חשבון [כהק"ו של הגמרא], אלא מחמת [ועכ"פ על יסוד] צער וכעס על ישראל, וממילא גם הטעם שלא עשה משה כן מבואר באותו היסוד שכתב העיקרים. עכ"ד העיקרים בזה, והוא מתאים עם דברי הראשונים כנ"ל שהק"ו מצד עצמו פריכא, ועיקר/יסוד שבירת הלוחות ואי-נתינתם לישראל [שהראשונים לא חילקו ביניהם, וכפשטות לשון הגמרא שלא חילקה בזה] היה צערו וכעסו של משה.
אבל בחלק הזה באמת נוכל לומר כפשטות דברי הגמרא, שכדי לא ליתן תורה לישראל לא מספיק שום צער וכעס אלא צריך חשבון וסיבה הגיונית, והוא הק"ו. ואדרבה, בזה נבין מדוע הוצרכה הגמרא לחדש שהיתה כאן דרשה וק"ו - כשבתורה מפורש "ויחר אף משה", כי בתורה מפורש כן כלפי שבירת הלוחות, אבל הבינה הגמרא שלהחלטה שלא ליתן תורה לישראל אין זה טעם מספיק.
ונמצא שלדברי הגמרא, מה שהחליט משה שלא ליתן תורה לישראל - היה זה משום הקל וחומר מפסח. ומעתה נחזי אנן האם זהו טעם מספיק גם לשבירת הלוחות. ולכאורה פשוט שלא. דהנה מפסח לומדים רק שאין ליתן לישראל חלק בתורה, כשם שאין נותנים למומר מקרבן פסח, אבל לא משום כך שורפים את כל הקרבן [צ"ת מה עושים בקרבן פסח שהקדיש מומר, או שאכל ממנו מומר], אבל מהיכן לומדים לשבור את הלוחות, לשבור את התורה עצמה ולבטלה מן העולם [וגם ממשה עצמו, ומהנשים, ומשבט לוי שלא השתתפו בעגל, וזו באמת קושיה על לשון הגמרא "ישראל מומרים", ואמנם דוק שלא אמרה "כל ישראל מומרים"] זה כבר לא לומדים מפסח, ועל חלק זה לא דיברה הגמרא, אלא חלק זה הוא המפורש בקרא "ויחר אף משה וישלך וישבר", שעשה כן משה מחמת צערו וכעסו על ישראל.
ומה שאומרת הגמרא "שיבר את הלוחות מאי דרש" - ועונה את הק"ו, הכוונה לאי-נתינתם לישראל, כי בפועל הכל נעשה שם בחדא מחתא - שבר את הלוחות ובזה לא נתנם לישראל [ראה בזה עוד להלן], וכוונת הגמרא מאי דרש שלא ליתן את התורה לישראל - שזה היה היסוד לשבירת הלוחות ג"כ, שהרי אם היה איזה טעם עדיין לתת את התורה לישראל - שוב לא היה משה שובר את הלוחות. [לומר שאפשר לשבור את הלוחות - ועדיין ליתן תורה לישראל, בעל פה ובכתיבה בספר כשאר המצוות, זה לא שמענו, ובכל מקרה המהרש"א לא מזכיר דבר כזה]. אבל באמת גם אחרי הק"ו - לא מובן מדוע שבר משה את הלוחות, ולא הסתפק רק באי-נתינתם לישראל.
ולפי זה יש לקיים את המהלך הקודם על פי הראשונים - ולאו מטעמייהו. שהם חיפשו פירכא בק"ו בעצמו, ואנן נימא שהק"ו טוב מאד [וכדברי המהר"ל הנ"ל] - אבל לא נגזר ממנו עד כדי לשבור את הלוחות [אלא רק לא ליתנם לישראל]. ובחלק הזה של שבירת הלוחות הק"ו הוא רק כיסוי וצידוק קצת לטעם האמיתי של שבירתם: צערו וחרון אפו של משה בישראל, וכדברי הראשונים. ולפי זה עוד יותר מובן לשון הגמרא ששואלת "שיבר את הלוחות מאי דרש" - ועונה את הקל וחומר, כי סוכ"ס הק"ו שייך גם לשבירת הלוחות - כתוספת לטעם האמיתי.
כעת נוסיף את הנדבך האחרון בחשבון:
בדברי העיקרים משמע שאילו היה משה מתפעל כבר בהר - לא היה שובר את הלוחות, אלא משאירם בהר כמות שהם ויורד בלעדיהם [זהו רק "משמע" כי תלוי האם לדייק את לשונו כפשוטו, או להבין שלרווחא דמילתא קאמר כן להציג את ה"מן הקצה אל הקצה" שהיה כאן: שבהר - אפילו לא הניחם, וכשראה את העגל - אף שברם], ועכ"פ שיש צד כזה. ויש לומר שכל זה לשיטתו ולטעמיה דבעל העיקרים, שההחלטה לא לתת תורה לישראל [אפילו בלי לשבור את הלוחות] היתה גם היא מחמת צער וכעס עליהם. שאם כך אזי מובן טעם שלא להוריד את הלוחות מההר, הגם שיש בישראל כאלה שלא השתתפו בעגל, דכך הוא דרכו של צער וכעס, שלא מחלק בזה. משא"כ אם כדברי הגמרא שההחלטה לא לתת תורה לישראל היא מחמת חשבון של קל וחומר, וכנ"ל שאין מהק"ו הכרח גם לשבור את הלוחות, א"כ גם אין מהק"ו הכרח להשאיר את הלוחות בהר, [וכנ"ל שכן יש בישראל מי שלא השתתפו בעגל, וראש לכולם משה בעצמו. או לטעם אחר].
ולפי זה יש לומר שאמנם את הק"ו יכול היה משה לעשות כבר בהר, ואולי אף עשהו כבר בהר, אבל זה גזר רק לא ליתן את הלוחות לישראל, אבל יכול עדיין משה להורידם עמו ולשמרם אצלו, [עבורו ועבור כל מי שלא חטא בעגל, או לטעם אחר, (למשל אולי כדי לייסר את ישראל ולהראות להם את הלוחות - ולא ליתנם להם, שיראו מה היה צריך להגיע אליהם - והפסידו אותו), ועכ"פ אין טעם לא לשברם ולא להחזירם לקב"ה / להשאירם בהר], ואכן כך עשה, והוריד עמו את הלוחות [בין אם כבר דן ק"ו בהר, והוריד את הלוחות שלא ע"מ ליתנם לישראל, ובין אם לא דן ק"ו בהר מאחר שבלאו הכי אין דין הק"ו נוגע להורדת הלוחות, ולכן המתין עם כל העניין עד שירד, ודוק]. אבל כשראה את העגל ומחולות גם שבר את הלוחות ובזה נגמר העניין בכל אופן [וכנ"ל שעל כן מעמידה הגמרא את שאלתה "מאי דרש" על שבירת הלוחות ולא על אי-הנתינה, כי הכל נעשה שם בפועל בחדא מחתא בשבירת הלוחות].
ומעתה שחזינן שגם זה עשה משה, א"כ קשה [לא רק על הק"ו של אי-הנתינה אלא] גם על החלק הזה [של שבירת הלוחות עצמם] מדוע לא עשה אותו בהר וגמר כבר שם את העניין, ועל זה הביא המהרש"א את תירוץ העיקרים.
ובאופן שכוונת המהרש"א בתירוץ השני לומר שאכן משה יכול לדון את הק"ו כבר בהר, אבל זה לא נוגע לשבירת הלוחות, וגם אינו סיבה להשאיר את הלוחות בהר [ולכן או שהורידם עמו למרות הק"ו שכבר עשה והחליט לא ליתן תורה לישראל, או שהמתין עם כל הק"ו עד שירד, כי לעצם הורדתם מן ההר הוא אינו נוגע], וכלפי שבירת הלוחות מה שלא שבר אותם בהר התירוץ הוא כבעל העיקרים.
ומה שמביא המהרש"א את התירוץ הזה הגם שעוסק בדברי הגמרא שעוסקת בק"ו [שנוגע לאי-נתינת התורה ולא לשבירת הלוחות] הוא כנ"ל כי הגמרא עוסקת במה שנעשה בפועל: אי-נתינת התורה לישראל באופן של שבירת הלוחות, וכפי שאומרת הגמרא להדיא "שיבר את הלוחות מאי דרש". לכן שייכים דברי העיקרים לדברי הגמרא, ולא רק לביאור הפרשה והפסוק כדבר בפני עצמו.
ובפרט שכאמור על פי דברי הראשונים י"ל שהק"ו משמש את הגמרא גם בחלק הזה, אלא שבחלק הזה הק"ו הוא רק כיסוי ותוספת על הטעם האמיתי [שהוא צערו של משה וחרון אפו בישראל], ממילא דברי הגמרא [הקל וחומר] כן שייכים גם לשבירת הלוחות, וממילא תירוץ העיקרים שייך גם הוא לדברי הגמרא, [דהיינו בחלק של שבירת הלוחות שבא כתוספת על גבי אי-נתינתם לישראל, ובו הק"ו הוא תוספת טעם].
אמנם, אחר כל הדברים האלה, עדיין דוחק לפרש כן במהרש"א, שלא משמע מדבריו כלל שיש איזה שינוי כיוון בין שני התירוצים [שלפי התירוץ הראשון אילו היה עושה משה את הק"ו בהר היה שובר את הלוחות כבר בהר, או למצער משאיר שם את הלוחות, ולכן התירוץ הזה עונה שמשה לא עשה את הק"ו בהר. משא"כ התירוץ השני נוקט שהק"ו לא מועיל לא לשבירת הלוחות ואפילו לא להניחם בהר, ולכן כל מה שהוצרך ליישב הוא מדוע לא שבר משה את הלוחות כבר בהר מחמת הצער והכעס], אלא משמע שהשאלה היא אותה שאלה, על הק"ו: מדוע לא עשה אותו משה בהר, ועונה על כך שני תירוצים, וממילא הדרקל"ד שהתירוץ של העיקרים אינו מיישב כלפי הק"ו.
ואולי כי המהרש"א נצמד ללשון הגמרא, שכאמור גם היא לא חילקה בין השניים, אלא כרכה אותם יחד, ולאי-נתינת התורה לישראל מקל וחומר קוראת "שיבר את הלוחות מאי דרש", וכנ"ל משום שבפועל זה מה שעשה משה, שבר אל הלוחות וגמר את העניין כולו [ובאופן זה דייקא ביצע וחתם את אי-נתינת התורה לישראל]. וכלומר שהמהרש"א אמנם מדבר על הקל וחומר ושואל "מדוע לא דן משה את הקל וחומר כבר בהר" - אבל כוונתו באמת [בהתאם ללשון הגמרא כנ"ל] "מדוע לא שבר משה את הלוחות בהר".
וממילא [ששני הדברים כלולים בלשון זה, בעקבות לשון הגמרא], התירוץ הראשון עונה על הק"ו מדוע לא דן אותו בהר [ולפי זה אפילו על אי-נתינת התורה לישראל לא החליט משה בהר, וכל שכן שלא ישבור את הלוחות בהר], והתירוץ השני עונה על שבירת הלוחות מדוע לא שבר אותם בהר [ולפי זה לגבי אי-נתינתם לישראל: או שהחליט כבר בהר לא לתת או שלא החליט כנ"ל, ובכל מקרה אי"ז נוגע לדברי הגמרא "שיבר את הלוחות מאי דרש", כי ברגע שלא שיברם בהר, לגבי עצם הורדתם מן ההר עמו - בין כך ובין כך הורידם עמו], אבל אין כאן איזה שינוי כיוון שהמהרש"א צריך לציין אליו בפירוש, כי הוא צמוד ללשון הגמרא שכוללת וכורכת את שני העניינים: שיבר את הלוחות - כי דרש קל וחומר.
ועדיין צ"ע אם ניתן לומר כן בפשיטות לשון המהרש"א [ולומר שכ"כ היה פשוט לו כל זה עד שלא הוצרך לפרש מזה כלום].
ואולי סמך על המעיין בעיקרים בפנים שיראה שאי-הורדת הלוחות ושבירתם תרי מילי נינהו [ויקשר את הדברים לגמרא ולק"ו, וממילא יבין את הרכבת שני הדברים יחד]. וגם זה דוחק גדול לאומרו.
וסוף דבר איני יכול לומר שזכיתי להבין דבריו, וצ"ע.