כל זבח בהמה שבמקדש ישא סיכון מובנה של טומאת נבלה אם יקרה אחד מחמשת פסולי שחיטה המוזכרים במסכת חולין (שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, עיקור). נבלת הבהמה תהיה לאב הטומאה ותגרום חשש לכל הכהנים מסביב שעלולים ליטמא בטומאת מגע או משא ושוב תגרום טומאה לקדשים שמקבלים פסול אפילו ברביעי לטומאה.
יכולים לטעון שזה רק יהיה אפשרות קטנה אם נאמר ש"כהנים זריזים הם" ואפילו זרים הכשרים בשחיטת קרבן תהיה "אימת קדשים עליהם" ובכל שחיטת קרבן הכל יהיו מוזהרים שלא לגרום מקרה של הכנסת טומאה לעזרה ולא יבא לחשש איסור כרת אם הפסול בשחיטה יבא בפשיעה. אבל הסיכון להכנסת טומאה יכפיל לפי רוב הזבחים שבכל יום ובמיוחד בשלש רגלים שיהיו אלפי קרבנות מכל איש ומשפחה מישראל. אז איך שלא יהיה מצב של נבילות מרובות בבת אחת אפילו אם רק ע"י אונס (כמו תנועת הבהמה או התעטשות בשוחט באמצע השחיטה או שאר מקרים שמחוץ לשליטה אנושית)?
תהיתי גם אם היה איזה נס שהגביל את המקרים של שחיטה פסולה במקדש, אבל זה לא מופיע בין עשרת הניסים שבמקדש המוזכרים במסכת אבות ה:ה או בשאר הניסים המופיעים באבות דרבי נתן.
נראה שהסוגיא בש"ס ההכי קרובה לעניינים האלו נמצאת בעירובין קד:, קה. שדן בשרץ שנמצא במקדש המוטל במחלוקת אם כהן מוציאו בהמיינו (בגדו - שלא לשהות את טומאה) או בצבת של עץ (שלא לרבות את הטומאה) ובשבת כופין עליו פסכטר (או משום איסור מוקצה או משום איסור הוצאה). בדרך כלל, המפרשים לא מעירים כאן מה לעשות אם נמצא נבלת בהמה במקדש (שמטמא אפילו במשא) ובמיוחד קשה למצוא מי שדן בנבלה שנגרמה ע"י שחיטה פסולה בקרבן.
באמת, מצאתי בסוטה כ: תוד"ה "לא טמא מת" שמביא סיבה שהמשנה בסוף מס' עירובין מזכיר דווקא שרץ ולא נבילה. ומצאתי במשנה למלך (רמב"ם הל' ביאת מקדש ג:טז) וגם בר' ירוחם פישל פערלא בביאורו על ספר המצוות לרס"ג (מנין עשה ב, סימן ל) שמתעמקים יותר, וכולם מזכירים שבטומאת משא לא יועיל הוצאת הטומאה ע"י הפסק בגד או צבת. אבל בכל זאת, הם לא מזכירים שום ענין של קרבן שנתנבל ע"י שחיטה פסולה.
המקום היחידי שמצאתי שמזכיר מצב כזה הוא בחידושי הרי"ם על התוספות הראשון במס' חולין (בענין שחיטה ע"י נשים)
https://archive.org/details/sefersheelo ... 2/mode/1up
...ועוד נראה כמו דקי"ל עירובין קד: המכניס שרץ למקדש חייב משום ולא יטמאו מחניהם וכ"פ הרמב"ם (ביאת מקדש ג:טז) דמכניס שרץ וכיוצא בו חייב כרת דטימא מקדש ה' ע"ש. ונראה דכיוצא בו שכ' הרמב"ם הוא נבילה ג"כ דהוא אב הטומאה. וא"כ במנבל בידים בהמה בעזרה עובר ג"כ אלאו זה שהרי מכניס נבלה לעזרה...
אבל לא מזכיר הענין שלי בטיפול במקרים רבים כזה בבת אחת.
אם מקרה של שחיטה פסולה בקרבן היתה נחשבת ל"פסולו בקודש" שדינה שיוצאת לבית השריפה (אע"פ שלא נעשה מעשה שחיטה), אז היה נפתח אפשרות לפתור את הבעיה אם נאמר שדין עומד לישרף\כתותי מכתת שיעוריה יהיה גורם שאין בנבלה כזאת שיעור לטמא דבר אחר. אבל נראה שכיון שסוף כל סוף זה כאילו לא נעשה פעולת שחיטה כלל, אז דינו: (תמורה ז.ג) "אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית.....ואם מתו, יקברו" ואין בה דין שריפה.
כמובן, טומאה שקרה לדבר שהיה לו קדושת הגוף\קדושת מזבח (קרבן שנתנבל ע"י שחיטה פסולה) שונה מסתם דבר טמא (כמו שרץ), והענין הנוסף של "אימת קדשים" ימנע מאנשים להתקרב אל הנבלה. אבל אם זה מתרחש ברמה המונית, תהיתי אם זה יהיה מצריך לגישה מיוחדת.
האם יש למישהו מידע נוסף או חושבים שאני חסר כלשהוא?
תודה.
