הערות והארות במסכת יומא

[באמונתו]

נה, א
תנו רבנן: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: אחת, אחת ואחת, שתים ואחת, שלש ואחת, ארבע ואחת, חמש ואחת, שש ואחת, שבע ואחת. ולא פליגי; מר כי אתריה - ומר כי אתריה.
רש"י: מר כי אתריה וכו' - באתריה דר' מאיר מונין מנין כלל תחילה ואחר כך פרט, כגון עשרים ואחת עשרים ושתים, ובאתריה דר' יהודה פרט תחילה, שתים ועשרים, שלש ועשרים. חדושי הריטב"א, ר' אברהם מן ההר.
בפירוש רבינו אליקים: מר כי אתריה ומר כי אתריה, באתריה דר' יהו', מקדימין מניין גדול למניין קטן, כמו שעושין [בלשון] לעז, לכך א' שתים ואחת, ובאתריה דר' מאיר מקדימין מנין קטן כמ' שעושין בלש' (עברית) אשכנז [עפ"י כ"י, מספר סריקה 290], לכך נאמ' אחת ושתים.
ר"א מתאר בדיוק כפי הידוע לנו בין השפות, כמו באנגלית: twenty-one, twenty-two. יידיש: צוויי און צוואַנציק, דרייַ און צוואַנציק.

חידוש יש בכל העניין, לדמות מספרים אחידים, דוגמת אלו ברש"י, כגון עשרים ואחת, עשרים ושתים - שתים ועשרים, שלש ועשרים, למניין הכהן גדול ביוה"כ במקדש: אחת ושתים, אחת ושלש - שתים ואחת, שלש ואחת, שאינם מספרים אחידים, אלא
"הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת", כמפורש תיכף בסמוך, ר"ל שסופר שתי הזאות שונות, ומ"מ מבואר שהכלל להיות "מונין מנין כלל תחילה ואחר כך פרט", או "פרט תחילה", לא משתנה.

ובתוספות ישנים: מר כי אתריה, ומר כי אתריה. וגם בלשון המקרא, פעמים שמקדים חשבון מועט למרובה, ופעמים אפכא:
יש לעיין, מה עניין התוספות ישנים וכוונתם, להוסיף כאן גם מלשון המקרא, אחרי שאמרו "מר כי אתריה, ומר כי אתריה", ואפשר שרוצים ליישב, אשר כאן הלא מדובר בעבודת כהן גדול במקדש, שמן הראוי שינקוט לשון הקודש של מקרא, לא לפי ארצו ומקומו, ולכן הוסיפו הסבר ש"גם בלשון המקרא, פעמים שמקדים חשבון מועט למרובה, ופעמים איפכא", אשר ממילא אין מניעה לכ"ג להשתמש בלשון הנהוג במדינתו: "מר כי אתריה, ומר כי אתריה", וע"ע לקמן.

ספר שושנים לדוד: ואנן עבדינן כר"מ, משום דהכי מנינן הכלל תחלה ואח"כ הפרט, כגון עשרים ושתים.
בקהלת יעקב - מענה לשון לשון חכמים מערכת אות מ סימן שלט: ואיכא למידק, דכיון דבאתריה דר"י מונה הפרט תחילה, קשה, דבסוכה דף נ"א ע"ב רבי יהודה אומר שבעים ואחד קתדראות היו שם. אף הוא היה מונה הכלל תחילה, וכן רבים בתלמוד. עכ"ל.
אבל כבר ציינו במסורת הש"ס: בילקוט אי' דברי ר' יהודה - ר' מאיר אומר אחת כו' וע"ש: גם רבי אליקים לעיל בדברינו, נוסחתו הפוכה, וכבילקוט. עתה, הרי יש לעיין לגבי ר"מ, אם מיוחסים אליו מאמרים, בהם מונה הכלל תחילה.
לענ"ד, הרי יש לומר שהדבר תלוי הוא באתריה דרבנו הקדוש מסדר משנתינו, וכיו"ב אתריה דבי רבי חייא ודבי רבי אושעיא מסדרי הברייתות.
אמנם, "חייב אדם לומר בלשון רבו", ובכ"ז, גדרי הלכה הזו דורשים בירור גדול לענ"ד, כי הרי כבר רבו השינויים באותם מאמרים, בין המשנה ותוספתא, בבלי - ירושלמי, כן ספרא ספרי מכילתא. אגדות ומדרשים יותר ויותר משתנים ביניהם.

שם בקהלת יעקב: ומורי הרב מורי זקני בספר גופי הלכות [כללי המ'ם סימן שכג] תמה על מנהגנו, דבסדר עבודת יום הכיפורים נהגינן לומר אחת ואחת בוא'ו כר"מ, ובספירת העומר נהוג עלמא כר"י, שנים ועשרים, שלשה ועשרים. יד דוד. שו"ת אמונת שמואל סימן מט. עכ"ל.
לכאורה, הקושיה הרי גדולה היא יותר, שאנו סותרים את עצמינו בתוך כדי דיבור, כגון: היום שלושה ושלושים יום, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים לעומר, שאנחנו פותחים מניין הימים בשיטת ר"י, אשר מונה הפרט תחילה, ומסיימים מניין השבועות כרבי מאיר שכלל תחילה, וצריך לעיין.

ספר יש סדר למשנה: ועוד איכא למידק, דבמנחות ק"ז ע"א במשנה, האומר הרי עלי עולה יביא כבש [פחות שבעולות. רש"י], ר"א בן עזריה אומר תור או בן יונה. וכתבו תוס' ד"ה ראב"ע וכו' בגמ' אמרינן דלא פליגי דמר כי אתריה וכו' ואף על פי שהיו רגילין לקנות הקרבנות בירושלים וכו' מ"מ דעת הנודר לפי מה שרואה בעיר ע"כ.
והנה הכא דכל עבודת יוה"כ והזיית האלו אינן אלא במקדש שבירושלים, קשה קושיא התוס', דהרי ברור דכהן גדול צריך למנות כמנהג ירושלים. וא"כ מה דקאמר הש"ס, ולא פליגי, מר כאתריה וכו' ופירש"י באתריה דר"מ מונין מנין כלל תחילה ואח"כ פרט וכו' ובאתריה דר' יהודה פרט תחילה וכו' אינו מובן, דהא ודאי דלא איכפת במנין שמונין בני העיר שמשם בא הכהן גדול, כ"א כמנין הנהוג בירושלים. כך צריך למנות:

מצאתי כתוב: אחת התופעות המעניינות בשפה, היא זו שאדם נוהג לספור... בשפת האם שלו, גם אם הוא חי כבר בארץ אחרת הרבה שנים... רבים מעידים על טבע אנושי הזה, ואף חוקרים סיבותיו.
עד כדי כך, כשתופסים מי שחשוד כמרגל למדינה וארץ זרה, הרי רגילים לבדקו במספרים. מ"כ: you can always try to catch a ... spy by asking him... to do a simple arithmetic problem (people tend to do calculations in their native tongue)

מסתבר ש"שם" ו"מספר", שני יסודות שונים בבריאה ובמוח הם. בתהלים: מוֹנֶ֣ה מִ֭סְפָּר לַכּוֹכָבִ֑ים - לְ֝כֻלָּ֗ם שֵׁמ֥וֹת יִקְרָֽא: ישעיהו: הַמּוֹצִ֥יא בְמִסְפָּ֖ר צְבָאָ֑ם - לְכֻלָּם֙ בְּשֵׁ֣ם יִקְרָ֔א.
אף בריש ספר יצירה: ברא את עולמו בשלשה ספרים, בִסְפָר וסופר וְסָפוּר...
יסוד המספר, שמפורש שם בפסוקים תחילה, הינו מושרש עמוק יותר באדם מאשר יסוד השם, אשר ממילא, לא בנקל משַנה האדם אופן ספירתו, וזכרונו ממספרים.

לפיכך קבעו החכמים: "מר כי אתריה, ומר כי אתריה", והרי הם חששו מטעות של כ"ג במניין מאוד, כמפורש תיכף בסמוך: דכולי עלמא מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת, מאי טעמא? רבי אלעזר אמר: שלא יטעה בהזאות... רש"י: שלא יטעה - שיהא לו שהות בנתיים, לתת לבו למנין, שלא יטעה. וכן הלכה.

וכן העיד על עצמו מישהו, בעניין השינוי הזה עצמו: My native language is English, and I have lived in a German-speaking country for more than twenty years. Nevertheless, if somebody says “siebenundzwanzig” (27), I frequently write the seven first. Siebenundzwanzig is, literally translated, seven and twenty - many languages have this pattern

[אִיךְ-מֶיְין]

בגמרא: ר' אליעזר אומר ארון גלה לבבל.

בפרקי דרבי אליעזר פרק נ:

רַבִּי פִינְחָס אוֹמֵר שְׁנֵי עֲשִׁירים הָיוּ (לְפָנִים) בָּעוֹלָם. קֹרַח בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּצָא אוֹצְרוֹת זָהָב שֶׁל יוֹסֵף. וְהָמָן בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם [נ"א: בשושן], שֶׁלָּקַח כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.

והסביר שם הרד"ל: שהמן היה בצבאו של נבוכדנצאר.

ובפרק הבא שם (נא) איתא שחזקיהו הראה לשלוחי מלך בבל את אוצרות מלכי יהודה ואוצרות קדה"ק! ופתח להם הארון והראה להם לוחות שבו!!! ולכן נענש הנה ימים באים וכו' ולא יוותר דבר.

וכעס הב"ה עליו ואמ' לו לא דייך שהראת להם את כל אוצרות מלכי יהודה ואת כל אוצרות בית קדשי הקדשים אלא שפתחת להם את הארון והראית להם את הלוחות מעשה ידי, חייך הם יעלו ויקחו את כל אוצרות מלכי יהודה ואת כל אוצרות בית קדשי הקדשים, שנ' הנה ימים באים נאם ה' ונשא את כל אשר בביתיך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה יובאו לא יותר דבר

והנה לכאורה העונש על שהראה להם הארון הוא – שיגלה הארון. ועוד, שהרי מאן דס"ל הכא ארון גלה הוא ר' אליעזר, ואת פדר"א כידוע חיבר ר' אליעזר, וא"כ ארון גלה בכלל אוצרות קדש הקדשים.
ומי לקח אוצרות קדש הקדשים? המן הרשע מיודענו...

[באמונתו]

בגמרא: ר' אליעזר אומר ארון גלה לבבל.

בפרקי דרבי אליעזר פרק נ:

רַבִּי פִינְחָס אוֹמֵר שְׁנֵי עֲשִׁירים הָיוּ (לְפָנִים) בָּעוֹלָם. קֹרַח בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּצָא אוֹצְרוֹת זָהָב שֶׁל יוֹסֵף. וְהָמָן בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם [נ"א: בשושן], שֶׁלָּקַח כָּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.

...

נוסח אחר במדרש הגדול בפרשת קרח: המן, נאמר בו ויספר להם המן את כבוד עשרו, שלקח את כל אוצרות מלכי יהודה, ואוצרות בית המקדש.
אולי הדרשה היא עפ"י בראשית רבה - פרשת בראשית פרשה ג: אין כבודו אלא בית המקדש - היך דאת אמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו... ובילקוט שמעוני הגרסה: ואין כבוד אלא בית המקדש... לכן נדרש מ"כבוד" עשרו - אוצרות בהמ"ק.

אמנם, בפרקי דרבי אליעזר גופו, מפורש לעיל: אמר ר' תחנא, בא וראה עשרו של אחשורוש, שהיה עשיר מכל מלכי מדי ופרס, ועליו הכתוב אומ' והרביעי יעשיר עושר גדול, ומה היה עשרו של אחשורוש... וכל כלי תשמישיו של אחשורוש, לא היו בכלי כסף אלא בכלי זהב, והביא כלי בית המקדש, וכלי ביתו כלן היו משתנין ונעשין כעופרת, שנ' וכלים מכלים שונים... וכן הוא במגילה יב, א.

[באמונתו]

נח, א
בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: הניח מזרק בתוך מזרק, וקבל בו את הדם, מהו?... איכא דאמרי, הכי בעי מיניה: דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך? תא שמע, דתנא דבי רבי ישמעאל: את כל כלי השרת - אשר ישרתו בם בקדש, שני כלים ושירות אחת.
רש"י: כלי השרת - שני כלים במשמע, ושירות אחת.
רבינו חננאל: ופשטנא מהא, ואת כל כלי השרת וגו' - ב' כלים בשירות אחת...
רבי אליקים: בם, לשון רבים, ומשמ' אפי' שני מזרקין.

הדרש לא מובן, ראה התורה תמימה - הערות: לא נתבאר מהיכא משמע ליה לדרוש מלשון פסוק זה שני כלים ושירות אחת.

ואולי דקדקו חז"ל שינוי לשון דכאן כתיב אשר ישרתו בם, ובפרשה הקודמת פ' ל"א ולעיל בפרשה זו פ' ט' ולהלן פ' י"ד בכולם כתיב אשר ישרתו בהם, ואף על פי דלכאורה אין חילוק בין לשון בם לבהם, אך חז"ל בעומק עיונם בסגולת לשון הקודש, מצאו מקום להרגיש ולדרוש שינוי לשון זה, ודרשו ד"בהם" משמע כמו עמהם או אתם, ולשון זה אינו מורה על פרטי השימוש איך נעשית, אלא שרק שהם משמשים כפי הדין והצורך, כל אחת ביחוד, משא"כ הלשון "בם" הוי כמו בתוכם, ולכן מדכתיב כאן כלי השרת אשר ישרתו "בם", משמע אשר ישרתו בתוכם. ולכאורה, הלא בתוך הכלי אין שורתין רק באחת ולא בשתים וא"כ הול"ל "בהם", לכן דרשו שני כלים ושירות אחת, ר"ל בא לרמז שמותר לשמש שירות אחת בשני כלים, וכמו שצייר שהניח מזרק בתוך מזרק.

גם י"ל דדייקו הנקוד במלה "כלֵי", בציר"י הלמ"ד, ובעלמא כתיב בחיר"ק, כל כלי זהב, מכל כלי עץ, כל כלי חרש, כל כלי העור, כל כלי מעשה (פ' מטות) ועוד הרבה, כולם בחיר"ק, ורק כאן כתיב בציר"י - המורה על לשון רבים, ולכן דריש מה שדריש.

וגם י"ל דמדייק מדלא כתיב כלי "השרתות", דהיה משמע שתי שירות.

ובמלבי"ם:

פרשת ויקרא (מקטע א) אות יט: ר"ל שאם היה כתוב ישרתו בו, היה מורה בכל אחד בפ"ע. לא כן בשכתוב בם, מורה שיכול לשרת בהם כאחת.
אולי ט"ס, וצ"ל: שאם היה כתוב ישרתו בהם... ראה לק'.

שם פרשת אחרי מות אות קמא: ואחרי העיון ראיתי, כי בכינוי הרבים יאמר לפעמים "בם", ולפעמים "בהם". ונשא בם את השולחן, ויקדש בם, כי בם בחר ה' לשרתו, ולא תתחתן בם. והמותי את כל העם אשר תבא בהם. ויפתח יוסף את כל אשר בהם.
ומבואר שמלת "בהם" פורט יותר ממלת "בם". ובא לרוב כשיתפשט בכל הדבר שבו. ואמר ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו עליו בהם. ושם ונתנו עליו את כל כליו אשר ישרתו עליו בהם.
משא"כ (בפסוק יב) אמר את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש. ואמר ביומא הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בהם את הדם מהו, תנא דבר"י, אשר ישרתו בם בקדש, שני כלים ושירות א', שמ"ש "בם" משמע שאינו משמש בכל אחד בפרט וביחוד, [וכן אמר ביומא דף ס"ד ללמוד דרק באיתנייהו בעין ממ"ש משחתם בהם ולא כ' בם]...

לו"ד, לעניות דעתי יש להציע פירוש אחר, שבאמת מושג "כלי שרת" שהש"ס מלא בו, מופיע פעם אחת לבד בתורה, היינו במקרא זה: וְלָקְחוּ֩ אֶת־כָּל־כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת - אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ־בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ... (בדברי הימים מופיע פעם נוספת אחת: כלי שרת).

תיבת "שרת" כאן היא אמנם שם תואר, אך יש לומר, מאחר שהופעה היחידה היא בתורה, ובשאר מקומות שורש "שרת" משמשת תמיד כפועל, כבהמשך לשון הכתוב: אֲשֶׁ֧ר יְשָֽׁרְתוּ־בָ֣ם בַּקֹּ֗דֶשׁ, (מלבד "משרת", כבפרשת בהעלותך: וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו... והוא שם עצם), דרשו "השרת" כאילו מנוקדת כן: השֵרֻת = השירות (מעין הדרשות של "אל תקרי") שהוא שם פעולה, והנה היא בלשון היחיד, כאילו מופיע בפסוק: כְּלֵי השירות - שני כלים ושירות אחת!

[אִיךְ-מֶיְין]

נז.
תוספות ד"ה כילה דם הפר - הקשו התוספות: "לא ידענא מאי איצטריך לאיתויי האי קרא, תיפוק ליה מדכתיב מתנות דם הפר ברישא וכתיב חוקה" ותרצו: דאי מחוקה ה"א דדוקא שינה במעשה שלם, כגון הקדים כל עבודות שעיר (אחת למעלה ושבע דלמטה) לפני הפר, אבל הקדים רק אחת ממתנות שעיר לשבע מתנות הפר, לא מעכב מצד "חוקה" אלא מצד "וכילה" התורה אמרה כלה דם הפר לגמרי, ואח"כ כלה דם השעיר.

והחזו"א (סימן קכז אות ט' בקטע המתחיל ובתוס' פירשו) הוכיח מדברי התוס', שלר' יהודה גם דברים שלא נאמר בהם 'חוקה' (שנאמר רק על לפני ולפנים), 'וכילה' כן נאמר, והמשנה בדף ס. "כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר, אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום, הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר" הגם דמוקמינן לה בדף סא. בהזאות שבהיכל, בכל זאת אתיא גם כר' יהודה.

והקשה החזו"א: א"כ מדוע לר' יהודה הקדים מעשה לחברו בהזאות המזבח לא מעכב, (כמבואר דף מ. "לא, דאקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות דשעיר בהיכל. ורבי יהודה היא, דאמר: דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ, לא מעכבי"), הא קרא כתיב להדיא באחרי מות (טז כ), "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי" הרי דאם ילפינן מוכילה, אפילו מתנות המזבח צריך לעכב.

[אִיךְ-מֶיְין]

נח:

במשנה "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' זה מזבח הזהב".

כתב הגבורת ארי: דלאו מלפני ה' נפקא, דהא קרא בהדיא כתיב שהזאות דיו"כ הם על מזבח הזהב, "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וכו' וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וכו' וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וכו'" (שמות ל), אלא סידורא דקרא נקט ואזיל, ומפרש ליה.

אמנם העירו בזה: דמרש"י משמע דמלפני ה' דריש, שכתב: "זה מזבח הזהב: דאילו מזבח החיצון לא לפני ה' הוא" וביותר: דכן מבואר להדיא בתורת כהנים (פ"ג ח') "דתניא או אינו מדבר אלא במזבח החיצון, תלמוד לומר אשר לפני ה', הא אינו מדבר אלא במזבח הפנימי". וא"כ חוזרת שוב הקושיא דמקרא מפורש הוא, ומה צריך למילף מלפני ה', וצ"ע. (חוקת היום).

[ביקורת תהיה]

נח, א
'שָׁרֵת' - שם־תואר הוא.

לא כי, אלא שם־עצם הוא, והוראתו: שרות, שמוש, כתרגומו: שמושא.

[באמונתו]

לשון הכתוב: וְלָקְחוּ֩ אֶת־כָּל־כְּלֵ֨י הַשָּׁרֵ֜ת... משך חכמה - פרשת במדבר: והנה ידוע, דעל שם התואר יתכן ה"א כמו החכם, הלבן, האדם. אבל על שם העצם לא יבוא ה"א, כמו הראובן...

[באמונתו]

נז.
תוספות ד"ה כילה דם הפר - הקשו התוספות: "לא ידענא מאי איצטריך לאיתויי האי קרא, תיפוק ליה מדכתיב מתנות דם הפר ברישא וכתיב חוקה" ותרצו: דאי מחוקה ה"א דדוקא שינה במעשה שלם, כגון הקדים כל עבודות שעיר (אחת למעלה ושבע דלמטה) לפני הפר, אבל הקדים רק אחת ממתנות שעיר לשבע מתנות הפר, לא מעכב מצד "חוקה" אלא מצד "וכילה" התורה אמרה כלה דם הפר לגמרי, ואח"כ כלה דם השעיר.

והחזו"א (סימן קכז אות ט' בקטע המתחיל ובתוס' פירשו) הוכיח מדברי התוס', שלר' יהודה גם דברים שלא נאמר בהם 'חוקה' (שנאמר רק על לפני ולפנים), 'וכילה' כן נאמר, והמשנה בדף ס. "כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר, אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום, הקדים דם השעיר לדם הפר יחזור ויזה מדם השעיר לאחר דם הפר" הגם דמוקמינן לה בדף סא. בהזאות שבהיכל, בכל זאת אתיא גם כר' יהודה.

והקשה החזו"א: א"כ מדוע לר' יהודה הקדים מעשה לחברו בהזאות המזבח לא מעכב, (כמבואר דף מ. "לא, דאקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות דשעיר בהיכל. ורבי יהודה היא, דאמר: דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ, לא מעכבי"), הא קרא כתיב להדיא באחרי מות (טז כ), "וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר הֶחָי" הרי דאם ילפינן מוכילה, אפילו מתנות המזבח צריך לעכב.

בלשון התוספות: ושמא י"ל דלהכי אייתי האי קרא, דאי מדכתיב חוקה, ה"א מחוקה לא ילפינן אלא היכא דשינה הסדר של מעשה שלם, כגון אם הקדים כל עבודת שעיר דבחד מקום מקמי מתנות דפר, אבל כי האי גוונא, שאינו מקדים אלא אחת ממתנות דשעיר מקמי שבע מתנות דפר, לא מעכב, להכי מייתי מדכתיב וכלה, התורה אמרה כלה דם הפר לגמרי ואח"כ כלה דם השעיר, והוי כמו שינה הכתוב עליו לעכב. ע"כ.
בלשונם משמעות קצת, שדרשת "וכלה" היא לא עומדת כשלעצמה, אך גילוי מילתא ללימוד מ"חוקה" היא, שהרי כתבו: דאי מדכתיב חוקה, ה"א מחוקה לא ילפינן... ה"א בלבד. ממילא, מאן דלא דריש מחוקה - לא דריש גם וכלה.

[ביקורת תהיה]

'משך חכמה': והנה ידוע, דעל שם התואר יתכן ה"א, אבל על שם העצם לא יבוא ה"א.

לפני כל שם ממיני השמות תבוא ה"א הידיעה, מלבד לפני שם־עצם־פרטי (ראובן, ירושלים וכיו"ב). ודברי רבי מאיר שמחה:

והנה ידוע, דעל שם התואר יתכן ה"א, כמו 'החכם', 'הלבן', 'האדום', אבל על שם העצם לא יבוא ה"א, כמו 'הראובן', לבד שם המין. ומטעם זה כתוב 'האדם', 'השמש', שמינו הוא פרטיותו. לכן בריש כריתות מדמה הא דכתיב בתרומה 'זר לא יאכל בו', וכתיב בשמן המשחה 'אשר יתן ממנו על זר', דבזר שלא מעיקרו פליגי אם מקרי זר; אבל כאן דכתיב 'והזר הקרב יומת', 'הזר' בה"א, הוא שם התואר, זר דאותו עבודה, אע"ג דהמשורר כשיפסל בקול יחזור לעבודת השוערים. ובכהאי גוונא גבי תרומה, היכי דהיא ראויה עוד לשוב לאכול בתרומה, כמו בת כהן שניסת לישראל, לאו זרה היא, דשם כתיב בלא ה"א, וזה שם העצם ולא שם התואר.

נשגבו.

[באמונתו]

'משך חכמה': והנה ידוע, דעל שם התואר יתכן ה"א, אבל על שם העצם לא יבוא ה"א.

לפני כל שם ממיני השמות תבוא ה"א הידיעה, מלבד לפני שם־עצם־פרטי (ראובן, ירושלים וכיו"ב). ודברי רבי מאיר שמחה:

והנה ידוע, דעל שם התואר יתכן ה"א, כמו 'החכם', 'הלבן', 'האדום', אבל על שם העצם לא יבוא ה"א, כמו 'הראובן', לבד שם המין. ומטעם זה כתוב 'האדם', 'השמש', שמינו הוא פרטיותו. לכן בריש כריתות מדמה הא דכתיב בתרומה 'זר לא יאכל בו', וכתיב בשמן המשחה 'אשר יתן ממנו על זר', דבזר שלא מעיקרו פליגי אם מקרי זר; אבל כאן דכתיב 'והזר הקרב יומת', 'הזר' בה"א, הוא שם התואר, זר דאותו עבודה, אע"ג דהמשורר כשיפסל בקול יחזור לעבודת השוערים. ובכהאי גוונא גבי תרומה, היכי דהיא ראויה עוד לשוב לאכול בתרומה, כמו בת כהן שניסת לישראל, לאו זרה היא, דשם כתיב בלא ה"א, וזה שם העצם ולא שם התואר.

נשגבו.

מ"מ, לגבי "כּלֵי השרת", "השרת" מתארת "כּלֵי", גם אם "שרת" כשלעצמה היא שם עצם. בשפת אנגלית קיים מושג דקדוקי של: Noun adjunct, או: Adjectival noun, והוא "שם עצם אשר מתפקד ומשמש בתור שם תואר", בלי גדר ברור.
עכ"פ, בעניינינו אין נ"מ, מפני שוודאי אינו פועל, כנ"ל.

[באמונתו]

נח:

במשנה "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' זה מזבח הזהב".

כתב הגבורת ארי: דלאו מלפני ה' נפקא, דהא קרא בהדיא כתיב שהזאות דיו"כ הם על מזבח הזהב, "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וכו' וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וכו' וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וכו'" (שמות ל), אלא סידורא דקרא נקט ואזיל, ומפרש ליה.

אמנם העירו בזה: דמרש"י משמע דמלפני ה' דריש, שכתב: "זה מזבח הזהב: דאילו מזבח החיצון לא לפני ה' הוא" וביותר: דכן מבואר להדיא בתורת כהנים (פ"ג ח') "דתניא או אינו מדבר אלא במזבח החיצון, תלמוד לומר אשר לפני ה', הא אינו מדבר אלא במזבח הפנימי". וא"כ חוזרת שוב הקושיא דמקרא מפורש הוא, ומה צריך למילף מלפני ה', וצ"ע. (חוקת היום).

לכאורה, הקרא שם: וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה - מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים - אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם... מופיע בסוף פרשת תצוה, ואצלנו הפסוק שבפרשת אחרי מות: וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְיָ֖ וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו - וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר - וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב...
מהיכא תיתי שמדובר בעבודה הזהה ובמזבח האחד, הלא אולי שתי מצוות ועבודות שונות כאן, לא באותו מזבח הקטורת.
כמובן, למעשה ודאי הכול אחד הוא, אבל אפשר שזה אחרי הדרש אצלנו מלפני ה'.

[אִיךְ-מֶיְין]

לכאורה, הקרא שם: וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה - מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים - אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם... מופיע בסוף פרשת תצוה, ואצלנו הפסוק שבפרשת אחרי מות: וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְיָ֖ וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו - וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר - וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב...
מהיכא תיתי שמדובר בעבודה הזהה ובמזבח האחד, הלא אולי שתי מצוות ועבודות שונות כאן, לא באותו מזבח הקטורת.
כמובן, למעשה ודאי הכול אחד הוא, אבל אפשר שזה אחרי הדרש אצלנו מלפני ה'.

תירוץ מעניין, אך מאד מחודש לומר (אפילו כהו"א) שחטאת הכיפורים = פר ושעיר הפנימיים, ינתנו על מזבח הפנימי ואח"כ גם על החיצון.

[מחולת המחנים]

כהן גדול שאינו מתענה ביום הכיפורים, כגון שאחזו בולמוס, האם יש לדון שתהא עבודתו פסולה?
האם נתפרש הדבר באיזה מקום?

[באמונתו]

חכמי ימינו האריכו בדבר, ויש לציין לדעת מרן הרב אלישיב, בספר וישמע משה (חלקים א' עמוד ז', חלק ה' עמוד 28).

[מיללער]

שייך להשאלה ברעק"א אם מי שלא צם יכול לעלות לתורה ביוה"כ ובתענית ציבור?

[באמונתו]

כהן גדול שנאנס ולא צם ביום הכיפורים, האם יש לדון שתהא עבודתו פסולה?
האם נתפרש הדבר באיזה מקום?

חכמי ימינו האריכו בדבר, ויש לציין לדעת מרן הרב אלישיב, בספר וישמע משה (חלקים א' עמוד ז', חלק ה' עמוד 28).

שייך להשאלה ברעק"א אם מי שלא צם יכול לעלות לתורה ביוה"כ ובתענית ציבור?

בפשטות, דומה הוא יותר אל ש"ץ שאינו מתענה, וניגש להתפלל מוסף יוה"כ .

למעשה, התשובה הרי מפורש יוצאת, מפי כתבי ר"י החסיד ותלמידו הרוקח ז"ל;
בספר השם לרוקח: ואין מזכירין השם ככתבו אלא במעיים ריקניות, דכתיב וכל קרבי את שם קדשו, לכך כהן גדול מזכיר שם הנכבד ביום הכפורים י' פעמים, זהו נכבדות מדובר בך - עיר האלהים.
[שם: וכל אדם לא יזכיר את השם עד שיהא בו ג' דברים: מקום טהור, ומלבושים טהורים, ובשרו טהור... הוא טהור, ומחשבותיו טהורים, ופיו טהור, וקרביו טהורים, שלא יהא רוק בפיו כשמזכיר את השם, וכל קרבי את שם קדשו, ומפני שמי נחת הוא...].
שם: וכשמזכירין אותו בני אדם בשר ודם, מליאי צואה ומעיינות טמאים, מיד מקנא לשמו...
[ושם: וטרם ילמד הרב אל תלמידו [= השם מפורש], ירחצו במים, ויטבלו במ' סאה, וילבשו בגדים לבנים, ויתענו אותו יום שילמדוהו...].
ובפירושי סידור התפילה לרוקח: כי כהן גדול שנכנס לעבוד [ביום] הכפורים, ולא היה יודע השם, היו מלמדין אותו ביום השמיני לטהרתו. ואין מזכירין השם כי אם בבגדי כבוד, כבוד שמו וסמיך ליה בהדרת קודש, ובמעים רקניות, שנאמר וכל קרבי את שם קדשו, וצריך שיהא קדוש בבשרו, שנאמר ויברך כל בשר שם קודשו. והשדים לא מפקי שם שמים לבטלה, והמלאכים רצים לקראת השם ומשתחוים לפניו. לכך הירא בוראו כשיאמר ה' - ירעד, ויזכור אהבת בוראו, ויראת יוצרו ברוך הוא. וכל קרבי את שם קדשו... וכל שירותיו של הקדוש ברוך הוא תיקנו בבקר קודם אכילה, כדי שישיר בטהרה כשקרביו ריקנין, לכך אמרו חכמים יפנה ואחר כך יתפלל. ואין מוסרין שם הקדוש כי אם בתענית לעת ערב! והכהן הגדול מזכיר השם ביום הכפורים ככתבו ביום צום.
אף יש בספר גימטריאות: ומתי מזכירין אותו, ביום הכיפורים י' פעמים - כנגד י' הוויותיו - במעיים ריקניות; "בהקבץ עמים יחדיו, וממלכות לעבוד את ה'", וכתיב בתריה: "עינה בדרך כחי", וגם עינוי מתיש כח האדם, לכך היו אומרים שם המפורש ביום הכיפורים...

לענ"ד, מכאן הבנה חדשה לעניין עגלון מלך מואב בספר שופטים, ממנו למדו רז"ל מהלכות שם המפורש, עיין לקמן.
לשון הכתוב שם:

וַיֹּ֕אמֶר [= אהוד לעגלון] דְּבַר־סֵ֥תֶר לִ֛י אֵלֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ - וַיֹּ֣אמֶר הָ֔ס - וַיֵּֽצְאוּ֙ מֵֽעָלָ֔יו כָּל־ הָעֹמְדִ֖ים עָלָֽיו: וְאֵה֣וּד׀ בָּ֣א אֵלָ֗יו וְהֽוּא־יֹ֠שֵׁב בַּעֲלִיַּ֨ת הַמְּקֵרָ֤ה אֲשֶׁר־לוֹ֙ לְבַדּ֔וֹ - וַיֹּ֣אמֶר אֵה֔וּד דְּבַר־אֱלֹהִ֥ים לִ֖י אֵלֶ֑יךָ - וַיָּ֖קָם מֵעַ֥ל הַכִּסֵּֽא: וַיִּשְׁלַ֤ח אֵהוּד֙ אֶת־יַ֣ד שְׂמֹאל֔וֹ וַיִּקַּח֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב מֵעַ֖ל יֶ֣רֶךְ יְמִינ֑וֹ וַיִּתְקָעֶ֖הָ בְּבִטְנֽוֹ: וַיָּבֹ֨א גַֽם־הַנִּצָּ֜ב אַחַ֣ר הַלַּ֗הַב וַיִּסְגֹּ֤ר הַחֵ֙לֶב֙ בְּעַ֣ד הַלַּ֔הַב כִּ֣י לֹ֥א שָׁלַ֛ף הַחֶ֖רֶב מִבִּטְנ֑וֹ - וַיֵּצֵ֖א הַֽפַּרְשְׁדֹֽנָה: וַיֵּצֵ֥א אֵה֖וּד הַֽמִּסְדְּר֑וֹנָה וַיִּסְגֹּ֞ר דַּלְת֧וֹת הָעֲלִיָּ֛ה בַּעֲד֖וֹ וְנָעָֽל: וְה֤וּא יָצָא֙ וַעֲבָדָ֣יו בָּ֔אוּ וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֛ה דַּלְת֥וֹת הָעֲלִיָּ֖ה נְעֻל֑וֹת - וַיֹּ֣אמְר֔וּ אַ֣ךְ מֵסִ֥יךְ ה֛וּא אֶת־רַגְלָ֖יו בַּחֲדַ֥ר הַמְּקֵרָֽה: וַיָּחִ֣ילוּ עַד־בּ֔וֹשׁ וְהִנֵּ֛ה אֵינֶנּ֥וּ פֹתֵ֖חַ דַּלְת֣וֹת הָֽעֲלִיָּ֑ה וַיִּקְח֤וּ אֶת־הַמַּפְתֵּ֙חַ֙ וַיִּפְתָּ֔חוּ וְהִנֵּה֙ אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם נֹפֵ֥ל אַ֖רְצָה מֵֽת:
רש"י: דבר אלהים לי אליך - וצריך אתה לעמוד: ויקם מעל הכסא - לכך זכה, ויצאה ממנו רות... ויצא הפרשדונה - תרגם יונתן ונפק אוכליה שפיך, עשאו כשתי תיבות, ושי"ן משמשת לשתיהן, ויצא הפרש שדונה, בשפיכה. שפך - שדא בתרגום... מסיך רגליו - עביד צורכיה, הם הנקבים הגדולים...

לא ברור כ"כ, כל עניין הזכרת והדגשת "ויצא הפרשדונה - ונפק אוכליה שפיך", גם "מסיך רגליו", פירוש "עביד צורכיה, הם הנקבים הגדולים" לכאן.
לפי כל הנ"ל, אפשר מאחר שהוזכר שם שֵם שמיים, אשר משם למדו דין העמידה לשומע שם מפורש, ממילא, אף חובת נקיות הגוף חלה עליו, והלא "אין מזכירין השם ככתבו אלא במעיים ריקניות - דכתיב וכל קרבי את שם קדשו - וכשמזכירין אותו בני אדם בשר ודם, מליאי צואה ומעיינות טמאים, מיד מקנא לשמו".

וז"ל הרוקח בספר השם (לשונו בכ"י שלפנינו משובש קצת):

המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם, אמר ר' יהושע בן קרחה, בכל יום דנין את העדים בכינוי, יכה יוסה את יוסה, נגמר הדין, לא היו הורגין בכינוי, אלא מוציאין כל אדם לחוץ, ומשיירין את הגדול שבהן, ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש, והוא אומר, והדיינין עומדין על רגליהם, וקורעין ולא מאחין, והשני אומר אף אני כמוהו, ושלישי אומר אף אני כמוהו, עומדין מנ"ל, אמר ר' יצחק אמר ר' אמי, אמר קרא ואהוד בא אליו, והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו, ויאמר דבר סתר לי אליך המלך, ויקם מעל הכסא, והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון שהוא גוי, לא שמע אלא בכינוי, עמד, ישראל ושם המפורש, על אחת כמה וכמה...

יש מקשין, אם כן, אפילו בכינוי היו צריכים לעמוד, ואין זה, שהרי ברכת המזון בישיבה, וכמה ברכות, [ועוד כשמעידין בכינוי, היו יושבין. -
ויש אומרים, כינוי בפי הגוי - כשם המפורש בפי ישראל, לפי שהגוי נהרג על כינוי].

אלא כך הוא, "והוא שב מן הפסילין אשר את הגלגל, ויאמר דבר סתר לי אליך המלך" לאמר, והם "יצאו מעליו, כל העומדים עליו, ואהוד בא אליו, והוא יושב בעליית המקרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד, דבר אלקים לי אליך המלך, ויקם מעל הכסא"...
ויש לומר כך פירושו, "והוא שב מן הפסילין", עד עתה היו ישראל שואלין בפסילין, והוא שב מהן, כי המלך שם פסילין כדי שישתחוו להם, והוא שב מהן,
"ויאמר דבר סתר לי אליך המלך", שלא אוכל לדבר לך לפני איש, ומיד וישב המלך, שאין דבר סתר שאינו יכול להגיד בפני יועציו אלא שם המפורש, והוצרך, כדי שידע המלך, שישראל עובדים לאלהים אחרים, וכשאמר דבר סתר, ידע שמן הקדוש ברוך הוא, ואילו היה מגיד בשם הקדוש ברוך הוא בפני עבדיו, היו הורגין אותו, מפני שהעמיד פסילים את הגלגל, וצוה שלא לשאול לנביא אלא לפסילין, והוא שב מהן, כאילו סבורים ששאל, ולא עשה אלא שיהו סבורים שיהא אומר בשמם למלך, ואמר "דבר סתר לי אליך המלך", שלא אוכל להגיד לך בפני יועציך, וחשב שעל השם אמר, ואמר לא אוכל לדבר בפני עבדך, וחשב המלך - מן השם רוצה לדבר, ולפני עבדיו אמר שלא ידברו הם, כי לא להזכיר בפני עבדיו, כי לא יוכלו לשמוע מפני שהעמידו פסילים.
"ויצאו מעליו כל העומדים עליו", שידע שאין מזכירין שם המפורש בפני רבים!
"ואהוד בא אליו", והלא כבר דבר אליו, ויצאו, למה הוצרך להיות בעלית המקרה, אלא אמר לו אהוד, שם המפורש צריך טהרה, ובמקום עבדיך אין טהרה להזכירו, והלך בעליית המקרה אשר לו לבדו, מקום טהור הוי,
והוא ישב, אמר "אהוד, דבר אלקים לי אליך", כיון שראה שישב, אמר אהוד, דבר אלקים לי אליך, אומר לך בכינוי, כה אמר "אלקים" הנבואה, ואילו תעמוד, אומר לך, כה אמר "ה'" ככתיבתו, שכך צוה לי לומר לך בעמידה.
וזו היא "עגלון שהוא גוי, ולא שמע אלא בכינוי, עמד כדי לשמוע בשם המפורש", עגלון שאינו מאמין בה', כיון ששמע מאהוד שאמר דין לשמוע בעמידה, כשאמר לו כה אמר ה' הנבואה, בלשון שאמר לומר לך אם תעמוד, "ישראל" שמאמינים בו, כל שכן שצריכין לעמוד, כששומעין את השם ככתיבתו.
ואם תאמר, לא היה צריך לומר "לא שמע אלא בכינוי", אלא כך יעמד, כדי לשמוע הכל בשם המפורש, אלא לפי שבישיבה שמע דבר אלהים, דוגמת הדיינין - כששומעין כל היום בכינוי יוס"ה יוס"ה, היו יושבין.
ועוד, אם לא תאמר כמו שכתבנו, ויעמוד כדי לשמוע שם המפורש, אלא בשביל שכבר שמע הכינוי, אם כן - כך היה צריך לומר, ישראל ששמע שם המפורש כבר, צריך לעמוד, ואינו אומר אלא קודם שיאמר העד שם המפורש היו עומדין, ולא אחר ששומעין.
ד"א, בתמיה, "דבר אלקים לי אליך" שאתה יושב, והלא ככתיבתו אתה צריך לשמוע, ועמד לשמוע ככתיבתו.

וכן כל העם העומדים בעזרה או בהר הבית, כששומעין את שם המפורש מפי כהן גדול, עומדים, כל השומע עד יריחו עמד.
ואחר שמת שמעון הצדיק, לא היו מזכירין ברכת כהנים בשם המפורש. מי כמוכה באלים ה' - מי כמוכה נאדר בקודש, נזכיר ככתיבתו שם הנורא כשעושה פלא, כגון בימי שמעון הצדיק, ולא אחר כך שלא היה פלא.

שוב מצאנו בפירושי סידור התפילה לרוקח [כז] אשרי, יסוד ודין נוסף בזה:

וממשלתך בכל דור ודור, כי הוא היוצר כל והוא בראם, ובאות קטנה י' ברא העולם הבא, כי ב' אלפים שנה קודם העולם, ו' אלפים שנה היה העולם ואלף חרב הרי ט' אלפים, ואחר כך י' כשיכנס העולם הבא, לכך נברא העולם הבא בי'. וי' קטנה, כי באי העולם הבא מועטין. וכפופה, אין זה הדומה לזה, זה כחמה, זה כלבנה, וזה ככוכבים, ומי שמקטין עצמו כי' וכפוף ושפל רוח ויודה להקב"ה, שהרי א"ר יוסי יהא חלקי עם מי שאומר פסוקי דזמרה ותהילה לדוד בכל יום, זהו יו"ד, אם יודה לה' חסדו, ויודה על פשעו, הרי הוא בן העולם הבא שנברא ביו"ד. ואין בעולם הבא אלא צדיקים יושבין ויודו לה', ונהנין מזיו שכינה, ושם אין כי אם הודיות, מי שיודה בעולם הזה עלי עשור לעולם הבא שנברא בי', ואין בו לא אכילה ולא שתי' אלא נהנין מזיו השכינה, שנ' ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, וכת' כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך, כן אברכך בחיי, כמו חלב ודשן תשבע נפשי, וכת' אך צדיקים יודו לשמך - ישבו ישרים את פניך, וקדש הקדשים י' אמות, ואין לבא שם אלא בעינוי נפש לכל, והדביר כ' אמות, י' סביב לארון כמעין יו"ד, מה ארון בנס עומד ועל סביביו י' אמות, כך בין תיבה לתיבה רוח כמו י', לכך י' כל"מ בא"ב להפך מלך, וכן כ'בוד לה'ודיע מ'לכותו הרי להפך מלך.

כאן נמצא מפורש לגבי הקדש קדשים, ש"אין לבא שם אלא בעינוי נפש לכל"!
כיו"ב בספר רקח עצמו, הלכות יום הכיפורים סימן רטז:

ודרשו לקדוש ה' מכובד, זה יום הכפורים, קטרת לפני ולפנים ביום הכפורים, שהעושה בו תשובה, קציעות כל בגדותיך, יהיה נפשו בצרור החיים עם ה' לעולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתייה, כי אם הנפש נהנית כקטורת ביום הכפורים!

[באמונתו]

נח, ב
ולרבי עקיבא, נקיף דרך ימין? לימא בדרמי בר יחזקאל קא מיפלגי, דאמר רמי בר יחזקאל: ים שעשה שלמה עומד על שנים עשר בקר, שלשה פונים צפונה, ושלושה פונים ימה, ושלשה פונים נגבה, ושלשה פונים מזרחה, והים עליהם מלמעלה, וכל אחוריהם ביתה. הא למדת שכל פינות שאתה פונה - לא יהו אלא דרך ימין, למזרח. מר אית ליה דרמי בר יחזקאל, ומר לית ליה דרמי בר יחזקאל? - לא, דכולי עלמא אית להו דרמי בר יחזקאל, והכא בהא קא מיפלגי; מר סבר: ילפינן פנים מחוץ, ומר סבר: לא ילפינן פנים מחוץ...
רבי' אליקים: פנים מחוץ, מזבח הפנימי ממזבח החיצון, דבמזבח החיצון קים לן דהוה מקיף דרך ימין מש' דרמי בר יחזקאל, כדתנן בא לו לקרן דרומ' מזרח' צפונ' וכול'...

בהערות הגרי"ש אלישיב: ולכאורה צ"ב, וכי דין הוא בחוץ דוקא לומר כל פינות, שנבוא ונדון אי ילפינן פנים מחוץ. הא מילתא דסברא היא דאומרים כל פינות שאתה פונה יהא לימין, וכדחזינא בים שעשה שלמה, א"כ מה"ת שלא יהא כן נמי בפנים...
לענ"ד, עוד קשה, הרי כל שכן הוא, אם בחוץ יש להקפיד על "כל פינות", כ"ש בפנים יש להקפיד טפי, יציבא בארעא - וגיורא בשמי שמיא?

לעניות דעתי, יש ליישב עפ"י שיר השירים רבה פרשה א: וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש שמאל למעלה, והלא הכל ימין, שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח - ימינך ה' תרעץ אויב, [וכן ה"א =הוא אומר= ימין ה' רוממה - ימין ה' עושה חיל], ומה ת"ל מימינו ומשמאלו, אלא אלו מימינים ואלו משמאילים, אלו מכריעין לכף זכות ואלו מכריעין לכף חובה... וכיו"ב מופיע בשאר מדרשים.
כוונת מדרש: ימינך ה' נאדרי בכח - ימינך ה' תרעץ אויב, ואומר ימין ה' רוממה - ימין ה' עושה חיל, לומר שכביכול למעלה, השמאל ג"כ ימין הוא, עניין נשגב מבינת אנוש, שאין נתפס אצלנו האפשרות כזאת, של שני צדדי ימין.

נוסח אחר באותם מדרשים, ל"ג לתיבות "והלא הכל ימין", גם לא "שנאמר ימינך", רק גורס ע"ד מדרש הגדול - פרשת נח: "דכתיב ויאמר לכן שמע דבר ה', ראיתי את ה' יושב על כסאו, וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. וכי יש ימין ושמאל למעלן, אלא מימינו אלו שהן מטין כלפי זכות, ומשמאלו אלו שהן מטין כלפי חובה". וכיו"ב במדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן כא: וכי שמאל (וימין) למעלה... (וע"ע במדרש שיר השירים לעיל שם, תנחומא בפרשת שמות סימן יד, שם פרשת משפטים סימן ו, בראשית רבתי, ועוד).
עפ"י גרסה השנייה, לא שייך כלפי מעלה, לא שמאל, גם לא ימין. עכ"פ, כפי הנראה, נוסח הראשון עיקר.

מ"מ, לעניינינו, סברה היא שלפנים בהיכל, מקום משכן הכבוד, מעין למעלה היא אצל כסא כבוד ה', "וזה שער השמים", אשר בכן, נחלקו והסתפקו בגמרא, אי ילפינן "פנים מחוץ" א"ל, לגבי "כל פינות", שמא לא שייך כלל שמאל בפנים, אלא "הכול ימין".
גם לגרסה השנייה, הלא יוצא אפוא שאין למעלה ולא בפנים, לא ימין, גם לא שמאל, שממילא לא שייך "כל פינות" כמובן.

נוכל להוסיף, כי אפשר שבלשון הגמרא בהמשך: תניא, אמר רבי ישמעאל: שני כהנים גדולים נשתיירו במקדש ראשון, זה אומר: בידי הקפתי, וזה אומר: ברגלי הקפתי. זה נותן טעם לדבריו: וזה נותן טעם לדבריו. זה נותן טעם לדבריו, סביב דמזבח פנימי כסביב דמזבח החיצון, וזה נותן טעם לדבריו: כוליה מזבח פנימי - במקום חדא קרן דחיצון קאי.
אולי כיוונו רז"ל בעומק, גם לעניין הזה, ר"ל מצד הכיוונים ימני שמאלי, אשר כוליה מזבח פנימי - במקום חדא קרן דחיצון קאי, כאילו "הכול ימין" הוא, או בלי צדדים לגמרי, כנ"ל.

[נוטר הכרמים]

נח, ב

במתני', אלו ואלו מתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון.

במאירי לעיל (נד, א):

והוא נחל שלא היה שם מים שהיה חוץ לירושלים ויוצאין הדמים לשם והיו מוכרים אותם לגננים לזבל והדמים להקדש ונתחללה קדושת הדם עליהם.

וברש"י פסחים (כב, א):

ויוצאין לנחל קדרון - כמו לנחל איתן (דברים כא) - עמק.

ברם ידועה היא מחלוקת רש"י והרמב"ם בפירוש "נחל איתן" האמור בפרשת עגלה ערופה, רש"י פירש 'קשה שאינו נעבד', וראה בארוכה בשו"ת מהרי"ק (שורש קנח) דנראה יותר בשיטתו שפירש איתן קרקע קשה ויבשה ולא רדיפי מיא, ואילו שיטת הרמב"ם (פ"ט מרוצח ה"ב) "ומורידין אותה אל נחל שהוא שוטף בחזקה, וזהו איתן האמור בתורה".

והנה גם מדינא דמתני' יש שהביאו ראיה דלא כהרמב"ם (פי' בית דוד על המשניות סוטה פ"ט מ"ה; חי' צמח צדק פסחים כב, א ועוד) דהרי איתא שיוצאין לנחל קידרון "ונמכרין לגננים לזבל", ואי נחל נהר הוא ודאי משירדו הדמים שם נשטפין עם המים והיאך מצו למכרם.

ובפי' שושנים לדוד דחה הראיה "כבר ידוע שטבע הדם להפרד מן המים ונקפא". ועוד דנו לדחות הראיה לפי המשמעות ברש"י (ע"ז מד, א) שהמים והדם מתערבין באמה בתוך העזרה קודם הגיעם לנחל קידרון.

והגרע"א (ב"ב נה, א) הביא ראיה לדעת הרמב"ם שנחל היינו שיש בו מים מלשון הגמ' בפסחים נג, א: סימן לנחלים קנים, "משמע כהרמב"ם דנחל איתן היינו מקום מים שדרך לגדל שם קנים".

גדולי הדורות האריכו רבות בראיות לגבי מחלוקת זו, יעויין בשו"ת חכם צבי סי' לב, ובהגהות הגאון בעל שואל ומשיב על דבריו, ובשו"ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק א סימן שצד.


והנה מצינו כמה מקורות מפורשים בדברי חז"ל הקדושים ד'נחל קידרון' יש בו מים רבים.

בירושלמי תענית פ"ג ה"ט על נחל קידרון:

שאלו את ר"א מאימתי מתפללין על הגשמים שילכו להם. אמר להן כדי שיהא אדם עומד בקרן העופל ומשקשק את רגליו בנחל קדרון.

ובפרקי דרבי אליעזר (פרק נ):

ר' פנחס אומר מי הבאר עתידין לעלות תחת מפתן הבית ומפרים ונובעים ויוצאים שנים עשר נחלים כנגד שנים עשר שבטים... ושלשה כלפי צפון לעבור בהם עד הצואר, שנ' וימד אלף אמה ויעבירני במים מי אפסים, ויורדין לנחל קדרון נחל אשר לא יוכל אדם לעבור, שנ' כי גאו מי שחו נחל אשר לא יעבור, והמים נמשכין ויורדין אל ערבות יריחו, שנ' וירדו אל כל הערבה, וכל שדה וכרם שאינם עושין פרי משקין מאותם המים האלה ונכנסין לים המלח והם מרפאין אותו.

ובפרקי היכלות (פרק טז):

והיו שותים כל סוסיהם כשיעור אמת המים שיש בנחל קדרון שמוציאה ומחזקת כל מימי גשמים של ירושלם.

ובזוה"ק פר' משפטים (קז ב):

ועפר בעפר מהו, אמר שלמה לגבי אבא בעפר הוה, לגבי שמעי במיא דכתיב והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון, עפר התם, והכא מיא.

ובפירוש שושנים לדוד על המשניות (סוטה פ"ט מ"ה):

ותדע דנחל קדרון אית מיא צא ולמד מקרא דגבי אסא 'וגם את מעכה אמו וכו' ויכרות אסא את מפלצתה וידק וישרוף בנחל קדרון' ופירש שם הרד"ק דה"ק אחר ששרפה השליך עפרה בנחל קדרון, וכי האי גוונא אשכחן בעגל 'ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר' והרי במקום אחר כתיב 'ויזר על פני המים' א"כ בע"כ נחל דכתיב בההוא קרא מיירי במים וכמה מקראות מוכיחים על זה לא עת האסף.

ובשו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' כד האריך הרבה בדבר בראיות לשתי הפירושים, וסוף דבר הכריע בזה"ל,

על כן דעתי נוטה קצת לפשרה ר"ל שדברי שניהם אמת, שהדברים ג"כ מראים במקומן כדברי שניהם, דמדכתיב במקום אשר לא יעבד בו, על כרחך במקום הראוי לזריעה משתעי, ויצא נחל השוטף שאינו ראוי לכך, ומ"מ צריך שתהא נערפת בבקעה הסמוכה למים, דכתיב וערפו שם את העגלה בנחל, דהך בנחל יתירא הוא, דהא כבר כתיב שם. אלא ממקומו הוא למד שהיא ארץ נחלי מים, ואעפ"כ אינה כל כך ראיה.

גם ב'תורה תמימה' פרשת שופטים הערה לא הרחיב בראיות, ומסיים בה:

ונראה לפשר בין הסתירות ולומר דשני הפירושים אמת, והיינו דנחל איתן הוא השוטף מים בחזקה, ורק בימי השרב ייבש וכלשון הכתוב באיוב (ו') כאפיק נחלים יעבורו בעת יזרבו נצמתו, ואז תהיה הקרקע קשה, ולכן הגמרא איירי בעת שהנחל יבש, והרמב"ם מפרש ע"פ ענין הכתוב בעת ששוטף מים, [או דכונתו היא, שהעריפה תהיה על שפת נחל איתן] ולפי"ז יתישבו כל הפסוקים והסוגיות על מכונם.

ובאמת כבר נתפרשו הדברים באר היטב בלשון המאירי בפסחים (נג, א):

נחל איתן האמור לענין עגלה ערופה פירושו לפי סוגיא זו נהר שמימיו נשטפים בחוזק ולפי מה שהתבאר במקומו שהוא מקום קשה נראה שהיו עורפין סמוך [לשפתו] שמן הסתם הוא מקום קשה ושאינו ראוי לזריעה כל כך ועליו אמרו סימן לנחלים קנים ר"ל שמן הסתם קנים גדלים על שפתו.

[באמונתו]

נח, ב
במתני', אלו ואלו מתערבין באמה, ויוצאין לנחל קדרון.

במאירי לעיל (נד, א):

והוא נחל שלא היה שם מים שהיה חוץ לירושלים ויוצאין הדמים לשם והיו מוכרים אותם לגננים לזבל והדמים להקדש ונתחללה קדושת הדם עליהם.

וברש"י פסחים (כב, א):

ויוצאין לנחל קדרון - כמו לנחל איתן (דברים כא) - עמק.

ברם ידועה היא מחלוקת רש"י והרמב"ם בפירוש "נחל איתן" האמור בפרשת עגלה ערופה, רש"י פירש 'קשה שאינו נעבד', וראה בארוכה בשו"ת מהרי"ק (שורש קנח) דנראה יותר בשיטתו שפירש איתן קרקע קשה ויבשה ולא רדיפי מיא, ואילו שיטת הרמב"ם (פ"ט מרוצח ה"ב) "ומורידין אותה אל נחל שהוא שוטף בחזקה, וזהו איתן האמור בתורה".

והנה גם מדינא דמתני' יש שהביאו ראיה דלא כהרמב"ם (פי' בית דוד על המשניות סוטה פ"ט מ"ה; חי' צמח צדק פסחים כב, א ועוד) דהרי איתא שיוצאין לנחל קידרון "ונמכרין לגננים לזבל", ואי נחל נהר הוא ודאי משירדו הדמים שם נשטפין עם המים והיאך מצו למכרם.

ובפי' שושנים לדוד דחה הראיה "כבר ידוע שטבע הדם להפרד מן המים ונקפא". ועוד דנו לדחות הראיה לפי המשמעות ברש"י (ע"ז מד, א) שהמים והדם מתערבין באמה בתוך העזרה קודם הגיעם לנחל קידרון...

והנה מצינו כמה מקורות מפורשים בדברי חז"ל הקדושים ד'נחל קידרון' יש בו מים רבים....

גם ב'תורה תמימה' פרשת שופטים הערה לא הרחיב בראיות, ומסיים בה:

ונראה לפשר בין הסתירות ולומר דשני הפירושים אמת, והיינו דנחל איתן הוא השוטף מים בחזקה, ורק בימי השרב ייבש וכלשון הכתוב באיוב (ו') כאפיק נחלים יעבורו בעת יזרבו נצמתו, ואז תהיה הקרקע קשה, ולכן הגמרא איירי בעת שהנחל יבש, והרמב"ם מפרש ע"פ ענין הכתוב בעת ששוטף מים, [או דכונתו היא, שהעריפה תהיה על שפת נחל איתן] ולפי"ז יתישבו כל הפסוקים והסוגיות על מכונם.

מצאתי: את הנחלים מקובל לחלק לשלושה סוגים עיקריים:
נחל איתן - הוא נחל הזורם כל השנה [= ע"ד הרמב"ם], מוזן בדרך כלל על ידי מי מעיינות. דוגמה לנחלים כאלה הם הירדן ומקורותיו.
נחל אכזב - הוא נחל הזורם בחורף בלבד, מוזן בעיקר ממי גשמים או ממעיינות עונתיים.
נחל אפיזודי-שיטפוני - הוא נחל הזורם רק זמן קצר אחרי הגשם, ומפסיק כעבור מספר ימים או אף שעות. מרבית הנחלים בישראל הם נחלים אפיזודיים, אם כי מרבים לכנותם נחלי אכזב.

ועוד מצאתי: הקדרון הוא נחל עמוק, שראשיתו בואדי ג'וז, המפריד בין הר הצופים לבין השכונות שבצפון מערב לעיר העתיקה (מאה שערים, בית ישראל, שכונת הבוכרים ואחרות). ממקום מוצאו בגובה 763 מ' הוא פונה דרומה ומפריד בין חומת ירושלים והר הבית לבין הר הזיתים, ויורד ומעמיק עד התחברו ליד עין רוגל עם גיא בן הנום, 106 מ' מתחת לפני הר הבית. משם יפנה לדרום מזרח אל מדבר יהודה, אל מול... המתנוסס ברום 200 מ', ויורד מזרחה להשפך אל ים המלח מצפון לעין גדי. הקדרון הוא הגדול בנחלי מדבר יהודה, אבל גם הוא נחל אכזב, ואינו מושך מים, אלא בימות הגשמים המרובים בלבד...

[טור תלגא]

נח:
מתני' "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' זה מזבח הזהב"

בשיח יצחק הקשה על האבן עזרא שכתב

ויצא אל המזבח: הוא מזבח העולה

ועוד יש להקשות שבפסוק ט"ז כתב

וכפר על הקדש: הוא קדש הקדשים, וכן יעשה לאהל מועד: שיזה שבע פעמים לפני הפרוכת ועל קרנות מזבח הקטורת

הרי לפי דבריו מזה לפני ולפנים, לפני הפרוכת, על מזבח הפנימי ועל מזבח החיצון?!

[ביקורת תהיה]

נח:
מתני' 'ויצא אל המזבח אשר לפני יי' זה מזבח הזהב.
'שיח יצחק': מה שפירש הרב"ע שם 'זה מזבח העולה', לא ידענא למה בחר לפרש שלא כדברי המשנה ותורת כהנים.

מן הסתם לא זכר הרב באותה שעה כי חכמי המשנה מפרשים אחרת.

[באמונתו]

נח:
מתני' "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' זה מזבח הזהב"

בשיח יצחק הקשה על האבן עזרא שכתב

ויצא אל המזבח: הוא מזבח העולה

ועוד יש להקשות שבפסוק ט"ז כתב

וכפר על הקדש: הוא קדש הקדשים, וכן יעשה לאהל מועד: שיזה שבע פעמים לפני הפרוכת ועל קרנות מזבח הקטורת

הרי לפי דבריו מזה לפני ולפנים, לפני הפרוכת, על מזבח הפנימי ועל מזבח החיצון?!

לכאורה, הרי פשוטו של מקרא משמע דווקא ע"ד האבן עזרא:
וְכִפֶּ֣ר עַל־הַקֹּ֗דֶשׁ מִטֻּמְאֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִפִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם - וְכֵ֤ן יַעֲשֶׂה֙ לְאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד הַשֹּׁכֵ֣ן אִתָּ֔ם בְּת֖וֹךְ טֻמְאֹתָֽם: וְכָל־אָדָ֞ם לֹא־יִהְיֶ֣ה׀ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד - בְּבֹא֛וֹ לְכַפֵּ֥ר בַּקֹּ֖דֶשׁ עַד־צֵאת֑וֹ - וְכִפֶּ֤ר בַּעֲדוֹ֙ וּבְעַ֣ד בֵּית֔וֹ וּבְעַ֖ד כָּל־קְהַ֥ל יִשְׂרָאֵֽל: וְיָצָ֗א אֶל־הַמִּזְבֵּ֛חַ אֲשֶׁ֥ר לִפְנֵֽי־יְיָ֖ וְכִפֶּ֣ר עָלָ֑יו - וְלָקַ֞ח מִדַּ֤ם הַפָּר֙ וּמִדַּ֣ם הַשָּׂעִ֔יר - וְנָתַ֛ן עַל־קַרְנ֥וֹת הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב: וְהִזָּ֨ה עָלָ֧יו מִן־הַדָּ֛ם בְּאֶצְבָּע֖וֹ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים - וְטִהֲר֣וֹ וְקִדְּשׁ֔וֹ מִטֻּמְאֹ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וְכִלָּה֙ מִכַּפֵּ֣ר אֶת־הַקֹּ֔דֶשׁ - וְאֶת־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד - וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֑חַ...
עפ"י מדרשו, פסוק של וכל אדם לא יהיה באהל מועד... היה לו להיות כתוב אחרי מתנות מזבח הפנימי, מלבד דקדוקי "אהל מועד", "ויצא".
בפנים יפות: וכל אדם לא יהיה באוהל מועד וגו'. צריך להבין סדר הכתוב, דלא הו"ל לכתוב אלא אחר הזאות של המזבח הפנימי...

אי משום לפני ה', הלא לעיל מה, ב בברייתא: אש תמיד למאי אתא? - מבעי ליה לכדתניא: אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, לימד על מערכה שניה של קטורת שלא תהא אלא על המזבח החיצון... אש למחתה מניין? ודין הוא: נאמרה אש במחתה ונאמרה אש במנורה, מה להלן על גבי מזבח החיצון - אף כאן על מזבח החיצון, או כלך לדרך זו: נאמרה אש בקטורת ונאמרה אש במחתה, מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו - תלמוד לומר ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח - מלפני ה', איזהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה' - הוי אומר זה מזבח החיצון. ואיצטריך למיכתב מעל המזבח - ואיצטריך למיכתב מלפני ה'; דאי כתב רחמנא מעל המזבח - הוה אמינא: מאי מזבח - מזבח פנימי, כתב רחמנא מלפני ה'. ואי כתב רחמנא מלפני ה' - הוה אמינא: דוקא מלפני ה', אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא אימא לא - צריכא. ע"כ.
ברור שדקדוק "איזהו מזבח שמקצתו לפני ה' - ואין כולו לפני ה'", המבדיל בין המזבח מלפני ה', ובין המזבח אשר לפני ה', הוא לא בדרך פשוטו, מפני שבפשטות: מעל המזבח - מלפני ה', הכול אחד הוא. אין "מלפני השם" בא למעט, לצמצם מקום "מעל המזבח" המפורש לפניו, רק כאומר: מעל המזבח = היינו מלפני ה'.

הגר"א ז"ל באדרת אליהו - פרשת משפטים: או אל המזוזה. פשטא דקרא - גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבע"פ, שהיא הל"מ, והיא מתהפכת כחומר חותם, חוץ המצות שבאו במנצפ"ך שהם מישרים, וכמ"ש כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת כו' ואתו רבנן כו', וכן בפיגול ורוב התורה, ע"כ צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם. וכן במרצע. ואמרו דה"ה לכ"ד, כמ"ש ר"י כו'

[ביקורת תהיה]

פשוטו של מקרא משמע דווקא ע"ד האבן עזרא.

שהמקרא מתעלם לחלוטין ממתן הדם על קרנות המזבח הפנימי.

[באמונתו]

פשוטו של מקרא משמע דווקא ע"ד האבן עזרא.

שהמקרא מתעלם לחלוטין ממתן הדם על קרנות המזבח הפנימי.

אבן עזרא שם: וכן יעשה לאהל מועד – שיזה שבע פעמים לפני הכפורת, ועל קרנות מזבח הקטורת.

[ביקורת תהיה]

וכן יעשה לאהל מועד – שיזה שבע פעמים לפני הכפורת, ועל קרנות מזבח הקטורת.

פשוטו של מקרא ממש!

[באמונתו]

וכן יעשה לאהל מועד – שיזה שבע פעמים לפני הכפורת, ועל קרנות מזבח הקטורת.

פשוטו של מקרא ממש!

רש"י: וכן יעשה לאהל מועד – כשם שהזה משניהם: אחת למעלה ושבע למטה, כך מזה על הפרכת מבחוץ משניהם: אחת למעלה ושבע למטה. - הרי לך

פשוטו של מקרא ממש!

[אִיךְ-מֶיְין]

פשוטו של מקרא משמע דווקא ע"ד האבן עזרא.

שהמקרא מתעלם לחלוטין ממתן הדם על קרנות המזבח הפנימי.

כבר הבאתי לעיל דקרא בהדיא כתיב בפרשת תצוה שהזאות דיו"כ הם על מזבח הזהב, "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וכו' וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וכו' וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וכו'" (שמות ל)

[באמונתו]

כבר הבאתי לעיל דקרא בהדיא כתיב בפרשת תצוה שהזאות דיו"כ הם על מזבח הזהב, "וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וכו' וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וכו' וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וכו'" (שמות ל)

מסתבר שאף יוסף בן מתתיהו (הכהן מימי הבית!), מאות שנים מקודם רז"ל בעלי המשנה והתלמוד, מפרש ע"ד האבן עזרא, ראה המצורף, עמוד 34.
הקרא שלעיל מדבר במזבח הזהב, וכאן המדובר במזבח הנחושת. כמדומני שלפי פשוטו, הלא אדרבה, הפרשיות משלימות אחת את רעותה, ואשר בכן קיצר כאן הכתוב בעניין הזאות מזבח הקטורת.
תתהפך כחומר חותם!

[ביקורת תהיה]

יוסף בן מתתיהו (הכהן מימי הבית!), מאות שנים מקודם רז"ל בעלי המשנה והתלמוד, מפרש ע"ד האבן עזרא.

כלומר, תימה יש כאן: הכיצד חכמי המשנה, שלא ראו את הבית מימיהם, חולקים על הכהן מימי הבית, אשר קדם להם מאות שנים?

[באמונתו]

יוסף בן מתתיהו (הכהן מימי הבית!), מאות שנים מקודם רז"ל בעלי המשנה והתלמוד, מפרש ע"ד האבן עזרא.

כיצד אפוא חולקים חכמי המשנה, שלא ראו את הבית מימיהם, על הכהן מימי הבית, אשר קדם להם מאות שנים? נשגבה לא אוכל לה.

המדובר בפשטות בשתי מסורות מנוגדות מקבילות (תתהפך כחומר חותם - שני צדדי מטבע אחת): רז"ל מייצגים מסורת של מדרשי הלכה למשה מסיני, כאשר יב"מ מייצג "פשוטו של מקרא". אשר ממילא, לא שייך להעדיף יב"מ מצד קדמוניותו, מאחר שאף חז"ל משקפים מסורת קדומה, המקובלת אצלם מכת קודמים.

[נהר שלום]

איפה אפשר למצוא ביאר ברור ל"כי היכי דלא ניתווסן מאניה"

[באמונתו]

איפה אפשר למצוא ביאר ברור ל"כי היכי דלא ניתווסן מאניה"

מה לא ברור בפירוש רש"י?

[אִיךְ-מֶיְין]

סא.

תוספות ד"ה דברי הכל:

מכאן קשה למה דאמרי' פ"ק דזבחים והנותר בשמן יתן על ראש המטהר אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר דברי ר"ע, רבי יוחנן בן נורי אומר מעלה עליו כאילו לא כפר וכפר, ומפרש התם מאי כאילו לא כפר וכפר, כפר מתן בהונות לא כפר מתנות הראש. ופירש רש"י ויביא אחר ויתחיל במתנות הראש וכו'.

ויש להקשות: איך שייך שיביא שמן חדש שלא ניתן ממנו קודם ויתן במתנות הראש (שזה סוף מתנות המצורע) הרי כתיב בקראי (ויקרא י"ד י"ח) "וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה'" ושם (פס' כ"ט) במצורע עני "וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי ה'" הרי ששמן זה צריך להיות 'נותר' ממתנות קודמות, ולא שמן חדש?.

וכעין זה יש להקשות גם בדברי הגמרא כאן: גמר מתנות שבהיכל ונשפך הלוג, יביא לוג אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבבהונות. דהא בקרא כתיב: (במצורע עשיר – ובעני לא כתיב 'ומיתר') וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם: (ויקרא יד יז). הרי לן ששמן זה צריך להיות 'נותר' וא"כ איך יתחיל במתנות בהונות, הרי אכתי אין שם 'יתר' על השמן. ויעויין בזה בתנובת יהודה (לר' ראובן פינק זצ"ל) על תוספות ד"ה אלא מעתה, מש"כ ליישב בזה.

ובשיעורי הגרמ"ד לזבחים ו: הביא קושיא זו ממרן הגרי"ז, והוסיף דבזבחים נב: אמרינן דלמ"ד שיריים הפנימיים מעכבי, אם מביא עבורם קרבן אחר, אינו מתחיל ממתן שיריים, אלא נותן אחת בפנים כדי שיהיה להם שם שיריים, (כמבואר ברש"י שם ד"ה לדברי האומר), והכא נמי הו"ל למימר כן.

ואכן כך ס"ל לשפ"א זבחים שם, דלכו"ע הרי הוא צריך לחזור ולהזות מהלוג החדש את הז' הזאות שלפני ה', ולפיכך הרי זה נקרא 'והנותר', אמנם יעויי"ש בקר"א ד"ה אימא וכו' דמבואר שלכו"ע אינו צריך לחזור ולהזות.

ובשיעורי הגרמ"ד כתב ליישב: דצ"ל דהתם בעינן חפצא של שירים, וללא שיתן קודם מתנה אחת בפנים, אין זה חפצא של שיריים, משא"כ הכא לא בעינן חפצא של שיריים, אלא סגי במה שנותן לצורך מתנת שיריים.

[באמונתו]

סא, ב
ותני תנא צריך ואין לו תקנה? - אין, והתניא: נזיר ממורט, בית שמאי אומרים: צריך העברת תער, ובית הלל אומרים: אין צריך העברת תער. ואמר רבי אבינא: כשאומרים בית שמאי צריך - צריך ואין לו תקנה. ופליגא דרבי פדת, דאמר רבי פדת: בית שמאי ורבי אלעזר אמרו דבר אחד. בית שמאי - הא דאמרן, רבי אלעזר - [דתנן] אין לו בוהן יד ובוהן רגל - אין לו טהרה עולמית, רבי אלעזר אומר: נותן על מקומו ויוצא. רבי שמעון אומר: אם נתן על של שמאל - יצא.
רש"י: ותני תנא וכו' - בתמיה: וכי יש תנאים שונים צריך בדבר שאין לו תקנה? צריך העברת תער - ביום מלאת ימי נזרו, כדכתיב תער לא יעבור על ראשו עד מלאת, אבל ביום מלאת יגלח בתער, וזה אין לו שיער, וקתני צריך, ואמר ר' אבינא וכו'. ופליגא - הא דר' אבינא אדר' פדת, דאלו ר' פדת - צריך ויש לו תקנה קאמר, שיעבירנו על מקום השיער, דאף על גב דכתיב וגלח הנזיר - לא בעינן קרא כדכתיב היכא דלא אפשר. אין לו טהרה עולמית - דבעינן קרא כדכתיב, ופליגי בסנהדרין בפרק נגמר הדין.
רבינו חננאל: ואקשינן, ומי קתני תנא כי האי גוונא, ואמר אין, דתניא, נזיר ממורט, כלומר, כל שאין לו שיער כלל, בש"א צריך העברת תער, ובה"א אינו צריך, וא"ר אבינא, אף כשאמר ב"ש צריך ואין לו תקנה. זו דר' אבינא פליגא על ר' פדת, דאמר ב"ש כר' אלעזר, דכמו דא"ר אלעזר מצורע שאין לו בוהן יד ובוהן רגל ואוזן ימנית(!), יתן על מקומו ויוצא, כך ב"ש מצריכין העברת תער. אף על פי שאין שם שיער:
פירוש רבינו אליקים: ממורט, כעין קרח, שאין לו שום שער. צריך העברת תער, שיעביר תער על ראשו, מש' גזירת הכת', דכת' וגלח הנזיר פתח אהל מועד את ראש נזרו, ולקח את ראש וגו'. ואין לו תקנה, ליפסק מנזירותו, הואיל ואי איפשר לו להעביר תער על ראשו, לפי שאין לו שער. ופליגא דר' פדת, הא דאמ' דבית שמי צריך ואין לו תקנה קאמ'. דאמ' ר' פדת בית שמי ור' אלעז' אמרו דבר אחד, בית שמי הא דאמ' צריך העברת תער, דיש לו תקנה בהעברת תער על מקום השערות...
חדושי הריטב"א: ופליגא דר' פדת, דלר' פדת צריך ויש לו תקנה הוא, שמעביר תער על הראש הממורט, דלא בעינן קרא כדכתיב, דאמר ר' פדת, ב"ש ור"א אמרו דבר אחד, כלומר, הסכימו לדבר אחד, דלא בעינן קרא כדכתיב, אלא עבדינן מאי דאפשר.

שיטת ר' פדת, שכשאומרים בית שמאי צריך - צריך ויש לו תקנה קאמר, "שיעבירנו על מקום השיער", קשה לי הבנתה;
לכאורה, הכתוב אומר: וְגִלַּ֣ח הַנָּזִ֗יר פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶת־רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ - וְלָקַ֗ח אֶת־שְׂעַר֙ רֹ֣אשׁ נִזְר֔וֹ... המגלח בתער ראש "ממורט", ר"ל שאין לו שום שיער כלל, מה עשה?!
אמנם, רש"י מזכיר כאן הלימוד: תער לא יעבור על ראשו עד מלאת - אבל ביום מלאת יגלח בתער... שם לא מפורש במקרא לשון גילוח, אך ברור שהכוונה היא לגילוח, ע"ד המבואר בפרשה, ובלשון רש"י כאן גופו.
השוואת "דאמר ב"ש כר' אלעזר, דכמו דא"ר אלעזר מצורע שאין לו בוהן יד ובוהן רגל... ייתן על מקומו ויוצא, כך ב"ש מצריכין העברת תער, אף על פי שאין שם שיער", בלתי מובנת לכאורה.
הנותן על מקומו, מקיים נתינה המוחלטת, אמנם לא על בוהן היד והרגל ממש, אלא על מקומו בגופו, ואין נתינתו באוויר, במקום אשר בוהן היד והרגל אמורים להיות. אך כאן, העניין לגלח אינו מתקיים בשום פנים, וכי מצוותו הגילוח, או "העברת תער" בעלמא?

בלשון רבי' אליקים: "משום גזירת הכתוב"... שלכאורה התכוון ליישב עניין הזה, הנה עדיין קשה, היכן נמצא מין גזירת הכתוב כזה, הנראה ח"ו "משַׂחק כאילו". דרך כלל, גזירת הכתוב ר"ל במעשים ממשיים אמתיים, אלא שאין טעמם ידוע, ע"ד הרמב"ם: אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב... כל האומר בתחנונים, מי שריחם על קן ציפור שלא ייקח האם על הבנים, או שלא ישחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ירחם עלינו, וכיוצא בעניין זה--משתקין אותו, מפני שמצוות אלו גזירת הכתוב הן... דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים; וכן הטבילה מן הטומאות, מכלל החוקים היא: שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא...
אך להעביר תער על מקום שיער, כשאין לו שום שיער כלל, משול לתוקע בשופר שאינו מוציא קול כלל! מצד "עבדינן מאי דאפשר"?! כאן, הלא עצם מעשהו הוא לא בכלל מעשה, וכעין הצגת מעשה נראה.

למעשה, הרמב"ם פוסק ש"נזיר ממורט, אינו צריך להעביר תער; ואף על פי שאין לו שיער"... אך לכאורה הדבר תלוי גם בנוסחאות, כלשון התוספות: נזיר ממורט, בש"א צריך העברת תער - בפרק שלשה מינין גרס איפכא בכל הספרים, בש"א אין צריך ובה"א צריך, ומהלכות הפוכות הוא... אף במחלוקת ר' אבינא עם ר' פדת תלויה, ועכ"פ צריך להבין דברי חכמים וחידותם.

אולי יש מקום להציע פירוש של נזיר "ממורט", עפ"י המקובל בשורש מרט, ר"ל תלוש, ע"ד הלשון השני הנזכר ברש"י - יחזקאל: מרוטה - 'פורבידא' בלעז (מצוחצחת). [ומנחם (מחברת: 'מרט') חברו לשון 'שליפה', וכן "ויתן אותה למורטה", וכן כלם.], שלא מדובר בקרחת ממש, אלא שאין לו בראש שיער כשיעור, כלשון הרמב"ם: נזיר שגילח שערה אחת--לוקה, בין בתער בין בזוג: והוא שקצצה מעיקרה, כעניין תער. וכן אם תלשה בידו, לוקה. ואחד המגלח ואחד המתגלח, שנאמר "תער לא יעבור על ראשו"; ואם הניח ממנה כדי ליכוף את ראשה לעיקרה--אינו לוקה, שאין זה כעין תער... נתגלח רוב ראשו--בין בתער, בין כעין תער, ולא נשאר מן השערות כדי ליכוף ראשן לעיקרן, בין בזדון בין בשגגה, אפילו גילחוהו ליסטים באונס--הרי זה סותר שלושים יום, עד שיהיה לו פרע; ואחר כך מתחיל למנות.

[נהר שלום]

איפה אפשר למצוא ביאר ברור ל"כי היכי דלא ניתווסן מאניה"

מה לא ברור בפירוש רש"י?

כנראה חוסר הבנה שלי, אבל גם שוטנשטיין לא עזרו

[באמונתו]

סא.
תוספות ד"ה דברי הכל:

מכאן קשה למה דאמרי' פ"ק דזבחים והנותר בשמן יתן על ראש המטהר אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר דברי ר"ע, רבי יוחנן בן נורי אומר מעלה עליו כאילו לא כפר וכפר, ומפרש התם מאי כאילו לא כפר וכפר, כפר מתן בהונות לא כפר מתנות הראש. ופירש רש"י ויביא אחר ויתחיל במתנות הראש וכו'.

ויש להקשות: איך שייך שיביא שמן חדש שלא ניתן ממנו קודם ויתן במתנות הראש (שזה סוף מתנות המצורע) הרי כתיב בקראי (ויקרא י"ד י"ח) "וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה'" ושם (פס' כ"ט) במצורע עני "וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי ה'" הרי ששמן זה צריך להיות 'נותר' ממתנות קודמות, ולא שמן חדש?.
וכעין זה יש להקשות גם בדברי הגמרא כאן: גמר מתנות שבהיכל ונשפך הלוג, יביא לוג אחר ויתחיל בתחילה במתנות שבבהונות. דהא בקרא כתיב: (במצורע עשיר – ובעני לא כתיב 'ומיתר') וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם: (ויקרא יד יז). הרי לן ששמן זה צריך להיות 'נותר' וא"כ איך יתחיל במתנות בהונות, הרי אכתי אין שם 'יתר' על השמן. ויעויין בזה בתנובת יהודה (לר' ראובן פינק זצ"ל) על תוספות ד"ה אלא מעתה, מש"כ ליישב בזה.
ובשיעורי הגרמ"ד לזבחים ו: הביא קושיא זו ממרן הגרי"ז, והוסיף דבזבחים נב: אמרינן דלמ"ד שיריים הפנימיים מעכבי, אם מביא עבורם קרבן אחר, אינו מתחיל ממתן שיריים, אלא נותן אחת בפנים כדי שיהיה להם שם שיריים, (כמבואר ברש"י שם ד"ה לדברי האומר), והכא נמי הו"ל למימר כן.
ואכן כך ס"ל לשפ"א זבחים שם, דלכו"ע הרי הוא צריך לחזור ולהזות מהלוג החדש את הז' הזאות שלפני ה', ולפיכך הרי זה נקרא 'והנותר', אמנם יעויי"ש בקר"א ד"ה אימא וכו' דמבואר שלכו"ע אינו צריך לחזור ולהזות.
ובשיעורי הגרמ"ד כתב ליישב: דצ"ל דהתם בעינן חפצא של שירים, וללא שיתן קודם מתנה אחת בפנים, אין זה חפצא של שיריים, משא"כ הכא לא בעינן חפצא של שיריים, אלא סגי במה שנותן לצורך מתנת שיריים.

לכאורה, ההבדל מבואר בפסוקים עצמם: דווקא בשיריים ממש, לא מופיע לשון "נותר" או "מִיתר" כלל, כ"א: וְלָקַ֛ח הַכֹּהֵ֥ן הַמָּשִׁ֖יחַ מִדַּ֣ם הַפָּ֑ר - וְהֵבִ֥יא אֹת֖וֹ אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְטָבַ֧ל הַכֹּהֵ֛ן אֶת־אֶצְבָּע֖וֹ בַּדָּ֑ם - וְהִזָּ֨ה מִן־הַדָּ֜ם שֶׁ֤בַע פְּעָמִים֙ לִפְנֵ֣י יְיָ֔ אֶת־פְּנֵ֖י פָּרֹ֥כֶת הַקֹּֽדֶשׁ: וְנָתַן֩ הַכֹּהֵ֨ן מִן־הַדָּ֜ם עַל־קַ֠רְנוֹת מִזְבַּ֨ח קְטֹ֤רֶת הַסַּמִּים֙ לִפְנֵ֣י יְיָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד - וְאֵ֣ת׀ כָּל־דַּ֣ם הַפָּ֗ר יִשְׁפֹּךְ֙ אֶל־יְסוֹד֙ מִזְבַּ֣ח הָעֹלָ֔ה אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד...
"כל דם הפר ישפוך אל יסוד מזבח העולה", הוא לשון המובהק של שיריים נשפכים אל היסוד, וכן הוא לשון המשנה: הזה על טהרו של מזבח שבע פעמים, ושירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושל מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומי, אלו ואלו מתערבין באמה...
המקרא מאידך במצורע, לשונו: וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ - יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָאָשָֽׁם: וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן - יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְיָֽ:
ייתן ויחזור וייתן, הכול לשון "מתנות". א"כ, לא שיריים אלה הם, אלא מתנות ממש.
לכך ל"ד כלל לשיירי הדם אצלנו, הנשפכים אל היסוד, ואינם מתנות כלל. במצורע אין העיקר בשם נותר/מִיתר, כ"א שם "מתנות" שבבהונות ושבראש, גם אם אמנם מצוותם מִיתר והנותר, אבל עיקר שם שיירי הדם "שיריים", שהרי אינם "ניתנים" בשום מקום, רק "נשפכים אל היסוד".

קושיא אחרת כאן, היא בגמרא שם בזבחים נב, ב: דא"ר יהושע בן לוי: לדברי האומר שיריים מעכבין, מביא פר אחר - ומתחיל בתחלה בפנים.
לכאורה, הלא אצלנו מפורש: אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו, מדם חטאת הכפרים אחת בשנה. רבי מאיר סבר: חטאת אחת אמרתי לך, ולא שתי חטאות, רבי אלעזר ורבי שמעון סברי: חטוי אחד אמרתי לך, ולא שני חטויין. רש"י: חטאת אחת אמרתי לך - להתכפר הכפרה בה, ולא לעשות כפרה אחת משתי בהמות. ולא שני חטויין - לשנות ההזאה שתי פעמים.
מכאן קשה, לרבי יהושע בן לוי, היאך יכול להיות מביא פר אחר - ומתחיל בתחילה בפנים, והלא "חטאת אחת אמרתי לך, ולא שתי חטאות, א"נ "חיטוי אחד אמרתי לך, ולא שני חיטויין".

[באמונתו]

סד, ב
ברייתא כוותיה דרבי יוחנן - דקתני: שני, איני יודע אם שני שבזוג ראשון אם שני שבזוג שני, כשהוא אומר יעמד חי - ולא שחבירו מת. מאי משמע? - [אמר רבא] יעמד (חי), ולא שכבר עמד.
רבינו חננאל: ודייקא מתניתא כר' יוחנן, דקתני השני ירעה, איני יודע אי שני שבזוג ראשון, אי שני שבזוג שני, כשהוא אומר יעמד חי - ולא שכבר עמד. מכלל משכבר עמד נדחה.
רש"י: שני איני יודע וכו' - אמתניתין קאי, שני ששנינו עליו ירעה איני יודע וכו'. הכי גרסינן: ולא שחבירו מת - ולא זה שמת חבירו. יעמד חי ולא שכבר עמד - ונדחה על ידי מיתת חבירו, ועכשיו הוא בא לחזור ולעמוד, יעמד חי - עמידה אחת ולא שתי עמידות.
פירוש רבינו אליקים: דקתני, בבא היא באפי נפשה, דקאי אשיני, דקתני שיני ירעה עד שיסתאב. שיני, זה. איני יודע אם זהו שיני של זוג וכול', ולא של חבירו שמת, שאם מת שעיר שבפנים, ידחה אף חבירו המשתלח, והוא הדין שאם מת המשתלח, ידחה חבירו שבפנים, דשוב אין לו תקנה, דשוב אין לקרות בו יעמד חי. מאי משמ', דהיכי משמע מהאי קרא ולא שחבירו מת, ת' דמשמע יעמד חי, יעמד השתא מעכשיו משעת הגרלה זו, ולא שעמד כבר בשעת הגרלה אחרת, [כגון] שיני שבזוג ראשון, שכבר עמד מחמת הגרלה שלו...
חדושי הריטב"א: יעמד חי, מי שחברו חי - ולא מי שחבירו מת, מאי משמע. פירוש, דאילו לישנא דיעמד חי, אגופיה קאי, ולא שיהא חבירו חי, ופרקינן, אמר רבא, יעמד חי - ולא שכבר עמד, יש שפירשו דיעמד משמע עמידה אחת ולא שתים, ולא דייק הכי לישנא דגמרא, אלא ה"פ דיעמד משמע שעכשיו הוא מעמידו - ולא עמד שום פעם אחרת, וכן פירש רש"י ז"ל בלשון אחד.
רש"ש: גמרא יעמד חי - ולא שכבר עמד, פרש"י דחוק. ולע"ד נל"פ משום דכתיב לפניו ועשהו חטאת, ואח"כ כתיב והשעיר כו' יעמד חי, משמע דוקא לאחר שקרא שם חטאת על של שם אז יעמד - ולא שכבר עמד קודם קריאת שם חטאת:

לענ"ד להוסיף ביאור, שהרי יָֽעֳמַד הכתוב פה: וְהַשָּׂעִ֗יר אֲשֶׁר֩ עָלָ֨ה עָלָ֤יו הַגּוֹרָל֙ לַעֲזָאזֵ֔ל - יָֽעֳמַד־חַ֛י לִפְנֵ֥י יְיָ֖ לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו - לְשַׁלַּ֥ח אֹת֛וֹ לַעֲזָאזֵ֖ל הַמִּדְבָּֽרָה: לא מצאנו במקרא עוד, ודקדוקו מפורש ברש"י: יעמד חי – כמו: יועמד חי על ידי אחרים, ותרגומו: יתוקם חי.
אבן עזרא: יעמד חי – מהבנין שלא נקרא שם פועלו מהבנין הכבד הנוסף, והיה היו"ד ראוי להיותו מאוסף בשרק, רק נרחב בעבור אות הגרון, וכן: יחרם כל רכושו. ועיין ספ' פרשגן.
הלא אילו היה נאמר "יעמוד" חי, הרי אינו מחייב שלא עמד כבר, אך "יעמוד" כוללת אף משמעות, שימשיך לעמוד על עמדו. ברם, יָֽעֳמַד משמע מעשה חיובי-פוזיטיבי של עתיד: "כמו יועמד חי על ידי אחרים - יתוקם חי". מעשה הקמה העתידית, אינו המשך לעבר בשום פנים, אלא מורה על "לא שכבר עמד" ודאי. מן האפשר, שאף עניין הזה, נכלל בלשון רש"י הנ"ל: עמידה אחת - ולא שתי עמידות.

מ"מ, ראה הכתב והקבלה: יעמד חי. יעמד מן ההפעל, ומן הראוי יועמד בשור"ק (כ"כ המפרשים); ובאמת יש נפעל עובר ונפעל ממשיך... וכאן יעמד חי ר"ל שיהיה נשאר כך בעמידה חיים עוד עכשיו ולא יעשה בו דבר (לעבענדיג געשטעללט בלייבען), ואלו אמר יועמד חי בשור"ק בתולדת פועל, היה משמעו שיהיה מובא עכשיו בתכונת העמידה חי (געשטעללט ווערדען), וכן יחרם כל רכושו, משחת מאיש רעהו ודומיהם כולם על הפעל המתעכב הממשיך עוד עכשיו (רש"פ), וירא' דמדלא אמר קרא יועמד אלא יעמד אשר יורה על השארו בעמידה, מזה אמרו (יומא מ' ב') עד מתי יהיה זקוק לעמוד חי עד שעת וודוי דברים ואם מת קודם צריך להביא אחר; ורש"י פי' שם דממלת חי שהוא מיותר למדו כן ע"ש.

[ביקורת תהיה]

סד, ב
לענ"ד להוסיף ביאור.
מ"מ, ראה הכתב והקבלה

דברי מר יפים אף נעימים. ברם הדברים המצוטטים משם 'הכתב והקבלה' בלתי מובנים כלל, וחוששני שדברים בטלים המה.

[אִיךְ-מֶיְין]

סד.

בגמרא: רבא אמר (איך שייך מחוסר זמן קדוש בשעיר המשתלח), כגון: שהיה לו (למי שמוכר את השעירים לציבור) חולה בתוך ביתו (ומותר לשחוט בשבילו ביוה"כ) ושחט אמו (של שעיר המשתלח) ביום הכפורים (ואסור לשלח לעזאזל השעיר מצד אותו ואת בנו וכו'), וכי האי גוונא מי אסיר, לא תשחטו אמר רחמנא והא לאו שחיטה היא, הא אמרי במערבא דחייתו לצוק זו היא שחיטתו.

ויעויין חידושי הגרעק"א כאן – שהקשה (במכתב להבית מאיר):

"קשה לי למה לא אוקמי בפשוטו דהב' שעירים הם אם ובנה, דהא דבעינן שניהם שוים במראה ובקומה הוא רק לכתחלה בעלמא, דבזה בשעת הגרלה כל חד וחד ראוי לשם, אלא דלאחר שנשחט אותו דלשם, נעשה אידך מחוסר זמן".

והיינו דקשיא ליה: מדוע להעמיד ששחט אמו מצד שהיה לו חולה בביתו, נוקמא דב' שעירי ההגרלה עצמם (לה' ולעזאזל) הם אם ובנה.

ושמעתי להקשות: איך יתכן לומר שב' השעירים הם אם ובנה, הא מפורש להדיא בקראי דאחרי מות, דב' השעירים זכרים הם, (ויקרא טז, ח–י) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:
וודאי דזכרים הם, דבנקבות כתיב 'שעירה'.

וראיתי שעמד בזה במשמר הלויים חולין (ריש פרק אותו ואת בנו), והביא כמה ראיות שהשעירים זכרים הם (ולא ידעתי למה לא הביא ראיה מקראי הנ"ל), וכתב שם ליישב: שכונת הגרעק"א לאב ובנו ולא לאם ובנה, ויעויין הערות הגרי"ש אלישיב (סג:) שכתב: שהוא ט"ס בגרעק"א, והחתם סופר חולין שם, הביא קושיא זו בשם ספר 'מעיין החכמה', מדוע לא אמרינן ששני השעירים הם אב ובנו.

והגם שנחלקו בזה תנאי בחולין עח: "אותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים, חנניה אומר: נוהג בין בזכרים ובין בנקבות", הרי סוגיין היא רבא, ורבא ס"ל כחנניה [כן כתבו התוספות חולין עט. ד"ה עייל לי] דנוהג גם בזכרים (החת"ס שם בשם מעיין החכמה).