נג, בבגמ', אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. אמר ליה רב מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו התם איבעיא ליה למיקם, משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב על קיאו.[א] דברי רב מרדכי אינם בהרבה ראשונים וכתבי יד של התלמוד, ראה בדקדוקי סופרים כאן, ובדברי הראשונים שהובאו דבריו – צוטטו בסוף הסוגיא, ברבינו חננאל כאן וברי"ף וברא"ש סוף פ"ה דברכות.
ובהגהות הב"ח על הרי"ף שם הביא דברי הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' תלו; שם סי' תרעה), וז"ל,
דבר זה לא נמצא בגמרא. ומה שאמרת שעיקרו ביומא זה לא נודע לנו ביומא. אלא שהרב אלפסי ז"ל כתבו בפרק אין עומדין שאמרו כן משמי' דרב מרדכי...
וזה כמה ששאלוני על אותו לשון שכתב בזה הגאון ז"ל והשבתי להם כן.
ובספר הבתים (תפילה וברכת כהנים שער ח): כתב הרי"ף בשם
רב מרדכי גאון. וכן בספר אהל מועד (שער התפילה דרך א נתיב ט): ובשם ר' מרדכי גאון אמרו.
ובארחות חיים (הל' תפילה סי' כה) הובא בזה"ל, ור' עמרם ז"ל כתב שאינו צריך לחזור מיד למקום שהתפלל וליתן שלום ואם עשה כן דומה לכלב שב על קיאו והרי הוא כאלו לא התפלל וכן אם לא נתן שלום אחר תפלתו הרי הוא כאלו לא התפלל.
ובספר האשכול וכן בחי' הרא"ה מודגש "ומשמיה דרב מרדכי אמרי".
ויעוי' עוד בספר דף על הדף כאן.
(אגב, הגריעב"ץ בהגהותיו כאן כתב: נ"ב מלת ליה נ"ל ט"ס [וכן ליתא באור זרוע הלכות תפלה] כי זה ר"מ אמורא בתראה מבבל ואלה ר"א וריב"ל קמאי ומא"י הוו [וגירסא אחרת ברי"ף ורא"ש פ"ה דברכות].
ובאמת מצינו שמו של רב מרדכי "בתראה מבבל" בכמה דוכתי בש"ס בהדי רב אשי חותם התלמוד או רב שימי בנו של רב אשי, (יעויין בברכות לא, א וביבמות סד, ב וביבמות פז, א ובכתובות פז, א ובכתובות קט, ב ובסוטה מו, ב ובגיטין עח, ב ובגיטין פט, ב ובב"ק סב, א, ובב"ק צ, א, ובב"מ עז, ב ועוד כהנה רבות).
ושמעתי מהגאון רבי מרדכי אויערבאך שליט"א מת"א שבשמחת הבר מצוה שלו הגיע להשתתף הגרי"א הרצוג זצ"ל, ושאל לשם חתן הבר מצוה, וכאשר אמר מרדכי, אמר שאין אמורא בש"ס רב מרדכי, וילדות היתה בי וקפצתי ואמרתי, הלא בפרק החובל איתא שאמר רב מרדכי לרב אשי.
והנה מצינו גם כאן אמורא רב מרדכי שעסק לו עם רבי יהושע בן לוי, אולם באמת טעות הוא, וכאמור).
[ב] והנה נתקשו רבותינו בביאור מה שאמר רב מרדכי 'אם חוזר לאלתר
דומה לכלב ששב על קיאו', ואמרו כמה דרכים בזה, יעויין בבית יוסף ובפי' מהר"י אבוהב סי' קכג.
ולשון הטור שם
"שסופו הוכיח על תחילתו שלא פסע לאחוריו כדי ליפטר מרבו כיון שחוזר אליו מיד הוא".
והב"ח פירש:
ועוד אפשר לומר דהוי ממש ככלב שב על קיאו והוא דהטעם דיעמוד שם ולא יחזור מיד הוא כדי להראות דכבר נפטר מרבו על מה שהיה מבקש על העבר החזירנו בתשובה שלמה לפניך וסלח לנו אבינו וכו' כי ניחם על עוונותיו ולא ישוב עוד לעשות כאשר עשה ועל דעת זה נפטר מרבו והלך לו ואם יחזור מיד נראה דחזר ממחשבה זו ועלה בדעתו לעשות עוד כמעשיו שעשה לשעבר ושעל כן חוזר לפני רבו לחזור ולהתפלל לפניו שימחול לו על הרהורים רעים ומחשבתו הרעה וזה דומה ממש לכלב שב על קיאו שלאחר שהקיא הדברים הנמאסים עליו שב לאכלן וכך מורין מעשיו של זה שלאחר שהיו מאוסין עליו מעשיו הרעים שעשה לשעבר חזר וחשב לעשותן ולשנות באולתו.
ובאמת כפירוש זה מאוד משמע בדברי הרשב"א בתשובה שם "
ואולי מפני שהלשון הזה דדומה לכלב שב על קיאו ביומא בעבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה ושנה בהם צריך שיתודה עליהם. ואם לא שנה והתודה עליהם הרי זה ככלב שב על קיאו. ושמא זה בזה נתחלף לך... והפרש יש בין יחיד לשליח צבור. לפי שהיחיד שהתפלל וחוזר מיד למקומו נראה שהוא רוצה להתודו' שנית על עבירות שהתודה עליהן. ועל כן נתן טעם זה רב מרדכי בזה לפי שנראה עושה זה כההיא דאמרו ביומא".ובמור וקציעה פירש יותר, "לע"ד בחנם נדחקו המפרשים בפירוש דבר זה והוא אמנם פשוט מאד, לפי שהמתפלל עשוי הוא לזכור חטאיו ולבקש כפרת עונות, שהוא עיקר התפלה (כענין שאמר המשורר [תהלים לח, יט] כי עוני אגיד וגו', ואמר [שם נא, ה] וחטאתי נגדי תמיד), כי איך ישא העבד פניו לשאול לשום דבר מן המלך, בידעו בעצמו שעדיין הוא ב"ח אצלו. ומאחר שכבר התפלל והתודה על חטאיו למבראשונה ועתה חוזר עליהן מיד להזכירן, הרי הוא דומה ודאי לשב על קיאו, לעורר באוש עונותיו ולכלוך חטאו, וכדאיתא לקמן בסי' תר"ז לענין עונות שהתודה עליהן יה"כ זה שלא יתודה עליהן יה"כ אחר מטעם זה אליבא דרבנן".
ולפי דבריהם נמצא שעיקר החסרון הוא בכך שממשיך מיד בתחנות ובוידויים.
ועל דרך זה כתב במור וקציעה סי' תרד: בב"י סוף הסימן. ולא נהגו כן אלא גם בהשכמת ערב יה"כ אומרים ג' וידויים. אין מנהגנו כן. ובאמת נראה לי שאפילו בשאר פעמים שאומרים ג' פעמים וידוי תכופים אינו נכון. והוא בעיני ככלב שב על קיאו לד"ה. אף על פי שאומרים קצת תחנה בנתיים כמו אשמנו מכל עם וכו' ואתה צדיק כו'. ואני נמנע לחזור ודוי זה אחר זה כשאומרים סליחות.
[ג] אולם באמת מצינו במנהגי מהרי"ל (הל' תפילה אות ב):
אם היה מסיים שמונה עשרה שלו תיכף שיושב ש"צ לתחינה, וכן במוצאי שבת אם פתח ש"צ ויהי נועם ותכף לו סיים מהר"י סג"ל פסיעותיו דאחר י"ח, אז היה נשאר עומד במקומו שפסע שם וכיסה פניו ואמר תחינה. או במוצאי שבת ויהי נועם טרם חזר לישב במקומו כדי שלא יהא נדמה לכלב שב אל קיאו.
הרי לנו בהדיא שאין חיסרון בעצם תכיפות אמירת תחנון לסיום התפילה, וה'כלב שב אל קיאו' היינו החזרה אל המקום שעמד שם בתפילה. וצריך ביאור.
[ד] ברם, כבר המהרש"א ציין שביאור הענין נמצא בדברי הב"י בסי' צז בביאור דברי הטור שם:
ואסור לו לרוק אם אפשר לו ואם אי אפשר לו שלא לרוק מבליעו בכסותו ואם הוא איסטניס ואינו יכול להבליעו בכסותו זורקו לאחריו או לשמאלו אבל לא לפניו ולא לימינו, וז"ל, וכתבו עוד תלמידי ה"ר יונה ולכאורה נראה דלאו שמאלו דוקא אלא ימינו שהוא שמאלו של הקדוש ברוך הוא כדאמרינן (יומא נג:) גבי שלש פסיעות. ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב דמדברי רבינו לא משמע כן אלא ימין ושמאל דידיה קאמר והוקשה לו מאי שנא מדין שלש פסיעות שחולק כבוד יותר לשמאלו מפני שהיא ימין דשכינה והניח הדבר בצריך עיון.
ומורי אבי מהר"ר אפרים קארו ז"ל כתב שמעתי שהטעם משום דכיון דקיימא לן (סוכה ה.) מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה א"כ אין השכינה כנגד המתפלל ולפיכך חלקו כבוד לימין דידיה ברקיקה שהיא בשעת התפילה, אבל כשפוסע שלש פסיעות האדם מרחיק עצמו ממקום תפילתו והוא כנגד השכינה, ולפיכך נותן שלום לשמאלו תחלה שאז הוא כנגד ימינו של הקדוש ברוך הוא.
[ועי' במעדני יו"ט על הרא"ש פ"ג דברכות אות ה].
ולפי דברי רבי אפרים קארו מבואר היטב שבמקום תליא מילתא, והיינו שבשעת התפילה, ובמקום התפילה, אזי השכינה היא כנגדו, וזה כל יסוד הדין של ג' פסיעות שהוא נפרד ממקום התפילה ומהמצב של 'שכינה כנגדו', ואם הוא חוזר לאלתר – דומה ככלב שב אל קיאו, והיינו שמגלה בזה שאינו מבין כלל את השינוי במצבו שכאשר עומד בתפילה הוא בבחינת שכינה כנגדו, וזהו הדמיון לכלב ששב אל קיאו ושונה באיולתו (משלי כו, יא) שאינו מכיר בכך שלא יועיל לו הפעם השניה אם פעם ראשונה לא עלתה לו כראוי.
[ה] ובהגהות הרש"ש ציין לדברי הגמ' בסנהדרין (כב, א), ואלו הם דברי הגמ' שם:
אלא מה אני מקיים את משנה התורה הזאת [הפסוק האמור לגבי המלך] לשתי תורות, אחת שיוצאה ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו עושה אותה כמין קמיע, ותולה בזרועו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד. ואידך, האי שויתי מאי דריש ביה, ההוא מיבעי ליה כדרב חנה בר ביזנא. דאמר רב חנה בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד.
והנה סיפיה דהאי קרא ד'שויתי ד' לנגדי תמיד' היינו
"כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט" (תהילים טז, ח), ומה מאוד נפלא אליבא דהאי פירושא דרבינו אפרים קארו, שהמכוון הוא שהמתפלל שרואה עצמו כאילו שכינה כנגדו – בתחתונים למטה מעשרה, נאמר בו 'כי מימיני בל אמוט', היינו שימינו הוא ימין של הקב"ה, ואינו סר ומט מן הימין, ואין זה כמו בכל היום כולו שהשכינה היא מלמעלה, ואזי ימינו היא משמאל הקב"ה.
ובזה מיושב היטב קושיית המפרשים שם (עי' מהרש"א וערוך לנר), דדרשה דתולה בזרועו אתיא מימיני בל אמוט ודרשה דשכינה כנגדו משויתי ה' לנגדי תמיד וא"כ אכתי קושית הגמרא ד"ואידך" לא מתורצת. ולפי דברינו מבואר היטב דה'מימיני בל אמוט' היינו דימינו היינו ימין ד', וכמש"נ. [שוב ראיתי שכבר זכה בזה הגר"י ענגיל בגליוני הש"ס על אתר].
ברם לאידך מ"ד, האי קא דשויתי ד' לנגדי תמיד מיתוקם על המלך שהס"ת אינה זזה מימינו, ונראה שבחינה זו של שויתי ד' לנגדי תמיד, מצינו בדברי הרמ"א בתחילת השו"ע, "שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך".
[ו] ושמעתי מידידי הרה"ג ר' עזריאל שלמה הכהן דיאמנט שליט"א להוסיף ולפרש לפי"ז, דהנה מהרש"א כאן הוסיף לציין לדבריו בסנהדרין צו, א, וכה כתב בח"א שם: ואמר רהט בתריה ד' כו'. ובילקוט ג' פסיעות כו' וכ"ה במדרשות ג' פסיעות פסעת בשביל כבודי חייך שאני מעמיד ג' מלכים ממך כו' וכן אמרו הרמז אחר ג' פסיעות שאחר י"ח אומרים יהי רצון שיבנה בה"מ כו' לפי שע"י ג' פסיעות של נבוכדנצר נחרב הבית.
ויש לומר הביאור שהמעשה של נבוכדנצר היה כדאיתא שם: נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם. כי אתא אמר להו היכי כתביתו אמרו ליה הכי כתבינן. אמר להו: קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה לבסוף. אמר אלא הכי כתובו שלם לאלהא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם למלכא חזקיה. אמרי ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. רהט בתריה.
הדרגה של נבוכדנצר בג' פסיעות אלו היינו שהשכיל להבין שהמלכות של חזקיה בטלה ומבוטלת כלפי מלכותא דרקיעא ואינה עומדת בפני עצמה, אלא בבחינת 'שויתי ד' לנגדי תמיד', המלכות והממשלה הם של הקב"ה, והמלכות היא במקום המלך ממש.
ובכח דרגה זו הצליח להחריב את בית המקדש, מקום השראת השכינה בתחתונים, והתיקון של ג' פסיעות שלנו אחר התפילה היא להעמיק את ההכרה בבחינה זו של 'שכינה כנגדו'.
[ז] ובאמת מצינו גם בחינה של 'שכינה כנגדו' בלימוד התורה, איתא בתמיד (לב, ב): תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'. ועי' בספר משך חכמה פרשת ויקרא (ג, ב) ובכתבי הגרי"ז עה"ת סי' קפה, והדברים ארוכים.