מסכת ברכות - הערות על פרק שישי

[נוטר הכרמים]

מג, א

בגמ', הואיל ואין בית הבליעה פנוי.

ופירש"י: ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע.

ועי' תוס' ועוד ראשונים די"מ דלפי"ז באופן שאומר סברי מורי והם מניחים לאכול כדי לשמוע הברכה ולענות אמן יהיו פטורים.
ובאמת כן מפורש בספר הפרדס לרש"י דאם נתכוין יענה אמן ויצא.

והתוס' הביאו ראיה לזה מלשון הירושלמי, ופירשו הא דבבעה"ב פטור מפני שהכל פונים אצל בעה"ב דמיירי על דין זה דבתוך המזון כאו"א מברך לעצמו, דגבי בעה"ב דהכל פונים אליו ל"ש הסברא דאין בית הבליעה פנוי ולכך פוטרם. אמנם ראה ברשב"א דפירש פירוש אחר בירושלמי דזה קאי על גוף הקביעות.

והנה בסברת רבינו אלחנן דפליג בזה מבואר בתוס' שתי סברות. א' שכיון שתקנו חכמים שיברך כ"א לעצמו אינו יוצא כלל בברכת חבירו. ב' שלא תחלוק בין פנוי לשאינו פנוי.

ונראה לבאר בזה, דהנה נתבאר לעיל דגדר הדין דאחד מברך לכולן באופן של קביעות הוא דהוי חיוב אחר של ברכה שחל עליהם כחבורה ביחד, שחלות החיוב הוא חיוב של אכילה אחת.

ומעתה יש לדון בכה"ג דבא להם בתוך המזון דכאו"א יברך לעצמו משום דאין בית הבליעה פנוי, אם הגדר הוא שעקרו את החיוב המשותף של ברכה כה"ג, וזהו דל"מ שאחד מברך לכולן, וא"כ הוא שבתוך הסעודה ל"ש גדר חיוב כזה, זוהי סברת ר' אלחנן הראשונה דכיון שתקנו חכמים שיברך כל אחד לעצמו, וזה גדר החיוב, לא תועיל ברכה משותפת.

אמנם יתכן דהגדר הוא לא עקירה בגוף החיוב, אלא שתקנו שאופן הברכה יהיה ע"י שכ"א מברך לעצמו, דהא ודאי גם באופן של קביעות מהני שיברך כאו"א לעצמו, וע"ז באה הסברא השניה, דאף דלפי זה הדבר שייך רק בשאינו פנוי, מ"מ לא תחלוק בתקנה.

והנה בדברי הראשונים מבואר אופנים אחרים הסברא דאין בית הבליעה פנוי, הרא"ה כתב דאין ראוי לשתות כולן בשעה שמברך זה, וכיון שאין ראויים לשתות אינו ראוי ליפטר באותה ברכה ולפיכך תקנו שכ"א מברך לעצמו, וכיון דתקון לגמרי תקון למימרא דאפילו הראויים לשתות נמי אין יוצאים.

ויש לבאר דבריו, דאמנם אם זהו דין שהוא מוציאם בברכתו, לכאורה צ"ב איזה דין הוא שיהיו השומעים ראויים לשתות באותה שעה, הא סגי במה שהשותה ברכתו חלה על שתיתו באותה שעה.

ויותר נראה דהיינו משום דהגדר הוא דאיכא דין דחלות ברכה אחת משותפת לכולן, ואי"ז מדין מוציא אלא שחיוב הברכה חל על כולן כאחת. ולפי"ז מובן שבאופן שאין השתיה משותפת ל"ש שתחול הברכה על כולן, ולכך אפילו באופן שישנם שראויים לשתות כבר לא תקנו גדר ברכה זה ביין בתוך הסעודה.

[שמעתי שעיקר יסוד זה ביאר מו"ר הגרב"ד פוברסקי שליט"א].

[יאיר]

איך באמת אפשר להעלות על הדעת אופן אכילה כזה, שאיננו מכירים אצל החפץ חיים והאמרי אמת, אפילו אפס קצהו?

מריה דאברהם! פה קדוש, אשר 'אקרוקתא' ו'אנכי', 'בחצוצרות' ו'קרא את יהושע', 'ואלה המשפטים' וכו' שגורות על לשונו, יבטא בשפתיו משׂפ"ח כזה?!

אפשר למצוא באוצר הרבה שמתייחסים לנושא באריכות.

[דודי צח]

עלעלנו במסכת ברכות להלן, והנה עוד 'סוד' לבורחים מכל 'תאונה' מחשבתית:
בבלי ברכות מז, א: רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא, אתא רב שימי בר חייא הוה קמסרהב ואכיל. אמר ליה רב: מה דעתך - לאיצטרופי בהדן? אנן אכילנא לן! - אמר ליה שמואל: אילו מייתו לי ארדיליא, וגוזליא לאבא - מי לא אכלינן?. ופירש רש"י: שמואל חביבין עליו ארדיליא בקנוח סעודה - והן כמהין ופטריות, ולרב היו חביבין גוזלות וכו'.

ובכן, האם גם גמרא 'אגבית' זו, איך גדול האמוראים 'רב' היה מסוגל לאכול 'גוזלות' כקינוח סעודה, כדבר רגיל ופשוט [ובגמרא פסחים קיט:ב מבואר שהיה רב נוהג כן כמנהג רגיל, ויושם לב, ששם מדובר אחרי אכילת 'אפיקומן' בליל פסח, דהיינו אחרי 'שולחן עורך', כאשר כמדומנו שאנחנו בקושי מסוגלים לקיים מצוות אפיקומן כדת, אשר להוותנו חלקנו עושים זאת בדרך שנקראת 'אכילה גסה', כשכבר מלאים מכל טוב מאכלי פסח, וספק אם אנו יוצאים בכלל יד"ח, והנה רבותינו האמוראים, היו דנים בעניין אכילת גוזלות אחרי האפיקומן. אחר שכבר שבעו מכל טוב מעדני יום טוב]. האם גם כאן נפטור עצמינו מכל התמודדות עם המציאות כפי שהיא, ונאמר שגמרות אלו, אשר יש להם רקע הלכתי מימין ומשמאל, ואין כאן קונספציה אגדית - גם זה ה סודות וכתבי חידה?
אתמהה.

ההגדרה הנכונה היא כמו שכתבתי לעיל, חלקנו [וגם אני בתוכם] קשה לנו להתמודד עם כל 'תאונה', לא רק מטפורית אלא גם בתאונה פיזית שנקלעה ל"ע ול"ע מול עינינו, אנחנו שאין לנו ידיעה בדרכי הצלה וכדומה, נברח כדי לא להסתכל ולא 'להיות שמה'. כך יש מהדרים, שבכל פעם שהם רואים מול עיניהם 'תאונה' השקפתית, בין מה שאנו רגילים מנעורינו לבין מה שעינינו רואות בפועל - לוקחים את הרגליים ובורחים.
לא כך היא דרכה של תורה, יש להתמודד.

כאמור, גם אני בעצמי לא מבין הכל עד העומק; אבל דבר אחד ברור בעיני מכל גמרות אלו בענייני אכילה של רבותינו הקדמונים, כי בעבר הרחוק היו מנהגים והרגלים שונים, וכפי שמודגש על בני פרסאי שהיו מומחים גדולים בענייני סעודה והסבה, ולומדים דינים הלכות מדרכם ומנהגם [=דף דהיום כ"ג שבט], כנראה היו נוהגים אחרת מבני היראים דשנת 2020, כעין שהיום נוהגים בני מערבא אחרת מבני אמריקא. [היודעים אתם, כי בכל בית אמריקאי בסעודת יום השבת, חוץ מהדגים והביצים-בצל והחמין, הם אוכלים גם דגים מלוחים עם קרקרים בתחילת הסעודה, נקניקים, וגם צלחת מרכזית של 3-4 סוגי פשטידות, לפני הגשת החמין].
וגם כאן אצל בני מערבא, הליטאים תמה תמה יקראו מול דרך האכילה החסידי, הן אצל כלל האישים והמשפחות [והכרסים החסידיים יוכיחו], וביותר במפגשים קהילתיים וכל מיני התוועדויות וטישים. ובפרט אם לא נקבל את ההבנה כי אכן מדובר רק ב'תיקון ניצוצות' כצדיקי קדמאי, אלא דרך חיים שהעיסוק באכילה לוקח בה יותר מקום.
ומדוע ניפול מהכסא, ונסרס ונברח מכל גמרא שיש בה אווירה אחרת מהרגלנו.

את מנהג התנאים והאמוראים אין צריכים אפוא לראות כתמיהה, אלא כניחותא: כך נהגו ואין בכך שום משגה. יש לנו רק לקיים בעצמנו 'צא מן התיבה' ולהשקיף בהשקפה רחבה ומכילה.

נ.ב. בעניין הכמויות כבר כתבתי שמסתבר שהמספרים הם בדרכי גוזמא.

[יתר10]

מה שאתה עושה כאן זה לא הוגן.
יש וויכוח איך לפרש אגדות חז"ל וכידוע לך היטיב הוויכוח הזה לא התחיל היום. אז אתה בחרת לך דרך מסוימת ומאשים אחרים ב'עצלות' 'בריחה מהתמודדות' וכו' וכו'. באותה מידה יכולים לייחס את כל המחמאות האלו למי שבחר כמוך לפרש שחז"ל היו מרבים באכילה ואין אנו מכירים את ההרגלים וכו' וכו', במקום להתעמק ולהתאמץ להבין את הסודות או הרעיונות העמוקים שמסתתרים באגדות האלו, וכמו שעשו הרמב"ם המהר"ל ושאר גדולי הדורות..

[דודי צח]

לא נקטתי כאן שום 'שיטה' באגדות חז"ל.
אלא שכאן לדעתי אינו מדובר באגדתא דעלמא, כי דווקא בענייני אכילה פזורים בתלמוד כמה וכמה עובדות, השזורות לרוב בתוך מעטפות הלכתיות שהש"ס דן בהם, ומהם ניתן להסיק כי ענייני אכילה של קדמונינו שונה מכפי הרגלנו וחינוכנו העדכני. ולכן אין לכזב כי הרצון לומר שכל אלה הם משלים ורעיונות, באה מסיבה סובייקטיבית [של צמצום והרגלים מקומיים בענייני אכילה] ולא בצורה שקולה ואובייקטיבית.

אך בעלמא, איך ללמוד אגדות חז"ל מובהקות, ודאי צריך תלמוד ורב. ולא אבוא להכניס ראשי בין ההרים כמובן.

[אבני גזית]

מה שאתה עושה כאן זה לא הוגן.
יש וויכוח איך לפרש אגדות חז"ל וכידוע לך היטיב הוויכוח הזה לא התחיל היום. אז אתה בחרת לך דרך מסוימת ומאשים אחרים ב'עצלות' 'בריחה מהתמודדות' וכו' וכו'. באותה מידה יכולים לייחס את כל המחמאות האלו למי שבחר כמוך לפרש שחז"ל היו מרבים באכילה ואין אנו מכירים את ההרגלים וכו' וכו', במקום להתעמק ולהתאמץ להבין את הסודות או הרעיונות העמוקים שמסתתרים באגדות האלו, וכמו שעשו הרמב"ם המהר"ל ושאר גדולי הדורות..

הרב דודי צח בא כמענה על דברי הרב ביקורת תהיה.

האחרון זלזל לחלוטין בצורך להבין פשט בשורות הגמרא.
לצורך כך גייס כמה תורות מליקוטי מוהר"ן ותהה איך מי שיודע בע"פ בחצוצרות, יכול לבקש הבנה.

כנגד זה השיב דודי צח מה שהשיב.

[יאיר]

איך באמת אפשר להעלות על הדעת אופן אכילה כזה, שאיננו מכירים אצל החפץ חיים והאמרי אמת, אפילו אפס קצהו?

מריה דאברהם! פה קדוש, אשר 'אקרוקתא' ו'אנכי', 'בחצוצרות' ו'קרא את יהושע', 'ואלה המשפטים' וכו' שגורות על לשונו, יבטא בשפתיו משׂפ"ח כזה?!

אפשר למצוא באוצר הרבה שמתייחסים לנושא באריכות.

http://mefo.otzar.org/#/t/67073/b/173917/p/94/s/129425

[מיללער]

לו. קורא רב יהודה אמר בופה"א ושמואל אמר שהכל נהי' בדברו (נזכר גם בעירובין כח:)

למה נזכר דברי התלמיד רב יהודה קודם לדברי הרב שמואל?

[נוריאל עזרא]

לו. קורא רב יהודה אמר בופה"א ושמואל אמר שהכל נהי' בדברו (נזכר גם בעירובין כח:)

למה נזכר דברי התלמיד רב יהודה קודם לדברי הרב שמואל?

אולי כדי להקדים את הדעה שאומרת בורא פרי האדמה שהיא ברכה מבוררת יותר ורק אחר כך שהכל שהיא ברכה כללית. וצריך חיפוש.

[לבי במערב]

עתה שזכינו במתנת חינם לאור 'מפרשי האוצר', מן הראוי הי' לעיין שָׁמָּה.

ואכן, כבר הקשה כן בס' 'גליוני אפרים', ובס' 'זרע יעקב' (כהן) ציין לתוד"ה אין נשבעין הב' (ב"מ ד, ב) בסופו ("ואע"ג דרשב"א הי' תלמידו של ר"ע - אין לחוש מה שחולק עמו והוזכר קודם").
בס' 'מצור דבש' (צימרינג) תירץ כדברי מר.

[נוריאל עזרא]

עתה שזכינו במתנת חינם לאור 'מפרשי האוצר', מן הראוי הי' לעיין שָׁמָּה.

ואכן, כבר הקשה כן בס' 'גליוני אפרים', ובס' 'זרע יעקב' (כהן) ציין לתוד"ה אין נשבעין הב' (ב"מ ד, ב) בסופו ("ואע"ג דרשב"א הי' תלמידו של ר"ע - אין לחוש מה שחולק עמו והוזכר קודם").
בס' 'מצור דבש' (צימרינג) תירץ כדברי מר.

תודה רבה וייש"כ. שמחת אותי.
גם על העדכון שזה פתוח לשימוש לא ידעתי.

[אבקברד]

חידושי הרמב"ן מסכת ברכות דף לו עמוד ב
ולענין פלפלין כתבו הגאונים ז"ל בלחה מברך בפה"א, וזה תימה גדול כיון שהוא נוהג בערלה וקרינן ביה את פריו, פרי העץ בעי ברוכי, ואולי סברו דהאי הימלתא דאתיא מבי הנדואי דאמר רבא שריא ומברכינן עליה בפה"א דפלפלי היא, וזה אינו נכון שאין לנו בפרי הנוהג בערלה אלא ברכת פרי העץ לעולם, אבל הימלתא דהנדואי דזנגבילא רטיבתא היא, ובזנגבילא ודאי בורא פרי האדמה מברכינן, דשרשין הם ולאו פירא כלל, אבל פלפלין פרי הוא ונוהג בו ערלה כדברי ר"מ, והתימה גדול שמקצת הגאונים ז"ל כתבו פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה מדקא מותבינן עץ מאכל זה פלפלין, וכן כתב רבי' האיי גאון ז"ל, ואדרבה היא הנותנת לברך עליהן פרי העץ, ואפשר שסברו הראשונים מפני שהפלפלין תמרותיהן שנעשות בעץ עצמו כעין אבעבועות והן לבנות והוא פלפל לבן, וכשהן מתבשלות יותר מדאי הן פלפל השחור, זהו ענין הפלפלין בתולדתן, ומפני זה עשו אותן הגאונים כתמרות של צלף ושל אתרוג לברך עליהן פרי האדמה דכגופו של אילן הם, וכן לענין ערלה שריבה אותו הכתוב מדכתיב עץ מאכל (הוא) יתכן דעץ מאכל קרי ליה [ומ"מ] בפה"א מברכינן (בעין) [כעץ] הנאכל, וקבלת הגאונים נקבל, ומעתה נוכל לפרש שהימלתא הבאה מבית הנדואי עיקרה פלפלין ששם בהנדואה יוצאים הפלפלין ולא במקום אחר גם היום.

בתמצית: הגאונים אמרו שברכת הפלפלין אדמה.
קשה: הרי הפלפלין חייבין בערלה אז מדובר בעץ!
הרמבן מיישב:
למרות שהפלפל הוא עץ הפלפלין אינן פרי אלא נחשבות כגופו של אילן. כמו תמרות הצלף והאתרוג [היכן מצינו תמרות של אתרוג?] שברכתן אדמה.
ואני שואל במה הם שונים משאר פירות מבחינה בוטנית? אולי הם יוצאים מהגזע עצמו?

[אוהב עמו]

לו. קורא רב יהודה אמר בופה"א ושמואל אמר שהכל נהי' בדברו (נזכר גם בעירובין כח:)

למה נזכר דברי התלמיד רב יהודה קודם לדברי הרב שמואל?

עי' תוס' בבא בתרא י,ב ד"ה עליונים

[מיללער]

לו. קורא רב יהודה אמר בופה"א ושמואל אמר שהכל נהי' בדברו (נזכר גם בעירובין כח:)

למה נזכר דברי התלמיד רב יהודה קודם לדברי הרב שמואל?

עי' תוס' בבא בתרא י,ב ד"ה עליונים

יפה!

תודה רבה

[שמואל דוד]

תוספות לט.

בצר ליה שיעורא. היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור אבל בברכה שלפניו אפילו פחות מכשיעור דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה אבל בברכה שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו על כן יש ליזהר לשתות מכוס של ברכה מלא לוגמיו כדי שיברך לאחריו מעין ג' ברכות והר"י היה אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפי' בבציר משיעורא מברכינן בורא נפשות רבות ולא נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות רבות נמי בעי שיעורא ובירושלמי ר' יוחנן היכי בריך אזית הא לא הוי שיעורא וקאמר משום בריה דאפילו לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רמון בעי ברוכי משום דבבריה מברכין אפילו פחות מכזית וחולק על גמרא דידן כדמשמע הכא א"כ אין הלכה כמותו של ירושלמי וה"ר יוסי היה מפרש שהירושלמי אינו חולק על הגמרא שלנו דהכא מיירי שהוסרו הגרעינים ונמלח אם כן לא היה כברייתו אבל אם אכלו שלם אפי' אם היה פרידה אחת של רמון מברך עליו תחלה וסוף וגמרא ירושל' היה סבור שהזית היה שלם ולכך הוצרך לתרץ באותו ענין דאכל פרידה דבריה ואינן חולקים יחד ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זמנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת המים פירוש דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו וא"צ לברך פעם אחרת ומשני הכא הוה דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל"ו:

לכאורה ליכא שום שייכות בין הירושלמי הנ״ל לשאר דברי התוספות וצ״ע מדוע הביאו התוספות הירושלמי כאן. חיפשתי ולא מצאתי ישוב על זה.

[שמואל דוד]

לז.

תוספות ד״ה הכוסס חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה. שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן לעיל מברכין עליה בפה"א ולרב נחמן לא ס"ל הכי משום דאשתנו ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות ור"ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו'

לכאורה כוונת התוספות לספק אם אמרינן על המחיה או על האדמה וא״כ לשונם צ״ע שכתבו ״מברכין על המחיה ומסיים על האדמה״ ואולי ״ומסיים״ היינו או מסיים?

[עזריאל ברגר]

לז.

תוספות ד״ה הכוסס חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה. שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן לעיל מברכין עליה בפה"א ולרב נחמן לא ס"ל הכי משום דאשתנו ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות ור"ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו'

לכאורה כוונת התוספות לספק אם אמרינן על המחיה או על האדמה וא״כ לשונם צ״ע שכתבו ״מברכין על המחיה ומסיים על האדמה״ ואולי ״ומסיים״ היינו או מסיים?

או שכתבו "על המחיה" כשגרא דלישנא, והתכוונו לומר "ברכה מעין שלש"?