ברכות - פרק שביעי

[נוטר הכרמים]

מה, א

במתני', והשמש שאכל כזית.
ופירש"י, ששמשם בסעודה ואכל עמהם כזית כדי להצטרף עמהם לזימון.

וכבר תמהו בזה, מהי ההדגשה שאכל כזית, ובשילהי מתני' נחלקו ר"מ ור"י עד כמה מזמנין אם עד כזית או עד כביצה, ועי' צל"ח והגהות הרש"ש.

ולקמן מז, ב איתא: פשיטא מהו דתימא שמש לא קבע, קמ"ל. ופירש"י, אין לו קביעות לפי שהולך ובא.

ויש לדקדק מהי הפשיטותא, אם היינו דמ"מ יש כאן קביעות של רבו וזה מהני גם לשמש, וכן משמע בריטב"א, או דבאמת אין צריך קביעות, ועי' תר"י.

ושמא י"ל בדרך אפשר, דבאמת אין כאן קביעות על כל הסעודה, והויא אכילת השמש אכילה בפנ"ע, ומ"מ מהניא אכילתו כזית עמהם להצטרף עמהם. ולפי זה נראה דהן אמנם דאליבא דר"י בעי שיעור כביצה, הנה שיעור זה הוא לעיקר חיוב ברכת המזון, עי' תוס' מט, ב ד"ה עד כמה, ואמנם הכא מיירינן בשיעור אחר לגמרי, שיעור של קביעות מתוך האכילה, שעי"ז מפקיע מאכילתו את האכילה הנפרדת ומצטרף עמהם. ובזה יתכן שמודה ר"י דשיעור זה הוא שיעור הרגיל של אכילה דהוי כזית, וחיובא דברכת המזון בכביצה אית ליה עכ"פ במה שאוכל בכל סעודתו בלאו הקביעות עמהם.

ועוד יש לדון באופ"א, דהנה ברא"ש סי' כא ובטור סי' קצז מובא מחלוקת הראשונים אם מי שאכל כזית יכול להוציא אותם שאכלו שיעור שביעה מדאורייתא, ושיטת ר"י דיכול להוציא. ולפי"ז י"ל, דהרגילות היא שהסעודה היא בכביצה, ומ"מ השמש שאכל כזית יכול להצטרף עמהן לזימון ואף יכול לברך ולהוציא.

אלא דיש לדון בלישנא דמזמנין עליו דמשמע דוקא צירופא ולא שיוציאם הוא, ועי' רש"ש. וכיו"ב דנו הפוסקים בהא דנשים ועבדים וקטנים דאין מזמנין עליהם, דבטור סי' קצז מובא שיטת ר"י הכהן שהיה מורה הלכה למעשה להצטרף אשה לזימון, והביא ראיה לזה, יעו"ש.
והט"ז הקשה דהא במתני' מפורש דאין מזמנין עליהם. וכתב דיל"פ לפי"ד אין מזמנין לא לענין צירוף רק דאין מברכין על הכוס בזימון, יעו"ש.

ומעתה י"ל דגם הא דמזמנין עליהם היינו שהשמש לא רק מצטרף אלא גם מברך, ולא מצאתי בהדיא בזה.

[נוטר הכרמים]

בתוד"ה אכל טבל. וה"ה אם אכלו שלשתן טבל דאין חייבים לזמן כדאמרינן הרי שגזל סאה חיטין וטחנה ואפאה ואכלה ומברך עליהם אינו מברך אלא מנאץ.

והאיר הגרע"א בגליונו: שם ליתא כן, אלא ואפאה והפריש חלה ובירך, וצ"ע.

ושמא י"ל בדרך חידוד, דהנה הנפ"מ בהני גירסאות י"ל, דאם איתא נמי והפריש חלה, יתכן לומר דהניאוץ הוא רק ברכת הפרשת החלה שהיא ברכת המצוות,
אבל ברכת הנהנין שאין זה ברכה על מצוה אלא רק מתיר של המאכל אין כאן ניאוץ.
ולכן דוקא השמיטו התוס' הך דהפרשת חלה כאן, משום דס"ל דאף כי באופן של הפרשת חלה ישנו הניאוץ גם מצד ברכת ההפרשה,
אבל גם בלא"ה יש כאן ניאוץ מצד ברכת הנהנין, והיינו טעמא משום דברכה כזו על דבר גזול היא פגומה וגרועה בעצמותה,
ואף שמ"מ הוא מחויב לברך, אבל אין בכה"ג חובת זימון.

[פרנצויז]

מ"ח א'

ששה ודאי לא מיבעיא לי

ועיין רש"י ד"ה ואיהו סבר, שכתב שרבי זירא היה מתחרט על שלא שאל על הששה. ועיין הגהות הב"ח אות ד' שכתב שנראה שרש"י היה גורס בגמ' "ששה ווי לא קמיבעיא לי" שהיה מיצר על שלא שאל אותו וכו'.
ועיין מסורת הש"ס שכתב "תיבת 'ודאי' הוא ר"ת וד' אכלו ירק (כ"מ)".
ולא ברור מה הר"ת 'כ"מ' שציין המסורת הש"ס כמקור לדבריו.

אמנם הפענוח הזה של המילה "ודאי" נזכר בספרים בשם הגאון הרבי רבי העשיל.
ראה בספר סמיכת חכמים (להג"ר נפתלי כ"ץ) פפד"מ תס"ד, (ברכות מ"ח ע"א),
https://beta.hebrewbooks.org/reader/rea ... &hlts=&ocr
שכתב "שמעתי אומרים משם הגאון מהר"ר העשיל ז"ל שמלת ודאי הוא מיותר ... ואמר ז"ל שהוא נוטריקון וד' אכלו ירק עכ"ל, אבל לענ"ד נראה ...".
וראה צל"ח (ברכות מ"ח ע"א),
https://beta.hebrewbooks.org/reader/rea ... &hlts=&ocr
שכתב "וזקני הגאון מאיר עיני כל הגולה מוהר"ר העשל זצלה"ה אמר כי ודאי הוא ראשי תיבות וד' אכלו ירק, ודבריו מאירים כשמש ורוח ה' דבר בו, וראיתי בספרו של הגאון מוהררנ"ך [=רבי נפתלי כ"ץ] זצ"ל שהקשה על זה ..., ואני אומר ...".
וראה שם בצל"ח שמבאר שיטת רש"י ושיטת הרמב"ם, והביא דברי הבית יוסף ודברי הכסף משנה, עיי"ש שהאריך בזה.

ובענין הר"ת 'כ"מ' שציין במסורת הש"ס כמקור, היה מקום לומר שהמציין במסה"ש, הבין בדברי הצל"ח, שהפענוח הנ"ל של המילה 'ודאי', מתאים לדעת הכסף משנה, [ולפ"ז ר"ת 'כ"מ' הוא 'כסף משנה'] , אך המעיין בצל"ח שם יראה שאינו מתאים לכסף משנה.
וצריך עיון מה כוונת ר"ת 'כ"מ'.
וראה ישורון חלק י"א עמ' תתקכ"ו, הערה 101,
https://beta.hebrewbooks.org/reader/rea ... &hlts=&ocr
שהעתיק את דברי הסמיכת חכמים והצל"ח, וכתב בענין הר"ת 'כ"מ' הנזכרות במסורת הש"ס: "וכנראה כוונתו: כך מצאתי, ולא פירש היכן מצא כן".

[יתר10]

viewtopic.php?f=7&t=33289#p426954

[אספקלריא]

מ"ח, א'

ינאי מלכא ומלכתא ... אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה ... אמר ליה חזית כמה יקרא עבדינא לך, אמר ליה לאו את קא מוקרת לי ... אמר לה קא חזית דלא מקבל מרות.
בכמה צילומי ש"ס וילנא המצויים, המילה "לה" אינה נראית כ"כ ישרה, ונראה כאילו הוסיפו אותה באופן לא מקצועי.
https://beta.hebrewbooks.org/reader/rea ... &hlts=&ocr
ואולי בתחילה הדפיסו בוילנא "ליה" ואח"כ תיקנו "לה".

ובדקתי את הגירסה בכמה דפוסים ישנים.
בש"ס ויניציאה ר"פ, כתוב: אמר ליה קא חזית דלא מקבלי מרות.

בש"ס אמשטרדם תע"ד, כתוב: א"ל קא חזית דלא מקבלי מרות

בש"ס פראג תפ"ח, כתוב: א"ל קא חזית דלא מקבלי מרות

ועיין בהגהות הרש"ש שכתב:

א"ל חזית דל"מ מרות. נראה דהר"ת דא"ל הוא אמר לה, ור"ל לדביתהו, הרי את רואה דל"מ מרות, פי' אדנות, ור"ל דלכן שפיר עביד דקטיל להו לרבנן, אח"ז ראיתי שכ"ה בע"י ובפירש"י שם.

וראה עין יעקב שם
https://beta.hebrewbooks.org/reader/rea ... &hlts=&ocr

ולפ"ז יתכן שבוילנא בתחילה הדפיסו "אמר ליה" (או בר"ת: א"ל) ואח"כ תיקנו "אמר לה" [אולי בעקבות הגהות הרש"ש שנדפסו במהדורה הישנה של וילנא].
וכבר הערנו במק"א על השינויים שנעשו בהדפסות החוזרות של ש"ס וילנא. ראה
viewtopic.php?f=29&t=48990&p=597468#p596888
http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f= ... t=#p225591
ויש לבדוק מה היא הגירסא בהדפסה הראשונה של וילנא תר"מ.
[ויש לשים לב גם לשינויי הגירסא "מקבל" מקבלי"].

[ביקורת תהיה]

אמר ליה: חזית כמה יקרא עבדינא לך.
אמר ליה: לאו את קא מוקרת לי.
א"ל: קא חזית דלא מקבל מרות.
בהגהות הרש"ש כתב: נראה דהר"ת הוא 'אמר לה', ור"ל לדביתהו, הרי את רואה דל"מ מרות.

שני דקדוקים בדבר:
א. אחרי חילופי הדברים בין ינאי ושמעון בן שטח ('אמר ליה', 'אמר ליה'), אילו היה שב ופונה לאשתו, היה נכתב 'אמר לה לדביתהו'.
ב. אם הפניה היא למלכה, והיוד של 'חזית' הגויה ('חָזְיָת'), היתה נכתבת בשתי יודין 'חזיית' (כמו 'חזיין' בכל התלמוד).
אלא לפום ריהטא נראה כי הגירסא הנכונה היא: אָמַר לֵיהּ, קָא חָזֵית דְּלָא מְקַבְּלִי מָרוּת.
ולשמעון בן שטח השיב: הרי רואה אתה, שאין החכמים מקבלים מרות.

[הפשטן]

טרם עיינתי באשכול.
גם טרם ראיתי מה כתוב בכתבי היד ובדפוסים הישנים ובספרי המפרשים, רק ראיתי שבדפוס וילנא כתוב: "אמר לי' חזית דלא מקבל מרות".
אבל לענ"ד צ"ל: "אמר לה חזית דלא מקבל מרות".
והיינו שינאי אמר לאשתו: "את רואה ששמעון בן שטח לא מקבל מרות? (אמרתי לך!)".
ואין לפרש שינאי אמר לשמעון בן שטח "אני רואה שאינך מקבל מרות", דא"כ הול"ל: "אמר לי' {חזית} [חזינא] דלא מקבל[ת] מרות".

[אספקלריא]

ראיתי שבדפוס וילנא כתוב: "אמר לי' חזית דלא מקבל מרות".
ברכות מח עמוד א דפוס וילנא הוצאת פאר התורה.jpg

תודה רבה על המידע ועל הצילומים, ומשם ראיה למה שכתבתי לעיל שיש כאן תיקונים מהדפסות חוזרות.

אמר לה קא חזית דלא מקבל מרות.
בכמה צילומי ש"ס וילנא המצויים, המילה "לה" אינה נראית כ"כ ישרה, ונראה כאילו הוסיפו אותה באופן לא מקצועי.
https://beta.hebrewbooks.org/reader/rea ... &hlts=&ocr
ואולי בתחילה הדפיסו בוילנא "ליה" ואח"כ תיקנו "לה".

שבצילום שהביא הפשטן, המילה "ליה" נדפסה כהוגן, ובצילומים האחרים המילה "לה" נראית כהוספה מאוחרת.

[מיללער]

מח:
משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן. וכתב ע"ז הגאון ר"י ענגיל בגליונותיו וז"ל: וצע"ק דמדוע היה חיוב בהמ"ז על המן הרי לא היה לחם מה' המינים רק בריה בפ"ע, ואף שטעמו בו טעם לחם מ"מ על טעם בלבד אין נראה שיהא חיוב בהמ"ז, וצ"ל דס"ל לר' נחמן בעל המימרא כמ"ד ביומא עה. דכל המינין טעמו במן טעמן וממשן וע"כ היה שפיר חיוב בהמ"ז כעל לחם ממש כיון דהי' במן טעם וממש של לחם, עכ"ל. ועיי"ש המשך דבריו בענין אי היו יוצאין ידי חובת מצה או שתי הלחם במן.

ולכאורה לא הבנתי דבריו דלא דמי חיובא דבהמ"ז למצות מצה או שתי הלחם דבוודאי כיון שיש בהם דין של חמשת מיני דגן יש לדון אם כיון שבמן היה טעמו וממשו של לחם אי מיקרי לחם לגבי מצה ושתה"ל, וכמו שדנו בזה האחרונים מחטים שירדו בעבים או בשמן של נס חנוכה אי שמן נס מיקרי שמן זית.

אבל בבהמ"ז ודאי עיקר חיובא מן התורה הוא לברך 'על מזון' הייני על מידי דמיזן ומשביע וכמו שכתב הרמב"ם בריש הלכות ברכות, וקבלו חז"ל (אליבא דמ"ד כן) שדוקא חמשת מיני דגן משביעים ולכן אין מברכין בהמ"ז רק על דבר שנעשה מה' מינים, אבל בוודאי המן בשעתו כיון שהיו שבעים ממנו ואכלו לחם מן השמים, אף אי נימא דלא היה בה דין לחם לגבי מצה וכדו' אבל בוודאי היו חייבים בברכת המזון דמידי דמיזן בעינן והאיכא, וצ"ע

[תורה מפוארת]

בגמ' בסוף הפרק אודות ילתא שלא הביאו לה לשתות מכוס שך הרכה ועשתה מה שעשתה [עיין בבן יהוידע שם], וחשבתי לפרש שכעס ילתא היה אף שאמרו שאין פרי בטנה מתברכת אלא מן האיש שנא' וברך פרי בטנך. מ"מ חששה ילתא להא שהביא רש"י עה"פ לא תהיה משכלה וכו', שכתבה תורה באשה כי זה יותר מצוי אצלה, לכן חששה ילתא ורצתה בעצמה כוס של הרכה ולא לסמוך על ברכת האיש.

[שומע ומשמיע]

מז.

רבה בר בר חנה הוה עסיק ליה לבריה בי רב שמואל בר רב קטינא קדים ויתיב וקמתני ליה לבריה אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים רב חסדא אמר מפי רוב העונים א''ל רמי בר חמא מ''ש רובא דאכתי לא כליא ברכה מיעוטא נמי לא כליא ברכה א''ל שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה

האם ניתן ללמוד מכאן שראוי לש"ץ להמתין שרוב הציבור יסיימו את תפילתם?

[הפשטן]

לכאורה כך משמע.

[אTKH]

אמן של השומעין (היוצאים ממנו יד"ח) הוא חלק מהברכה, ולכך יש להמתין עליהם.
מה זה שייך לחזרת הש"ץ, להמתין למתפללים?

[שומע ומשמיע]

אמן של השומעין (היוצאים ממנו יד"ח) הוא חלק מהברכה, ולכך יש להמתין עליהם.
מה זה שייך לחזרת הש"ץ, להמתין למתפללים?

חזינן שלפי הרוב אנו קובעים מהי האריכות הרגילה שאינה 'יותר מדאי'.

[אTKH]

אבל היכן נאמר שצריך להמתין למתפללים?
(בשונה מאמן שצריך להמתין לעונים היוצאים יד"ח, כדי שיוכלו לצאת יד"ח גם בברכה הבאה).

[שומע ומשמיע]

סברא היא ששליח ציבור אמור להמתין לציבור שולחיו.