ריש אלו מציאות - למה לא נפשטה בעית הגמ' לגבי חצי קב בשתי אמות?

[הפשטן]

הבעייה מסתיימת בתיקו, מיהו לכאורה הי' יכול לפושטה מעצם לשון רבי יצחק - דאמר דקב בארבע אמות הרי אלו שלו, והיינו דלימא הגמ' הכי:
"טעמא דאלו שלו - משום דההוא קב הוה בארבע אמות, הא קב בשתי אמות - אינם שלו, וטעמא דאינם שלו - משום דבשתי אמות הוה קב שלם, הא חצי קב בשתי אמות - הרי אלו שלו".

תדע, דהא מעי"ז איתא בברכות פרק כיצד מברכין, גבי ההיא דרב ושמואל: "כל שיש [= שמעורב] בו חמשת המינים מברכין עליו בורא מיני מזונות", ואהא קאמר הש"ס שם לז רע"א: "כל שיש [= שמעורב] בו חמשת המינים - אִין [= כן], אבל אורז ודוחן - לא, [וטעמא דלא - ] משום דע"י תערובת, אבל איתיה בעיניה - נימא אפילו אורז ודוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות".
ומעי"ז איכא טובא בגמ', וכנודע.

[אבי'ב]

על פניו אי אפשר לראות מהגמרא בברכות ראיה לטענתך שדיוק שכזה הוא דיוק מוכרח - ולכאורה שם משמע גם היפך טענתך. דיוק זה מובא שם כחלק מן הצריכותא בין שתי מימרות רב ושמואל - שכל שיש בו מה' מינים מברכים עליו מזונות, וכל שהוא מה' מינים מברכים עליו מזונות. ומבארת הגמרא דללא מימרת 'כל שהוא' היינו מדייקים דיוק כפול זה ומסיקים שאורז ודוחן בפנ"ע מברכים עליהם מזונות - אך לאחר שאמרו רב ושמואל שכל שהוא מה' מינים מברכים עליו מזונות אבל אורז ודוחן לא, שוב אין לדייק כן. הרי לנו שאין דיוק זה מוכרח - שאם לא תאמר כן היו המימרות סותרות זו את זו, ולא צריכות זו לזו. ועל כן עלינו לפרש שהגמרא לא סברה שדיוק זה הוא בדווקא, אלא שבלא מימרת רב ושמואל היינו יכולים לטעות ולומר שאורז ודוחן בפנ"ע ברכתם מזונות משום איזו סברא ולדקדק על פי זה בלשון רב ושמואל, וקמ"ל שלא לדייק כך.

ואם נשוב לסוגייא דריש אלו מציאות, נראה שאכן אי אפשר לומר שדיוק שכזה הוא הכרחי. שכן רבי יצחק סובר דקב בארבע אמות הרי אלו שלו, ואין אנו יודעים טעמו אם הוא משום דנפיש טרחייהו או משום דלא חשיבי. ואכן לכאורה יש לדייק שחצי קב בארבע אמות הרי אלו שלו - אך עדיין אין אנו יודעים אם הטעם הוא משום דלא חשיבי (וכל שכן שחצי קב חשוב פחות) או משום דנפיש טרחייהו (וכל שכן דנפיש טורח חצי קב בארבע אמות על פני טורח מחצית קב-בארבע-אמות). ואם כן בחצי קב בשתי אמות יש מקום להסתפק אם דווקא בחצי קב בד' אמות נפיש טרחייהו מה שאין כן בחצי קב בשתי אמות, או דלמא חצי קב בד' אמות לא חשיבי והוא הדין לחצי קב בשתי אמות - וזהו בדיוק מה שמסתפקת בו הגמרא.