מקדש מלך כתב:לגבי דחייה א', יש לדון שהרי אם בפסחים באמת יש ב' ילפותות אם כן תמוה גם לשיטת משנ"נ, מה הקושיא 'לא מצינו לקידוש ב' פעמים', והרי מצינו ומצינו. ועל כן לכאורה כוונתו שבאמת יש כאן רק דרשה אחת, שהרי אם היו צריכים לקדש ביום דווקא מהתורה, שוב אין לנו ראיה שצריך גם בלילה. ועל כרחך כוונת הגמרא בפסחים לאסמכתא בעלמא (כלומר הראיה שצריך 'גם' ביום זה מדכתיב זכור את 'יום' השבת. אם הלימוד היה דאורייתא, היה צריך לקדש רק ביום, כמו בארבעת המינים שכתוב יום ולא אומרים שצריך לקחת גם ביום וגם בלילה), או כפי המכילתא שנראה ממנה שזו רק דרשה אחת.
ובכלל (ובעצם נכלל בהדברים דלעיל), לפי הפיענוח של 'ב' פעמים', אם כן סתם ולא פירש, מנא לן שבאמת לא מצינו ב' פעמים?
כוונת מהר"ם חלאווה לדידי: לא מצינו דבר שיש לקדשו ב' פעמים אלא תמיד סגי בפעם אחת. כ"ה בכל דבר הצריך קידוש (עם כל המכלול הרחב הכלול במושג זה), כקידוש החודש, הקדשת קרבן, הקדשת לבדה"ב, הקדשת בכור וכדו'. ולכן לא מסתבר ששבת שונה, אלא פעם הראשונה היא 'קידוש' (= ייחודה והפרשתה מימות החול), ופעם שניה אינה אלא קביעת סעודה על היין, ואין ללמוד את איסור האכילה מזה לזה.
וע"כ אף שדרשינן מזכור את יום השבת תרתי, ללילה וליום, אין הגדר שווה, כי לא מצינו בכה"ת דבר שצריך לקדשו ב"פ.
לומר שזו אסמכתא בלבד לא היה מספיק, דעדיין י"ל כל דתקון וכו', והגדר אחד.
אמנם מסוף לשונו "אבל מדרבנן הוא" נראה שהשגתו סובבת על השאלה האם קדוש היום הוא מה"ת כקידוש הלילה, או שאינו אלא מדרבנן (ולא שהויכוח עם הרמב"ם הוא רק בשאלה איך תקנו חכמים). וכן נראה שהבין הראב"ד בדעת הרמב"ם (שקידוש היום מה"ת), ולכן השיג: "ולפי שקראוהו קדושא רבא יצא לו, ואינה כלום, שכבר נתקדש היום בכניסתו על היין קודם שיטעום ואילו בא לקדש ביום על הפת מי לא מקדש ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל, וכשדרשו (פסחים קו) אין לי אלא בלילה ביום מנין אסמכתא היא דעיקר קידושא בלילה כתיב מדכתיב את יום ולא כתיב ביום א"נ דאי לא קדיש בלילה קאמר". ועי' מ"מ.
ובא מהר"ם חלאווה להכריח שאין כאן דין קידוש נוסף (וממילא הדרשה היא אסמכתא) מהסברא הנ"ל שלא מצינו דבר שיש לקדשו ב"פ. והשגתו היא כהשגת הראב"ד: שכבר נתקדש היום בכניסתו".